פזר נתן לאביונים, ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשח"י

בס"ד. ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד1. ומבאר בזה אדמו"ר הזקן וז"ל2: הענין הוא מעלת נתינת הצדקה וגמ"ח אשר עומדת לעד יותר מכל אהוי"ר ודביקות, וכמה שכתוב3 גופין תקינת לון ואתקריאת בתיקונא דא חסד כו', הענין הוא, כי נגד א"ס גם אצילות בכלל צריך להיות מקודם צמצום ומקום פנוי ואחר כך ע"י דילוג נתגלה הארת קו"ח, כי עצמותו סוכ"ע אף לאצי' לא הי' יכול לבוא שום התגלות אורו על ידי השתלשלות עו"ע, אשר עצמותו ואורו הוא א"ס ממש ולא שייך שום עשר ספירות, ולבעבור זה נק' כל האצי' רק בשם אפיקת עשר תיקונין גם בחי' גופין תקינת לון, אשר הם כלים להשראת אוא"ס ב"ה על ידי דילוג אחר ההסתר וצמצום עצמותו, אז ע"י דילוג נתגלה הארת קו"ח בע"ס דאצי', וע"י אהבה ודביקות מישראל ניתוספו אורות באצי', אבל מ"מ השראת אוא"ס הוא בעשר ספירות דאצי' אשר הם בחי' כלים וגוף נגד אוא"ס ב"ה השורה בתוכם. ולא זהו כוונת וראשי' עלה ברצונו הטוב להטיב לברואיו, שיהי' התגלות אורו וזיוו למטה ממש, שיהי' חסד דרועא ימינא למטה בעולם העשי' ממש, והי' הגוף ודרועא ימינא יהי' כלי למטה ג"כ בעולם עשי' להשראת אורו א"ס. ודבר זה לא יבוא אף ע"י התפשטות הגשמיות, וכל הדביקות שיהי' לא יבוא לידי התגלות כזה ע"י אתעדל"ת ואהוי"ר, והנשמה קודם בואה לגוף הי' ג"כ דבוק, והאופנים וחיות מתנשאים וכו'4, ומה שבאה התגלות והוספות אורות באצי' לבד, אין נגמר כוונת המחשבה וטובו שעלה ברצונו להטיב לברואיו דווקא, ובאצי' בלא זה איהו וגרמוהי חד. אכן ע"י חסד וצדקה בארץ, פזר נתן לאביונים, ע"י שמשפיע ומחי' למאן דלית לי' מגרמי', עי"ז גורם שיומשך וישרה אוא"ס למטה ממש, ויהי' חסד דרועא ימינא בעולם עשי' ממש. כי להיות תחה"מ שיקום הגוף מהקבר ויחי', צ"ל התגלות למטה ממש, לכן נאמר על זה צדקתו עומדת לעד, כי הצדקה שעושים ישראל עומדת בפ"ע עד לעתיד, ואז יבוא בהתגלות, ע"י הפיזור שנתן לאביונים, יהי' ג"כ למטה חסד דרועא ימינא בגוף גשמי, החסד אלקו' יהי' דרועא ימינא גם למטה, ולא כמו שהוא עד התחי' שיש התגלות אלקות בע"ס דאלקי' דעשי', וזהו אף בלי מעשה התחתונים, אכן שיהי' חסד דרועא ימינא בהתגלות ממש בעולם עשי', זהו א"א להיות בלעדינו, על ידי צדקה וגמ"ח שעושים להחיות למאן דלית לי' מגרמי', ממשיכים למטה בעולם עשי' התגלות אלקות ממש כו'. וזהו עומדת לעד, כהיום עומדת עד לעתיד שיבא בהתגלות הצדקה וחסד. וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה עלה ברצונו הטוב להטיב לברואיו ממש למטה ממש. וזהו זרעו לכם לצדקה5, בעת שעושים הצדקה הוא רק כמו זריעה בארץ, שאין בה ההתגלות עד לעתיד, אז יהי' קצרו לכם לפי חסד, כמו בשעת קצירה בא הטוב בהתגלות, כן יהי' לעתיד יבא החסד בהתגלות ממש בעולם העשי' ישכון, ויהי' הגוף כלי לאוא"ס, והתהלכתי בתוככם כו'6, וד"ל. וע' בזהר בהעלותך7 ושם נתבאר ענין קרנו1 תרום כו', ועי' לעיל במאמר דקרן8 (עכ"ל).

