בס"ד. שיחת* יו"ד שבט, ה'תשי"א**.

א. ידוע שישנם חילוקים בין השנה הראשונה לההסתלקות להזמן שלאח"ז, ומהם, ש"כל י"ב חודש .. נשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חודש .. נשמתו עולה ושוב אינה יורדת"1, היינו, שאינו נמצא למטה כמקודם.

ואף שחילוק זה הוא אצל כל ישראל, הן אצל יהודים פשוטים, הן אצל גדולי ישראל, וגם אצל נשיאי ישראל, מ"מ, מצד גודל מעלת הצדיקים – צדיק גוזר והקב"ה מקיים2, ויתירה מזה, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל3, ועד שצדיקים יכולים לפעול שינוי במעשה בראשית[א] – יכולים הם לשנות כלל זה בהתאם לרצונם.

כלל זה (ש"לאחר י"ב חודש .. נשמתו עולה ושוב אינה יורדת") הוא אצל מי שאינו בעל-הבית על עולם ומלואו, משא"כ צדיקים שנמסרו להם מפתחות של חי', גשמים ותחיית המתים [מפתחות כאלו ששנים מהם בבת-אחת אינם נמסרים לאחד4, ואעפ"כ ראינו שלצדיקים נמסרים גם מפתחות אלו בבת-אחת[ב]], והם בעלי-בתים על הכל, הרי עאכו"כ שיכולים לבחור לעצמם את מקומם, להיות היכן שמוצאים לנכון שכך טוב יותר.

ב. ובנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר – בודאי שגם עתה רצונו להיות כאן, יחד אתנו:

אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו ג' הענינים דאהבת ה' אהבת התורה ואהבת ישראל (קשורים זב"ז, ועד ל)דבר אחד5 [וכידוע מאמר רבינו הזקן6 ש"ואהבת לרעך כמוך"7 הוא כלי (פירוש וביאור) ל"ואהבת את ה' אלקיך"8], שלכן, מבלי לעשות חשבונות, וויתר הרבי ("ער האָט פאַרבויגן") על הגשמיות שלו ואפילו על הרוחניות שלו בשביל אהבת ישראל[ג].

ומזה מובן שכן היא הנהגתו גם לאחר הסתלקותו [ע"ד מארז"ל9 "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם"[ד] בהנהגה טובה מובטח לו שכך יהי' גם לאחרי כן, ואם הדברים אמורים אצל כל אדם, כל-שכן אצל צדיק, חסיד[ה], שכל ימיו מסר את נפשו, נפשו הטבעית ואפילו נפשו האלקית] – שאף שהענינים דלמטה מעלימים ומבלבלים להענין ד"נהנין מזיו השכינה"10, "זיו תורתן ועבודתן" ולמעלה מזה11, אעפ"כ, מוותר הרבי ורוצה גם עכשיו להיות למטה, יחד אתנו[ו].

וכיון שזהו רצונו של הרבי – בודאי יהי' יחד אתנו, וכמ"ש התוספות12 ש"כשהיא (הנשמה) רוצה היא יורדת"[ז].

ג. המורם מזה בנוגע לפועל:

אף שנמצאים כבר לאחרי יום ההילולא הראשון,

– הנני נמנע לומר או לכתוב "יאָרצייט הראשון"*, כי, צריכים לקוות שעד לשנה הבאה יהי' כבר קיום היעוד13 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, ובמילא לא יהי' עוד "יאָרצייט"[ח], ולכן מדייק הנני "יום ההילולא הראשון", כי, עליות (שזהו"ע ההילולא) יהיו גם לאחרי כן –

*) אבל לא איסור ח"ו, ורק בכלל. ועוד (ועיקר) נוגע בעיקר באמירת "יא"צ הא'", דעכצ"ל שיהי' ב' כו' – משא"כ כשאומר "יא"צ הב'", הרי אפ"ל פי' דשולל הקודמו14.

וא"כ יכולה להיות ח"ו וח"ו חלישות בההתקשרות – צריכים לידע שאדרבא ואדרבא: ההתקשרות צריכה להתחזק עוד יותר, וכשם שעכשיו מתעלה הרבי בעילוי אחר עילוי, צריכים גם אנו להתאזר בכחות נוספים[ט] כדי שנוכל להילוות אליו.

