בס"ד. שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'שי"ת*.

א. ידוע (בדרושי ל"ג בעומר1) שביום ה"יאָרצייט" בכל שנה נעשית עליית הנשמה [התחלת העלי' היא ביום השבת שלפני היאָרצייט2, שבו נוהגים לעלות לתורה (ובאם אפשר – למפטיר)3, אבל עיקר העלי' היא ביום היאָרצייט עצמו], דאף שכבר עברו כמה שנים מההסתלקות, מ"מ, בבוא יום היאָרצייט מידי שנה בשנה נעשית עלי' גדולה יותר. ולכן ישנם מנהגים מיוחדים ביום היאָרצייט – להתפלל לפני העמוד, וכן לומר דבר תורה (ובפרט אחד מיוצאי חלציו של הנפטר4), כולל גם דבר תורה מהנפטר5.

ביקשו ממני לכתוב סיום ע"פ נגלה על מסכת קידושין, ודחיתי זאת על היאָרצייט. וכיון שהנוכחים כאן הם אנשי תורה או בחורי ישיבה שמונחים עתה בתורה, בודאי לא יהי' להם איכפת ("עס וועט זיי ניט האַרן") אם יתארך הזמן.

וכדי שיהי' מתוך שמחה ("עס זאָל זיין פריילעכער צו הערן") – יאמרו תחילה לחיים.

*

ב. בסיום מסכת קידושין ישנו מאמר שהובא בברייתא ולפנ"ז גם במשנה, ויש לדייק ולבאר החילוקים והשינויים שבין הברייתא להמשנה.

ובהקדמה – שבדרכי הלימוד בכלל ישנם כמה אופנים: בדרך הגיון והסברה – הנקרא "דער ליטווישער לערנען", ולימוד בדרך של חידוד ופלפול, שמתייחס לפולין. אבל הדיוק בלשון וסגנון – אינו מקובל.

וטעם הדבר – מסתמא – מצד מיעוט הזמן, ועוד טעם, בגלל החילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ, שבתושב"כ העיקר הוא האותיות, שהרי מצינו שמאות אחת בתורה ישנו פרק שלם בש"ס6, ובתושבע"פ העיקר הוא הענין, וכמבואר בלקו"ת7.

אך מ"מ, הרי פשיטא שגם בתושבע"פ הלשון מדוייק ביותר, ועד שמדיוק הלשון יכולים להוציא תילי תלים של ענינים.

אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, ר' נחמי' מדובראָוונא8, מדייק אפילו בלשונו של הט"ז או המגן אברהם, ולומד מזה ענין להלכה, ומכ"ש שצריכים לדייק בלשון הש"ס, כדלקמן.

ג. וז"ל סיום מסכת קידושין:

"תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדות לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינו כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר9 וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מהו אומר10 עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

מאמר הנ"ל הובא גם במשנה, ובאריכות יותר, וז"ל:

"רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינו כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח, בזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה, וכן הוא אומר באברהם אבינו11 ואברהם זקן .. וה' ברך את אברהם בכל, מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר12 עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי".

וצריך להבין:

בתוכן המאמר: איתא בתוספתא (הובאה בפ"ק13) שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ומשמע שאין חולק ע"ז, וא"כ מהו אומרו מניח אני כל אומנות שבעולם14?

בהחילוק15 בין המשנה לברייתא: ידוע מ"ש הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות16 שרבי שנה הכל בקצרה, "דבר קצר וכולל ענינים רבים", ולכן המשנה היא בקיצור, אך אח"כ שנתמעטו המוחין הוצרכו לפרט לריבוי פרטים, ולכן הרגיל בש"ס הוא אשר הענינים נשנו במשנה בקיצור, ונשנו בברייתא באריכות ובפרטיות. ועפ"ז תמוה מאד סגנון המאמר הנ"ל, שבמשנה הוא באריכות ובפרטיות, ובברייתא בקיצור, היפך הסדר שבכל הש"ס?