והנה בלקו"ת ד"ה לבאר הדברים ע"פ ונקדשתי9 מבאר מ"ש פזר נתן לאביונים גו' קרנו תרום בכבוד, פי' שהמל' דאצילות נקראת קרן ע"ש שהיא התחברות אצי' עם הבריאה, וזהו עד"מ כמו קרן זוית שהוא התחברות ב' הכתלים [ויש לומר, שהכוונה היא לא רק להתחברות אצילות ובי"ע הפרטים אלא גם לאצילות ובי"ע הכללים, עד למעלה מהצמצום]. ופי' קרנו תרום בכבוד היינו רוממות המלכות כו' בכבוד שהוא הכתר. וזהו הנמשך ע"י פזר נתן לאביונים שהוא הצדקה. והענין בזה, שבכדי שיומשך האור למטה צ"ל המשכת הכתר דוקא שלמעלה מהשתלשלות, כי, מצד בחי' ההשתלשלות אי אפשר שיומשך עד למטה, כי אם מצד הכתר דוקא שלמעלה מהשתלשלות, כי, כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר. וזהו פזר נתן לאביונים גו' קרנו תרום בכבוד, שע"י מעשה הצדקה נמשך הכתר למלכות, היינו, המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות עד למטה מטה.

ב) ויובן זה בהקדים10 מאמר רז"ל11 הני כ"ו הודו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, והיינו, דאף שדורות אלו היו מכעיסין ובאין, מ"מ, כמה ארך אפים לפניו12, שהי' זן אותם בחסדו. וצריך להבין, מהו ענין אמירת כ"ו הודו ע"י דוד שהי' כו"כ דורות אחרי מ"ת. גם צריך להבין, הלא בין הכ"ו הודו גו' כי לעולם חסדו חשיב גם ענינים שהיו לאחרי מ"ת, לא רק למכה מצרים בבכוריהם וגו', אשר יצי"מ היתה הכנה למ"ת, אלא גם לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן, שהיו זמן רב אחרי מ"ת, ואיך אפשר לומר שהני כ"ו הודו הם כנגד כ"ו דורות שהיו קודם מ"ת. גם צריך להבין דיוק הלשון זן אותם בחסדו, חסדו דוקא.