ד. זוהי גם התשובה לשואלים בנוגע לאמירת קאַפּיטל ע"א (הקאַפּיטל דכ"ק מו"ח אדמו"ר המתאים למספר שנותיו15) – האם צריכים לאמרו גם לאחרי יו"ד שבט16, ועד מתי צריכים לאמרו? והתשובה לזה – שצריכים להמשיך לאמרו עד י"ב תמוז[י].

ובהקדם השקו"ט האם גם לאחר ההסתלקות ישנו ענין של הוספה

בזמן, ואם שייך אז ענין של גידול והתבגרות – שיש אומרים שזוהי פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד17.

ויש להביא שתי ראיות שענינים אלו שייכים גם לאחר ההסתלקות:

א) נהגו בכל תפוצות ישראל לערוך "יאָרצייט" בכל שנה ושנה. וכיון שענינו של "יאָרצייט" הוא, שבו נעשית עליית הנשמה, מוכח, שגם אצל הנשמה (לאחר ההסתלקות) שייך הוספה התלוי' בזמן.

ב) ישנה רשימה של כ"ק מו"ח אדמו"ר מכ"ף מר-חשון תש"ה18 – שבו מלאו שמונים וארבע שנים מיום הולדת אביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע[יא], וביום זה מסתיימת השייכות לקאַפּיטל פ"ד (כידוע במנהגי אמירת תהלים15) – ע"ד חזיון לילה, שבו אמר לו אביו שיאמרו דרוש על קאַפּיטל פ"ד. ומזה מובן גם בנדו"ד (כמדובר16 שהרבי הבהיר מראש ("באַוואָרנט") כמה וכמה ענינים) – שבכתבו אודות יום הולדת אביו אדמו"ר נ"ע כו"כ שנים לאחרי הסתלקותו, פסק גם בנוגע לעצמו19, שגם עכשיו (לאחר ההסתלקות) ישנו אצלו הענין דיום הולדת, וגם עכשיו ישנם אצלו עליות בעילוי אחר עילוי, אשר, לאחר כל עלי' נמצא שהעבודה הקודמת היתה הכנה להמעמד ומצב שלאח"ז.

* * *

ה. בעניני השליחות של הרבי ישנם כמה סוגים:

ישנם כאלה שבגלוי היתה ההוראה אליהם בנוגע לגשמיות, היינו, שיעסקו בעניני עסק והדומה, אלא שהכוונה הפנימית היתה ענין של תורה ומצוה. וישנם כאלה שגם בגלוי היתה ההוראה אליהם בנוגע לרוחניות, היינו, שהרבי שלח אותם עבור ענין של חינוך, חיזוק התורה, הפצת היהדות, ועד ללמד לילדים אלף-בית.

כשם שבנוגע לאלה שההוראה אליהם היתה בענין של גשמיות, מובן, שאין זה אלא החיצוניות בלבד, והכוונה הפנימית היא ענין של תורה ומצוה [כשם שהכוונה העיקרית בכללות ענין העסק הוא בשביל מצות הצדקה, מעשר או חומש, או יותר מזה (ובפרט ע"פ המבואר באגה"ק20 אשר בזמן הזה עיקר העבודה היא צדקה), והחלק שנותנים לצדקה מעלה את הכל21] – כך בנוגע לאלה שבגלוי היתה ההוראה אליהם בענין רוחני, שגם הם צריכים לידע שזוהי הוראה חיצונית לגבי הכוונה הפנימית שבדבר.

וע"ד מאמר הזהר22 "דא מוחא לגו מוחא כו' האי קליפה להאי והאי להאי", היינו, שגם דבר שהוא פנימיות ומוחא לגבי דרגא תחתונה, אינו אלא חיצוניות וקליפה לגבי דרגא נעלית יותר.

ולכן, גם אלה שההוראה אליהם היתה בענין רוחני, צריכים להתבונן האם ענין זה הוא כבר תכלית המכוון, או שאין זה אלא החיצוניות והקליפה בלבד, וכשם שההוראה בענין של עסק היא החיצוניות בלבד ויש בה כוונה פנימית, כך גם ההוראה בענין של הפצת התורה, חיזוק היהדות והדומה, היא גם הוראה חיצונית לגבי הכוונה הפנימית שבדבר[יב] (כדלקמן).