גם צ"ע הטעם לכמה שינויים שיש בלשון המאמר בין המשנה והברייתא: (א) במשנה הלשון הוא "ושאר כל אומנות", ובברייתא "שכל אומנות שבעולם". (ב) במשנה מונה חולי זקנה ויסורין, ובברייתא רק זקנה. (ג) במשנה הלשון "נערותו וזקנותו", ובברייתא "ילדותו וזקנותו". (ד) במשנה מוסיף בנוגע לתורה "שאדם אוכל כו' לעולם הבא", ובברייתא אינו. (ה) במשנה מסיים "וכן הוא אומר באברהם כו'", ובברייתא אינו.

ד. והנה, בכלל, בדרכי הקושיא והתירוץ, אף שבהשקפה ראשונה התירוץ מכוון הוא, לפעמים תכופות יש לדחותו. ולכן בכל תירוץ יש מקום לספק, אולי אינו אמיתי ובהתבוננות הראוי' ימצאו הדיחוי;

אבל אם ע"י הנחה ותירוץ אחד מתורצות ב' וג' קושיות שבענין, ומי יימר כשהקושיות הן מסוג שונה – הרי זה מחזק את ההשערה דהתירוץ אמיתי הוא, וכאשר ירבה מספר הקושיות המתישבות ע"י הנחה אחת, כן תתקרב ההשערה לודאות.

ועד"ז בנדו"ד – שע"י הנחה א' יש לתרץ החילוקים שבין המשנה והברייתא וכל קושיות הנ"ל, כדלקמן.

ה. ויובן בהקדם פסק הידוע של הרמב"ם17 שאוסר לרבנים ולת"ח לקחת הספקתן מן הצבור, והאריך בגנותם של אלו המתפרנסים מן התורה ועושים אותה קרדום לחפור בה, שמשתמשים בכתרה של תורה (בל' החסידות בחכ' ורצונו של הקב"ה), והביא ע"ז הרבה ראיות מהגמ'. אך הבאים אחריו השיגו עליו והביאו כמה ראיות שמותר להתפרנס מן התורה.

והכרעת אדמו"ר הזקן18 – ש"לא הזהירו ומנעו מלעשותה קרדום אלא שלא יהי' תחלת לימודו בשביל להיות לו לאומנות להתפרנס בה, שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול, אבל אם למד לשם שמים ואח"כ אין לו במה להתפרנס, אם לא במלמדות או דיינות והוראות, ה"ז משתמש בה לצרכה, שאם לא יהי' לו מה לאכול לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב כו', ואם יכול לעסוק באיזה מלאכה לפרנס את עצמו ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה לתלמידים כ"ש שהוא משתמש בה לצרכה בלבד, כי כדי שלא ליבטל מת"ת הוא מניח מלאכתו שהי' יכול לעסוק בה ולהתפרנס ממנה".

ולכאורה ההיתר על זה יש לבאר בב' סברות: א) החילוק בין לצורכו ולצרכה – שאסור להשתמש בה לעשותה קרדום לחפור בה לצורכו, משא"כ כשמניח מלאכתו שהי' יכול להתפרנס ממנה ומתפרנס מהתורה כדי שלא יבטל מת"ת, ה"ז משתמש בה לצרכה. ב) החילוק בין לכתחילה לדיעבד – שלכתחילה בודאי אסור ללמוד כדי להתפרנס, אבל בדיעבד אם למד בהיתר, לשמה, ואח"כ אין לו ברירה כי מוכרח לפרנסה, אז אינו מחויב ללמוד עתה אומנות, כיון שיכול להתפרנס תיכף מהתורה שלמדה בהיתר19. וע"ד דוגמא כמו שאסור לצאת בספינה או בשיירא סמוך לשבת כשיגרום לחילול שבת, אבל אם יצא מקודם בהיתר (ג' ימים קודם השבת), מותר להמשיך ללכת עם הספינה והשיירא, מכיון שיצא בהיתר, ואח"כ הרי פיקוח נפש דוחה שבת20, וכ"ה בענין הנ"ל.

ואופן נעלה יותר – שעוסק בתורה בלבד ואעפ"כ אינו מתפרנס ממנה, אלא מלאכתו נעשית ע"י אחרים, כדברי רשב"י בגמרא ברכות21: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה וכו' (כדברי ר' ישמעאל שצ"ל "ואספת דגנך22, הנהג בהן מנהג דרך ארץ") תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר23 ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". ומסיים בגמרא: "הרבה עשו .. כרשב"י ולא עלתה בידן", היינו, שזוהי דרך רק ליחידי סגולה כמו רשב"י, ועד"ז ר"ע (כדאיתא במס' נדרים24), וכיו"ב.