ג) ויובן זה בהקדים ההפרש בין מקובלים הראשונים שהיו קוראים החסד שלמעלה בשם גדולה, ובין קבלת האריז"ל13, שנקרא בשם חסד. וביאור הענין בקצרה הוא, דבחי' חסד דאריך, שהוא חסד שלמעלה מהשתלשלות, נקרא בשם גדולה, לפי שענין הגדולה הוא למעלה מהשתלשלות דוקא, והיינו, שבסדר השתלשלות לא שייך אמיתית ענין הגדולה, שהרי בכל ענין וענין שייך שיהי' יותר גדול ממנו, וא"כ אין זה ענין הגדלות לאמיתתו, כי אם ענין של קטנות, וענין הגדולה הוא למעלה מהשתלשלות, דהיינו בחי' חסד דאריך. וחסד זה הוא הנקרא בשם חסדו. ומ"מ כתיב14 לך הוי' הגדולה, היינו, שגם בחי' גדולה (בחי' החסד שלמעלה מהשתלשלות) טפלה ובטלה לך, דכיון שזהו אור וגילוי בלבד, הרי זה טפל ובטל לגבי א"ס, ועל זה אמרו רז"ל15 במקום שאתה מוצא גדולתו (בחי' גדולה שלמעלה מהשתלשלות) אתה מוצא ענותנותו, שזוהי ענוה והשפלה לגבי' ית' שמשפיל את עצמו בבחי' גדולה. אך כאשר החסד נמשך באצילות, אזי נקרא בשם חסד ולא בשם גדולה. וכמבואר במ"א בפרטיות יותר שהחסד דאצילות נקרא חסד דמ"ה, להיות שהחסד הוא מצד הביטול, וע"ד שאנו רואים באדם למטה שדוקא מצד הביטול נמשך השפעת החסד. והנה, מצד הביטול שבבחי' חסד דמ"ה, נעשה החסד כלי להמשכת הגדולה (חסד דאריך) שלמעלה מהשתלשלות, היינו, שבחי' חסד דאריך נמשכת בחסד דאצילות, מצד הביטול שבה. וזהו שאמר דוד הני כ"ו כי לעולם חסדו, כי דוד המלך הי' בתכלית הביטול, כמ"ש ואנכי תולעת ולא איש16, כי עני ואביון אני17, ועד שאמר על עצמו אם לא שויתי ודוממתי18, שהוא תכלית הביטול, וע"י הביטול שבו נעשה כלי להמשכת בחי' חסדו שלמעלה מהשתלשלות שיומשך בהשתלשלות.

ד) וביאור הענין ע"פ המבואר בלקו"ת19 על הפסוק20 שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, שיש ב' בחי' חותם, חותם שוקע וחותם בולט. וכמו עד"מ בחותם למטה, שכאשר מניחים חותם בולט על השעוה נעשה בה שיקוע, וכאשר מניחים חותם שוקע אזי נעשה שם בליטה. ועד"ז יובן בעבודה הרוחנית, שכאשר העבודה היא בבחי' חותם בולט, שהו"ע האהבה כרשפי אש בבחי' רצוא ויציאה מגדר הכלים, שהו"ע הבליטה, הנה עי"ז נמשך מלמעלה בחי' חותם שוקע, שהם האורות השקועים ומלובשים בכלים, והוא בחי' האור דסדר השתלשלות. אבל כאשר העבודה היא בבחי' חותם שוקע, שהו"ע אהבה כמים ובחי' השוב שבא מצד הביטול, שהו"ע השיקוע, הנה ע"י הביטול נעשה כלי להמשכת בחי' חותם בולט, שהם האורות שבולטים ולמעלה מהכלים, והוא בחי' האור שלמעלה מהשתלשלות. וזהו שמצינו באברהם אבינו, שהי' אוהב הראשון, כמ"ש21 אברהם אוהבי, שעבודתו באהבה היתה בבחי' השוב דוקא, כמאמר22 זכור אב נמשך אחריך כמים, שאהבה זו היא מצד הביטול, וגם האהבה שלו היתה באופן שהי' כלול בה גם מדת היראה שהו"ע הביטול, ולכן המשיך עי"ז את האור שלמעלה מהשתלשלות. וכמו"כ יעקב אבינו, בחיר שבאבות23, הי' עבודתו בתכלית הביטול, כמ"ש24 קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, שזהו כמו הביטול דאברהם אבינו. ולהעיר, שבפעם הא' נאמר25 שהביטול דיעקב הוא כמו הביטול דאברהם אבינו. ובפעם הב' נאמר שהביטול דיעקב הוא למעלה יותר מהביטול דאברהם. והיינו, שיעקב הוא בחי' הת"ת, שהוא תכלית הביטול, וזהו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, בחי' חסד דקשוט, שהוא תכלית הביטול. ולכן גם ההמשכה שע"י יעקב קו האמצעי הוא אור עליון יותר, כידוע שקו האמצעי עולה עד הכתר26, היינו בחי' פנימיות הכתר, דשאר הקוין מגיעים רק בחיצוניות הכתר, וקו האמצעי מגיע בפנימיות הכתר.

וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל27 לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, דהנה, אדם הוא ע"ש אדמה לעליון28, שמורה על בחי' הקדושה גופא, ובזה גופא יש ב' אופנים, רך כקנה, וקשה כארז. קשה כארז הם המדות דתהו, דתהו הוא ג"כ קדושה, אבל המדות דתהו הם מדות תקיפות, שכל מדה היא בתקפה ואינה נותנת מקום לזולתה, ולכן בתהו הי' וימלוך וימת וימלוך29. ותכלית העבודה הוא שיהא רך כקנה, שהם המדות דתיקון שיש בהם הביטול, ולכן כל אחד סובל את זולתו. ובפרטיות יותר הוא בחי' ת"ת דתיקון, דבחי' ת"ת הוא עיקר התיקון, ות"ת הו"ע ההתכללות שכולל ב' הפכיים מצד תכלית הביטול, שעי"ז נמשך אור נעלה ביותר. וזהו ג"כ מ"ש30 נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים31, דנושא עון ועובר על פשע הם י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, והכלי להמשכת בחי' יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות הו"ע משים עצמו כשיריים, וכנ"ל שהביטול הוא כלי להמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות. ואף שהאור שלמעלה מהשתלשלות אין בו מדידה והגבלה כלל, הנה זהו מצד האור עצמו, היינו, שיגמה"ר כמו שהם מצד עצמם אין בהם הגבלות כלל, ויכולים להיות נמשך בכל מקום, אבל מצד המקבל, הרי צריך להיות כלי לזה, שזהו שנקראים בשם י"ג מכילין דרחמי, מכילין מלשון כלים, והכלי לזה הוא הביטול שמשים עצמו כשיריים. וזהו ג"כ ענין התשובה, שעל ידה נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות לתקן כל מה שנפגם בסדר השתלשלות. דהנה, רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא32, וכאשר האדם עובר עבירה, הנה עז"נ33 הפושעים בי, בגופא דמלכא, ומ"מ, הנה ע"י התשובה מתתקנים כל הפגמים, והיינו, לפי שע"י התשובה נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות, והרי ענין התשובה הוא ביטול ושבירה (צובראָכנקייט), שדוקא עי"ז ממשיכים את האור שלמעלה מהשתלשלות, עד שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד34, לפי שהצדיקים אין להם כלים לקבל האור שנמשך להבע"ת ע"י הביטול שבהם, שהוא הכלי להמשכת האור.