ו. כל אלה שהרבי שלח אותם לעסוק בהפצת היהדות בערי השדה,

– ולאו דוקא ערי השדה ממש, אלא, לאחר שיוצאים מהיכלו של הרבי, שבו קיבל ליחידות, בו התפלל ובו למד, הרי, כל מקום שבו נמצאים הו"ע של "שדה" לגבי היכלו של הרבי, כך שבהיציאה מעבר לאסקופה נמצאים כבר בשדה, כיון שחסר שם ה"תפארת23 אדם לשבת בית"[יג]

צריכים לידע שבכל עניני השליחות ישנה כוונה פנימית.

והכוונה הפנימית היא – להפיץ תורת החסידות, כדברי הרבי24 שאדמו"ר הזקן לא רצה לעשות את החסידים למפלגה, אלא תורת החסידות היא עבור כלל ישראל.

וזהו הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, שזוהי ההכנה[יד] לביאת המשיח25.

ז. בכלל ישנם ארבע דרגות: חולין, מעשר, תרומה וקודש. ומצינו גם דרגא חמישית – "מי חטאת", שאפילו טהור לקודש אינו מספיק לחטאת26. וכמו כן יש גם בנפש חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חי', יחידה27. ובהתאם לכך הי' הדיבור וההוראה של הרבי לכל אחד לפי אופנו ומדרגתו.

נפש – שייכת לענין של חטא, כמ"ש28 "נפש כי תחטא". ולכן, לאלה שבדרגת נפש היתה ההוראה בגלוי בענין של גשמיות. ולאלה שבדרגת רוח ונשמה, ועאכו"כ חי' יחידה, שהם דרגות נעלות יותר – ההוראה אליהם היתה בענינים נעלים יותר, כל אחד לפי מדרגתו.

אבל, צריכים לידע שכשם שהדרגא דנפש אינה אלא הכנה לגבי דרגא נעלית יותר, כך גם דרגת רוח ונשמה, ואפילו חי' יחידה, אינם אלא שם וכלי לעצם הנשמה, כדיוק הלשון27 "חמשה שמות נקראו לה", לעצם הנשמה, היינו, שגם יחידה (שנכללת בחמשה שמות) אינה אלא שם והכנה לעצם הנשמה29.

ובמילא מובן שבהדיבור לבחי' היחידה, חי' נשמה ורוח, או אפילו נפש – היתה הכוונה והרצון להגיע לעצם הנשמה.

ולכן מובן שכל אלה שהיתה להם שייכות אל הרבי, שיש להם עתה שייכות אל הרבי, ובמילא תהי' להם שייכות גם לאח"ז, כיון שכל דבר שבקדושה אף שמסתלק מניח שרשו במקומו30 – צריכים לידע שבכל ההוראות שקיבלו מהרבי ישנה כוונה פנימית[טו], והכוונה הפנימית היא – פנימיות התורה, יפוצו מעינותיך חוצה, כלומר, להפיץ את תורת החסידות הכללית שנתגלתה ע"י הבעש"ט והבאים אחריו, ותורת חסידות חב"ד שנתגלתה ע"י אדמו"ר הזקן והבאים אחריו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר ועד בכלל, שעי"ז מתמלאת ונשלמת הכוונה פנימית.

ח. וכשתושלם הכוונה פנימית יהי' "לכל בני ישראל .. אור במושבותם"31, ויקויים מ"ש בפרשתנו32 "ובני ישראל יוצאים ביד רמה",

– בהפרשיות שלפנ"ז מדובר אודות הגלות, ובפרשתנו הו"ע הגאולה –

ו"אז ישיר[טז] משה"33 – "שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה"34, היינו, שבקרוב ובעגלא דידן "ישיר משה – של דורנו – ובני ישראל", בוא"ו המחבר (לא וא"ו המפסיק) – ישיר לשון יחיד35,

ויקויים מ"ש36 "הוי' ימלוך לעולם ועד", וגם בלשון תרגום: "הוי' מלכותי' קאים לעלם ולעלמי עלמיא",

ובפשטות – שבמהרה בימינו נראה את הרבי בעיני בשר, והוא יוציאנו לגאולה האמיתית והשלימה – אמן.