ונמצא שיש ג' אופנים בלימוד התורה: (א) כדי להתפרנס ממנה – שזה אסור. (ב) לימוד לשמה, אך אח"כ אם לא יהי' לו במה להתפרנס יתפרנס ממנה – שזה מותר. (ג) לעשות תורתו קבע ומלאכתו נעשית ע"י אחרים בדרך נס – שזוהי הדרך ליחידי סגולה.

ו. עפ"ז יובן המאמר דר' נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם", אף שחייב אדם ללמד את בנו אומנות – שהפי' בזה הוא שיתפרנס באחד מהאופנים הנ"ל: מהתורה גופא – באופן של היתר כמ"ש אדמו"ר הזקן, או שתהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ובזה יובן דיוק הלשון "ואיני מלמד את בני אלא תורה", דלכאורה הי' צ"ל ואיני לומד אלא תורה, ומהו הדיוק בני דוקא?

[בפשטות אפ"ל שזהו מפני שכן הוא לשון הבבות שקדמו למאמר ר"נ שבהן נאמר "ילמד את בנו", מהתחלת המשנה: "ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים", ובההתחלה הוא בדיוק, כי לעצמו מותר, ודוקא לבנו שחובת לימודו על האב, היינו בעודנו קטן, ובמילא קאי כשהוא רווק, אסור, ולכן מסיים במשנה בכל הבבות שאח"כ ג"כ בענין בנו].

והביאור בזה – שלעצמו בודאי אסור לומר מניח אני כל אומנות כו', דא"כ הרי הוא עושה את התורה קרדום לחפור בה, משא"כ כשהוא מלמד את בנו אין איסור בדבר, שהרי כשהוא קטן אינו נזקק לפרנסה ולומד לשמה, ואח"כ יהי' לזה דין של דיעבד, וכנ"ל.

ואף שאביו יודע לכתחילה שאח"כ יהי' הבן מוכרח בזה, מ"מ מותר, ע"ד שמותר לצאת בספינה ושיירא ג' ימים קודם השבת, אף שידוע שאח"כ יהי' מוכרח ללכת בשבת, כיון שכעת מותר ואח"כ יהי' הדין דדיעבד.

ז. לכאורה יש להקשות על זה:

איתא בפ"ק25 הוא ללמוד ובנו ממולח ללמוד בנו קודם, משא"כ הוא ללמוד וזר ממולח ללמוד, הוא קודם. והטעם לחילוק זה, כי כשבנו לומד תורה בהשתדלותו, הרי זה כאילו גם הוא בעצמו לומד, משא"כ בזר26. ועפ"ז, כשמניח כל האומנות ומלמד בנו רק תורה, הרי גם האב לומד, והלימוד הוא ע"מ שיעשו אח"כ את זו התורה שלומד קרדום לחפור, וא"כ הוא אופן האסור, כי מאי נ"מ בהבזיון, מי המבזה אותה ע"י שעושה אותה אח"כ קרדום, ובתחלת לימודו של האב יודע כבר האב שיעשנה קרדום.

אבל – אינו, כי זיל בתר טעמי': על ידי מה ומתי יש לבזיון – כאשר מתפרנסים מהתורה, וממילא, אין לנו לדון אלא ע"ד המתפרנס, שהוא הבן, והבן הרי למד בתחילה בהיתר לשמה, וק"ל.

ח. עפ"ז יש לבאר תוכן החילוק שבין המשנה לברייתא:

נזכר לעיל שהמשנה מדברת בענינים כלליים וברייתא גם בפרטים. וגם בנדו"ד – המשנה מבארת הדרך ללימוד התורה ששייך להכלל, היינו, הדרך להתפרנס מהתורה גופא באופן של היתר, ובברייתא מבאר גם הדרך ששייך רק ליחידי סגולה כרשב"י, והוא הדרך של מלאכתם נעשית ע"י אחרים.