ה) אמנם אף שנת"ל שהכלי להמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות הוא ענין התשובה, והרי עיקר התשובה היא בלב35, חרטה על העבר וקבלה על להבא, מ"מ, לא מספיק הביטול שבלב בלבד, אלא צריך שהביטול יהי' במעשה דוקא, דכיון שתכלית הכוונה היא שיומשך האור למטה כנ"ל, לכן הנה גם הכלי להמשכת האור שהוא הביטול, צריך להיות במעשה דוקא, והו"ע הביטול שבעשיית הצדקה. וזהו מ"ש36 וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו, דהנה, כובע ישועה הוא בחי' תושבע"פ, וכמשנת"ל37 בענין אני חומה זו תורה38, שתושבע"פ היא בחי' בית מקיף הרחוק ששומרת לא רק את ריח בוגדיו, שהו"ע עבודת הבע"ת, אלא גם את ריח בגדיו, שהו"ע עבודת הצדיקים, דהשמירה לכל הענינים היא ע"י תושבע"פ, ובתושבע"פ גופא הרי זה ע"י סדר נזיקין, דרב יודא כולהו תנויי בנזקין הוה39, וזהו כובע ישועה שהוא סדר נזיקין, כדרשת חז"ל40 עה"פ41 והי' אמונת עתך חוסן ישועות, ישועות זה סדר נזיקין, דלימוד סדר נזיקין הוא בבחי' להושיע משופטי נפשו42. אבל אעפ"כ, לא מספיק לימוד תושבע"פ בלבד, אלא צריך להיות מעשה הצדקה, שזהו מש"נ וילבש צדקה כשריון, דאמיתית השמירה לכל הענינים שלא יהי' שום יניקה כו', הרי זה ע"י מעשה הצדקה דוקא, וזהו וילבש צדקה כשריון, שהצדקה נעשית שריון להגן מהחיצונים. ובפרטיות יותר, דהנה43, שריון בגשמיות עשוי קשקשים על נקבים. וכמו"כ יובן בענין מעשה הצדקה, שעי"ז נעשים נקבים בלבוש העליון, ועד להמשכת האור כמו שאינו מלובש בלבושים כלל, דכאשר האור מלובש בלבושים הרי הוא בהגבלה, ואז יכול להיות נמשך רק בעולמות הרוחניים ולא בעוה"ז הגשמי, ובכדי שיומשך האור למטה הרי זה ע"י מעשה הצדקה דוקא. ולכן לא מספיק האור שלמעלה מהשתלשלות שנמשך ע"י תושבע"פ והביטול דתשובה, כי, להיותו אור המלובש בלבושים, אינו יכול להיות נמשך למטה, ודוקא ע"י מעשה הצדקה נמשך האור ע"י הנקבים, היינו בלא לבושים, שאין בו שום הגבלות כלל, ונמשך עד למטה מטה. אמנם כאשר המשכת האור היא בלי לבושים, אפשר שתהי' מזה יניקה לחיצונים. ועל זה הו"ע הקשקשים, דהיינו שחוזר ומאיר אור המקיף וסותם את הנקבים, שיומשך האור במקום הראוי, בקדושה דוקא. וזהו וילבש צדקה כשריון, שע"י מעשה הצדקה מתחדשים ב' ענינים, המשכת האור למטה בעוה"ז, ושההמשכה תהי' למקום הראוי דוקא.

ו) וזהו ג"כ תוכן בקשת משה זכור לאברהם גו' ולישראל עבדיך44, דכיון שמשה פעל המשכת יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות, הרי מצד המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות אפשר שיומשך האור גם למקום שאינו ראוי, ועל זה היתה בקשתו, זכור לאברהם ולישראל עבדיך, וכנ"ל שאברהם הי' בתכלית הביטול, וכמ"ש45 ואנכי עפר ואפר, שאפר הוא יסוד העפר (דומם) שנשאר אחרי שריפת העץ46, וגם יעקב הי' בתכלית הביטול, כמ"ש24 קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, וזהו זכור לאברהם גו' ולישראל עבדיך, שמצד הביטול דאברהם וישראל עבדיך, ועד"ז משה שהי' בתכלית הביטול, כמ"ש47 ונחנו מה, הנה עי"ז פועלים שתהי' המשכת האור למקום הראוי, בקדושה דוקא. וזהו ג"כ מ"ש48 ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, דלכאורה אינו מובן תוכן בקשה זו, הרי דבר הפשוט שישראל הם בהבדלה מכל העמים, ובפרט אחרי מ"ת. אך הענין הוא, שתוכן בקשתו הוא שגם בבחי' פלא שלמעלה מהשתלשלות, ששם נאמר49 כחשיכה כאורה, שאור הוא כמו חושך וחושך הוא כמו אור, הנה גם בבחי' זו יהי' ונפלינו גו'.

וזהוג"כ מה שאמרו רז"ל הני כ"ו הודו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, וחשיב שם ג"כ הענינים שהיו אחרי מתן תורה, והיינו, שגם בחי' חסדו, חסד דאריך שלמעלה מהשתלשלות, יומשך למקום הראוי דוקא, דאע"פ שמצד בחי' חסדו, חסד שלמעלה מהשתלשלות, אפשר להיות ההמשכה גם למקום שאינו ראוי, וכמו כ"ו דורות שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה שהיו מהם גם עובדי עבודה זרה, מ"מ, פעל דוד, ע"י הביטול שבו, שגם ההמשכה דבחי' חסדו תומשך למקום הראוי, בקדושה דוקא.