* * *

ט. בבואו לאמריקא אמר הרבי: "אזלת לקרתא עבד כנימוסא"37. כאן באמריקא אוהבים לשמוע כרוז, הצהרה ("סטייטמענט"), דבר חידוש, ומה טוב – דבר המבהיל את הרעיון. אינני יודע אם יש צורך בסדר כזה, אבל – "אזלת לקרתא עבד כנימוסא":

שלשת האהבות, אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל, כולא חד5. אי אפשר לחלק ביניהם, כיון שכולא חד, כעצם אחד. – בתורת החסידות מובא מאמרו של הבעש"ט38 בשם ראשונים: העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. ובנדו"ד, כיון שג' האהבות הם עצם אחד, מובן, שבכל א' מהם יש שלשתם, כי, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

כשישנה אהבת ה', אבל אין אהבת התורה ואהבת ישראל, ה"ז הוראה שחסר גם באהבת ה'. לאידך גיסא, כשישנה אהבת ישראל, עם היותה מהמצוות שכליות שהשכל מחייבם, הרי, סוף סוף, מגיעים לאהבת התורה ואהבת השם. וכידוע39 הסיפור אודות הרבי הצמח-צדק, שע"י נתינת גמילות חסד ליהודי הגיע לענינים כאלה שלא הגיע אליהם ע"י תורה ועבודה.

"הצהרה" ("סטייטמענט") זו צריכים להכריז ולהודיע. כאשר רואים יהודי שיש לו אהבת ה' ואין לו אהבת התורה ואהבת ישראל, צריכים לומר לו, שעליו לדעת שאהבת ה' לבדה, ללא אהבת התורה וישראל, אין לה קיום. לאידך גיסא, כשרואים יהודי שיש לו רק אהבת ישראל, צריכים להשתדל להביאו לאהבת התורה ואהבת ה'. וכן צריכים להשתדל שפעולתו באהבת ישראל תתבטא לא רק בנתינת לחם לרעבים ומים לצמאים, אלא שמצד אהבת ישראל יקרב יהודים לאהבת התורה ואהבת ה'.

וכאשר יהיו שלשת האהבות יחדיו, יהי' זה "חוט המשולש" ש"לא ינתק"40.

ועי"ז תבוא גם הגאולה, שכן, כשם שהסיבה ל"גלינו מארצנו" בגלות האחרון היא בגלל ההיפך דאהבת ישראל41, כך ע"י אהבת ישראל תבוא הגאולה במהרה בימינו ממש.

* * *

י. (אחד שאל בענין שליחות שהעמיס עליו כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר נעשה בן חמש עשרה שנה, לקחו אביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע למזכיר בעסקנות הכלל42. לאסיפת הרבנים מסויימת שהתקיימה אז (כמדומה בקובנה), שלח אדמו"ר נ"ע את כ"ק מו"ח אדמו"ר בתור נציג שלו43. כיון שהרבי הי' אז צעיר, בן חמש עשרה שנה, שלח עמו אדמו"ר נ"ע את הרשב"ץ44. הרשב"ץ הי' יהודי פיקח מאד, אבל, אדמו"ר נ"ע ציווהו לאמר, שלמרות ששולח אותו עמו, עליו לדעת, שככל שימעט מלהתערב, עדיף יותר ("וועט זיין אַלץ גלייכער").

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ואם אז כך, כל שכן עתה: לשם מה צריכים להתערב בעניניו של הרבי?! אין צורך לתת לו עצות ולא לומר דעות. צריכים לקיים ולמלא את רצונו, וככל שתתמעט ההתערבות עם "אייגענע פירושים", עדיף יותר.