ובזה יבוארו שינויי הלשונות שבברייתא ובמשנה:

לשון הברייתא "שכל אומנות שבעולם אין עומדות לו כו'", ולשון המשנה "ושאר כל אומנות כו'":

החילוק בין כל לשאר, פשוט, שמשמעות "כל אומנות שבעולם" הוא שהתורה אינה בכללם, ומחלק בין תורה לאומנות, שכל האומנות אין עומדות כו' משא"כ תורה. ומשמעות "שאר כל אומנות" הוא שהתורה היא ג"כ בכלל האומנות, אלא שמחלק בין אומנות התורה לשאר אומנות.

וההסברה בזה – שבמשנה מדבר אודות הדרך ששייך לכל, היינו שיתפרנס בתור מורה הוראה וכו', ואז התורה היא ג"כ אומנות, שהרי מתפרנס ממנה, משא"כ בברייתא שמבאר הדרך של רשב"י שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, דאז אין התורה אומנות כלל.

ועפ"ז יומתק עוד שינוי קטן, שבברייתא אומר שכל אומנות שבעולם, ואין תיבה זו במשנה – כי, בברייתא ההנהגה דתורה אינה במנהג דדרך ארץ שבעולם, אלא היפך כל האומנות שבעולם, משא"כ במשנה, שמתפרנס מהתורה שלא בהנהגה נסית.

ועד"ז בהמשך המשנה, ששאר כל אומנות כו' הנה כשאדם בא לידי חולי או זקנה או יסורין הרי הוא מת ברעב, ובברייתא השמיט זאת ולא הביא אלא זקנה:

אמרז"ל אין מיתה בלי חטא ואין יסורין בלי עון כו', מלבד יוצאים מן הכלל דלא שכיחי27. ולכן בהברייתא שמדבר אודות הנהגה בדוגמת רשב"י וחבריו, שאז ישראל עושין רצונו של מקום, בכל מאדך28, פרשה א' של ק"ש שלא נאמר בה השמרו לכם פן יפתה לבבכם גו'29, וכמרז"ל בברכות21, אז אין שייך הענין דחולי ויסורין, כי אם זקנה טבעית.

ועפ"ז מובן גם שבמשנה אומר נערות, ולא ילדות, שהוא קטן מנערות30 [ולעיל במסכתין31: חנוך לנער32 (ואיזהו נערותו, פרש"י) עד כ"ב, עד כ"ד שנה], ובברייתא אומר ילדות – כי, בהנהגה דדרך ארץ שמתפרנס מתורה במלמדות והוראה וכו' (במשנה), צ"ל עכ"פ גדול קצת וחריף (נערות), משא"כ בהנהגה דמלאכתו נעשית ע"י אחרים (בברייתא), כיון דעושה רצונו של מקום, ה"ז יכול להיות גם בילדותו (שאינו קטנות ממש, אלא ע"ד הל' בסוכה33 אשרי ילדותינו כו').

ט. עפ"ז מובן הטעם שרק במשנה אומר על התורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז, ולא בברייתא:

ובהקדם החילוק שבין שני אופני היתר דפרנסה הנ"ל – שבאופן ההנהגה כרשב"י דמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אי"ז מפני מעלת התורה דוקא, שאוכלין משכרה בעוה"ז, אלא מפני דעושין רצונו של מקום, בכל מאדך, שהשכר על זה הוא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובדרך ממילא, כיון שאין לו טרדות פרנסה, מחויב בת"ת תמיד. ומש"כ בברייתא אבל תורה אינו כן, אין ההדגשה בזה תורה, אלא שעי"ז מוכח שהוא מקוי הוי' ובמילא יחליפו כח כו'. משא"כ באופן השני, דעולם כמנהגו נוהג במנהג ד"א, בטוח הוא בפרנסתו מפני מעלת התורה דוקא, שאוכלין משכרה בעוה"ז ג"כ.