ז) וזהו ג"כ מ"ש פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, שע"י העבודה דמעשה הצדקה ממשיכים אור הבלי גבול שלמעלה מהשתלשלות שיומשך למטה, והוא ע"י עשיית הצדקה בלי גבול. והיינו שנתינת הצדקה היא לא רק מעשר או חומש ויותר מחומש, אלא כמ"ש50 משפט וצדקה, ששופט את עצמו מה שמוכרח לו והשאר נותן לצדקה51, ולא אמרו חייך קודמים אלא כשביד אחד קיתון של מים כו'52, אבל כאשר חבירו רעב ללחם כו', אי אפשר שהוא יתענג במעדנים וזבח משפחה כו'53. ובאמת הנה גם ענין המשפט בצדקה אינו מספיק, אלא צריך להיות מעשה הצדקה בלי גבול ממש, שעל זה אמרו רז"ל54 בכל מאדך בכל ממונך. וע"י עשיית הצדקה בלי גבול הרי נמשך אור הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות, והמשכת האור היא למטה בגשמיות. וזהו שאמרו רז"ל55 גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, דהגם שמעלת הקרבנות גדולה מאוד, וכמ"ש באגה"ק56 שכל סדר ההשתלשלות תלוי בדקדוק אחד בענין הקרבנות, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס57, וקרבנות מקרבים את הכחות וחושים לאלקות דעש"ז נקראים בשם קרבן58, אבל אעפ"כ, הרי ענין הקרבנות הוא שלוקחים בהמה ומביאים אותה לביהמ"ק ומעלים אותה על גבי המזבח, שהעילוי שבזה הוא ברוחניות, משא"כ נתינת צדקה, הרי ענינה הוא נתינה בגשמיות לעני דלית לי' מגרמי' כלום, שעי"ז ממשיכים את האור למטה בגשמיות, והאור שנמשך הוא אור הבלי גבול כנ"ל. וזהו גם החילוק בין מצות צדקה לכל שאר המצוות, דהנה59 כל המצוות הם בהגבלה, דהגם ששרשם באור הבל"ג, הנה כפי שניתנו למטה הרי הם בהגבלה דוקא, וכמו ציצית ד' חוטין וה' קשרים, ותפילין אצבעים על אצבעים (אך אין זה מעכב) ומרובעים דוקא, והדס ג' טפחים ולולב ד' טפחים וגם באתרוג יש שיעור, וסוכה ז' טפחים, משא"כ בצדקה, הנה גם כפי שהמצוה ניתנה למטה צריך להיות אופן קיומה בלי הגבלות כלל, ועי"ז ממשיכים את אור הבל"ג למטה ממש. אמנם מצד המשכת אור הבל"ג הרי אפשר שיהי' מזה יניקה כו', ועל זה הוא ענין המשפט בצדקה, ששופט את עצמו כו', שהו"ע הביטול, שעי"ז נעשה כלי שתהי' ההמשכה למקום הראוי דוקא, וכמשנת"ל בענין הקשקשים שעל הנקבים.

וזהו פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, דכאשר הצדקה היא בדרך פיזור, היינו בלי גבול, אזי ממשיכים את אור הבל"ג למטה, אלא שעכשיו הוא בהעלם, ויתגלה לעתיד, וזהו עומדת לעד, שעכשיו היא עומדת ואינה נמשכת להתגלות, עד לעת"ל, בעולם התחי', לנשמות בגופים בעוה"ז, שאז יתגלה האור. ומסיים קרנו תרום בכבוד, קרנו קאי על כנסת ישראל ועל כאו"א מישראל בפרט, אשר רק הקרן דישראל ירום, היינו שלא תהי' יניקה לחיצונים, אלא ההמשכה תהי' במקום הראוי, לישראל דוקא.