* * *

יא. מאמר ד"ה באתי לגני – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

[טרם פתח את המאמר אמר: בהמאמר שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו מתחיל45: באתי לגני... (עד סוף סעיף ג'),

אח"כ הפסיק וצוה לנגן ניגון ה"בינוני", ואמר: כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מחבב ניגון זה. אח"כ צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר נ"ע,

אח"כ המשיך המאמר: והנה אחרי שמבאר בהמאמר דעיקר שכינה בתחתונים היתה... (עד סוף סעיף ה'),

אח"כ הפסיק וצוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר מוהר"ש, ואח"כ ניגון מכ"ק אדמו"ר הצ"צ,

אח"כ המשיך המאמר: והנה בסיום המאמר מבאר... (עד גמירא),

אחרי אמירת המאמר ובהפסק חלק השיחה דלקמן, צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר האמצעי וניגון כ"ק אדמו"ר הזקן (בן ד' הבבות) כדלהלן.

* * *

יב. אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א]:

כעת הקשיבו יהודים!

בכלל בחב"ד היתה התביעה שתהי' עבודתו של כאו"א בעצמו, ולא להסתמך על הרביים.

זהו ההפרש46 בין שיטת פולין לשיטת חב"ד, ששיטת פולין היא "וצדיק באמונתו יחי'"47, אל תקרי יִחְי' (החי"ת בשבא) אלא יְחַיֶ' (החי"ת בפתח), אבל אנו, חב"ד, צריכים לעבוד כולנו בעצמנו, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים של הגוף, וברמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה.

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"48. אינני מסלק את עצמי ("איך זאָג זיך ניט אָפּ") ח"ו מלסייע, לסייע כפי היכולת, אבל, כיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי, אם לא תהי' העבודה לבד, מה יועיל זה שנותנים "כתבים", מנגנים ניגונים ואומרים לחיים.

הרבי הי' אומר לפעמים: "לייגט זיך ניט אַריין קיין פויגעלעך אין בוזעם"...

צריכים לבד להפוך את השטות דלעומת זה והרתיחה ("דער קאָך") של הנפש הבהמית – לקדושה49.

יג. בנוגע להמשכן – הי' יכול לעשות משה לבדו, ועד"ז בנוגע לבית המקדש – הי' יכול לעשות דוד לבדו, אלא שרצונם הי' לזכות את כל בנ"י.

וכמו כן כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב את הספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו, אמר, שאינו רוצה לעשות זאת לבדו, אלא רצונו בהשתתפותם של כל ישראל, כדי לזכות בדבר את כלל ישראל50.

ופשיטא שבעשיית הדירה לו ית' בתחתונים – צריכים להשתתף כולנו, וכל בנ"י. כל אחד צריך לעשות בעצמו, למלא את שליחותו. נשארו רק פכים קטנים, וכשיסיימו אותם, אזי יקויים היעוד51 "ועלו מושיעים וגו'", היינו, שג' קליפות הטמאות ידחו ויבטלו, וקליפת נוגה, כללות העולם, תתעלה לקדושה, ותושלם תכלית הבריאה – שתהי' דירה לו ית' בתחתונים52.

* * *

יד. (צוה לנגן אחד הניגונים מכ"ק אדמו"ר האמצעי, ואחרי הניגון אמר:)

דובר בי"ט כסלו53 שיסדרו חלוקת המשניות, שכל אחד יקח חמשה פרקים ויסיימם עד יו"ד שבט, ובודאי סיימו כולם. וע"פ מנהג ישראל לומר דבר-מה בהסיום, אומר דברים אחדים ("וועל איך זאָגן אַ פּאָר ווערטער") בקיצור.

בהמשנה הקודמת למשנה האחרונה שנינו54: "חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים משיהרהר55, בית הלל אומרים משירסק".

כלומר: לדעת בית שמאי משתנה מעמדו ומצבו של דבר ("שטעלט זיך איבער אַ זאַך") במחשבה לבדה, ולדעת בית הלל יש צורך בפעולה.

והנה, אף ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"56, הרי ידוע שלעתיד לבוא תהי' הלכה כבית שמאי57. וכיון שעכשיו הולכים כבר לקראת לעתיד לבוא ("איצטער גייט דאָך שוין צו לעתיד לבוא"), ערב שבת, ישנו כבר הענין ד"טועמי'"58, הטעימה מדעת בית שמאי – שבמחשבה לבדה נעבור כבר ("זאָל מען שוין איבערגעשטעלט ווערן") למעמד ומצב נעלה יותר.