ובזה יובן ג"כ מה שבהמשנה הביא הפסוק דואברהם זקן, ובברייתא השמיט זאת – כי:

אברהם הי' רועה צאן, היינו שפרנסתו היתה ע"פ טבע. ואף שהיתה לו הצלחה למעלה מדרך הטבע, מ"מ, אין זה הענין דנעשית ע"י אחרים, כמו רשב"י ור"ע הנ"ל וכדומה, כי אברהם עסק במלאכתו, אלא שבמלאכתו גופא היתה לו הצלחה שלמעלה מדרך הטבע. ואף שהיו לו עבדים לאברהם והוא בעצמו עסק בתורה ועבודה, ולכאורה זהו הענין דמלאכתו נעשית ע"י אחרים, כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם, הרי באברהם הי' זה גם ע"י עבודתו בעצמו, שלכן בחרו האבות להיות רועי צאן דוקא כדי שלא יהי' להם טרדא רבה בפרנסתם כמבואר בדא"ח34, דמזה גופא מוכח שהיתה איזו השתתפות מצדם, ולא שמלאכתם נעשית ע"י אחרים, והוא דרך הטבעי כנ"ל.

ולכן השמיט בברייתא הענין דאברהם, כי אין מזה ראי' שיכול להתפרנס ממעשה נסים, אבל במשנה שמדבר בפרנסה בדרך הטבע הביא הפסוק דאברהם, דע"י שקיים כל התורה, הרי גם כשזקן נתברך בכל, הצלחה בטבע.

*

י. והנה, החילוק שבין המשנה לברייתא הוא גם בפנימיות הענינים [כמו בכל הענינים שבבריאה, ובפרט בעניני תומ"צ, כשיש חילוקים בנגלה של הדברים, הוא מפני שכן הוא בפנימיות] – ועכ"פ בקיצור:

כמה מדרגות בתורה מצד עצמה. וכללותן – שתים: פנימיות התורה, אשר על זה נאמר35 ואהי' אצלו, אצלו דוקא, דבבחינה זו הרי לא (ולא כלא) ממש חשיבי כל העולמות והנהגתן36. וחיצוניות התורה – שזה קשור עם העולמות וחיותן.

וכחילוק הזה הוא בתורה מצד עבודת האדם ג"כ – דפנימיות התורה נקראת אילנא דחיי37, והוא למעלה מהעולמות והנהגתן המעורבים טו"ר. ונגלה דתורה הנק' אילנא דטו"ר37, ע"ש שמתלבשת בענינים דטו"ר וטענות שקר וכו'38.

ולסוג השני הנ"ל (אילנא דטו"ר) שייך הלימוד המתבאר במשנה, ואז אפ"ל חולי39 וכו'. ולסוג הראשון (אילנא דחיי) הוא ההנהגה שבברייתא דעמדו זרים ורעו צאנכם, כיון שעושין רצונו (רצון שלמעלה מהשתל', וזה ממשיכין עד שנעשה רצונו) של מקום40.

יא. ויש להוסיף בזה ע"פ מארז"ל41 "מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל שפ"ד ולא ויתר על מאסה של תורה (ביטול תורה) .. הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה הי' מחזירן למוטב" – "המאור" דייקא, שקאי על פנימיות התורה42:

ובהקדם המבואר בקונטרס עץ החיים43 בפירוש הכתוב44 "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים גו'" – דלכאורה, "מהו ענין ודרך חיים, איזהו דרך חיים מלבד התורה והמצוה האמורה קודם" – ש"תורה אור" קאי על נגלה דתורה, ודרך חיים קאי על פנימיות התורה.

וזהו גם החילוק שבין אור ומאור – שנגלה דתורה נק' אור ("תורה אור") ופנימיות התורה נק' מאור:

אור – ככל שמתרחק ממקורו הולך ומתמעט, ועד ששייך בו הפסק, שאז מתבטל לגמרי, משא"כ המאור ישנו תמיד.

ודוגמתו ברוחניות, בהחילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה – שע"י לימוד נגלה דתורה בלבד שנמשלה לאור, יכול להיות הפסק ח"ו ע"י העוונות, כמ"ש45 "עוונותיכם היו מבדילים גו'", ועד שיכול להכשל בג' דברים הנ"ל – בדקות עכ"פ (כמבואר בתניא46 שע"י עבירה נעשה נפרד מאחדותו ית' כמו בע"ז, ובפרט באותן עבירות שעליהם אמרו חז"ל כאילו עובד ע"ז, כמשנ"ת באגה"ת47). משא"כ ע"י לימוד פנימיות התורה, "מאור" שבתורה, הרי, גם כשנכשל בג' דברים הנ"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב".