ובנידון דידן:

בעמדנו במעמד עשרה מישראל, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"59, ובפרט כשישנם כמה פעמים עשרה, ובפרט בבית הכנסת ובית המדרש (כידוע60 שיש מעלה בבית הכנסת לגבי בית המדרש ובבית המדרש לגבי בית הכנסת), וביתר שאת וביתר עוז בד' אמותיו של הרבי, בהמקום שבו חי כמה וכמה שנים, ובו התפלל ולמד – עומד כאו"א בהתעוררות שמהיום והלאה תהי' הנהגתו כדבעי למהוי, וכיון שהולכים לקראת לעתיד לבוא, אזי הלכה כבית שמאי שמחשבה לבדה מעבירה ("שטעלט איבער") למעמד ומצב אחר, ותהי' היציאה מן המיצר אל המרחב.

טו. בסיום המשניות: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". וכמו שאומרים61 "ברכנו אבינו כולנו כאחד".

ע"י השלום מסירים כל ההעלמות, הסתרים והגבלות.

וכיון שמחשבה מועלת62, הרי, עי"ז שמחליטים שיהי' הכלי מחזיק ברכה זה השלום, אזי נעשית היציאה מהמעמד ומצב ד"ערבין" – כמ"ש בהתחלת המשניות "מאימתי קורין את שמע בערבין", שגם אז ("בערבין") צריך להיות הענין דק"ש, שתהי' ההכרה ש"הוי' אחד"63 – אלא שע"י השלום תהי' בקרוב ממש קריאת שמע "בשחר".

ואף שישנו גם הפירוש ד"שחר" מלשון שחרות64, ה"ז יתהפך להפירוש ד"שחר" מלשון בוקר ויום, ו"לילה כיום יאיר"65, שה"ערבין" גופא יאיר66.

וכל זה יהי' בביאת משיח צדקנו, שנזכה לכך בעגלא ובזמן קריב.

טז. (צוה לנגן ניגון של כ"ק אדמו"ר הזקן – בן ד' בבות – ואחרי הניגון אמר:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר67, שכשדובר אודות קבלת עניני נשיאות מאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ביקש, שיהי' זה בחסד וברחמים.

כמו כן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר68 – בדברו אודות ביאת המשיח – שבימיו יהי' הדבר הזה. ואין קושיא בדבר – כיון שמפורש בירושלמי69 (והובא גם בילקוט שמעוני70) שכאשר ההנהגה היא ביראה מלפניו תחת ממשלתו והנהגתו, אזי אפילו לאחרי עשרים שנה חשיב שנמצא כאן71.

מדוע התעכב הדבר?

– סיפר לי יהודי במכתבו, שבשנת תרפ"ג שאל את כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד נסיעה לאיטלי', וכ"ק מו"ח אדמו"ר השיבו: לכל עת, ויעץ לו לנסוע ללמוד בתומכי תמימים. רק עכשיו הגיע לאיטלי', וכותב לי, שעכשיו הוא מבין את דבריו של הרבי שאמר לו לפני עשרים ושבע שנים!

אצלנו – לא ימשך הדבר שנים ח"ו, אלא יהי' במהירות.

צריכים רק להשלים את העבודה עם ה"פכים קטנים", צריכים לשנות את הרגילות וההנחות, ואז יהי' הענין ד"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"72, ותושלם הכוונה העליונה.

יז. (טרם צאתו אמר:)

"כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון וגו'"73.

כשתהי' שמחה, שאז יהי' במילא שלום, שכל אלה שמקושרים אל הרבי יהיו באחדות – אזי (כהמשך הכתוב) גם "ההרים והגבעות", לא רק שלא יעכבו, אלא שיסייעו, "וכל עצי השדה", אילני סרק שאינם עושים פירות, יעשו פירות, כמארז"ל74 "עתידים אילני סרק שיעשו פירות"; אלא שכל זה הוא בתנאי שיהי' שלום, שכל השייכים אל הרבי יהיו באחדות.

ואז יעזור השי"ת להשלים את הכוונה שהרבי הטיל על כולנו ומסר לנו, שזהו תכלית הטוב האפשרי.