ויש לקשר זה עם דברי הגמרא48 "תורה צוה לנו משה49, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי (והיינו דכתיב תורה (תרי"א) צוה לנו משה, ושתים) אנכי ולא יהי' לך50 מפי הגבורה שמענום" – שגם כשחסר ח"ו בהענין ד"אנכי ולא יהי' לך", ענין האמונה, ה"ז מתתקן ע"י לימוד התורה ("תורה" בגימטריא תרי"א, חוץ מהשתים דאנכי ולא יהי' לך), כיון ש"המאור שבה מחזירו למוטב".

יב. וזהו גם תוכן מאמרו של רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה":

ובהקדם הביאור בב' האופנים דהמשנה והברייתא, שהחילוק ביניהם אם התורה היא בכלל אומנות או למעלה מזה (כנ"ל) – ע"פ מארז"ל51 "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד", כי, הנשמה לא ירדה אלא לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם52, שזוהי האומנות דלימוד התורה "אדעתא דנפשי'", ואח"כ בא לדרגת הלימוד לשמה, לשם התורה, למעלה מכל האומנות שבעולם, כולל גם האומנות דתיקון הגוף והעולם.

ועל זה אומר רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה .. (ש)עומדת לו לאדם בעת ילדותו ובעת זקנותו" – תורת רבי נהוראי דוקא, ע"ש ש"מנהיר עיני חכמים"53, שזהו"ע ה"מאור" שבתורה – כי:

בדרגת התורה שהיא אומנות לתקן הגוף והעולם, להיותה ע"י מלחמה עם מנגד, "ולאום מלאום יאמץ"54, שייך בה הפסק לשעה (כי לבסוף ינצח); משא"כ בדרגת התורה שלמעלה מהאומנות דתיקון הגוף והעולם, תורה לשמה, לא שייך הפסק, אלא "עומדת לו לאדם בעת ילדותו ובעת זקנותו", ויתירה מזה, לא רק במצב של זקנה, חלישות סתם, אלא אפילו במצב של יסורים (שיכול להיות גם בגלל מצב בני ביתו או הסביבה), ועד למצב של חולי (שהוא בעצמו חולה), שחסר אצלו בקיום רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים55 – גם במצב כזה "המאור שבה מחזירו למוטב".

*

יג. האמור לעיל הוא גם בנוגע ללימוד תורת החסידות דכ"ק מו"ח אדמו"ר:

ובהקדמה – שבדורות שלפנ"ז, כמו בזמן הרמב"ם, היתה זהירות גדולה שלא לגלות תורת הקבלה (כמבואר בשיחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר56), ואפילו בזמן האריז"ל (שאמר ש"מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"57) הצריכו כמה הקדמות ללימוד הקבלה58 (כמו אמירת יה"ר), ואפילו הבעש"ט צוה שלא ללמוד ספרי הקבלה למי שאינו יודע להפשיט הדברים מגשמיותן (כפי שמביא הצ"צ59), וידוע גם הסיפור אודות הקפידא על הרב המגיד שהצילו אדמו"ר הזקן60.

וגם לאחרי שאדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו "האָבן געגאָסן", הרי, בשנים כתיקונן היו צריכים "גאַנצע הכנות" ללמוד חסידות או להכנס ליחידות, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות חסידים שהתכוננו ליחידות במשך כמה שנים61.

ועפ"ז, כאשר יתבונן במצבו אליבא דנפשי', יכול לחשוב שאינו שייך ללימוד החסידות, ובפרט לפעול על הזולת.

והמענה על זה – שכיום אין זמן לדחות את לימוד החסידות עד לסיום ההכנות. צריכים ללמוד את החסידות של הרבי, לחזור וללמוד, "ווייטער לערנען און ווידער לערנען", "האַלטן זיך אָן דעם רבי'נס קליאַמקע", ו"המאור שבה" – העצמיות של הרבי שהכניס בתורתו – "מחזירו למוטב", "דער רבי וועט אים שוין אַרויסשלעפן פון אַלע בלאָטע'ס".

ולא עוד אלא שאפילו אם נמצא במעמד ומצב שעדיין יש לו ספקות בנוגע להרבי (אם הוא בעה"ב על הכל, ויודע הכל, ובמילא אינו יכול להתחבא ממנו), עליו ללמוד את תורת החסידות של הרבי – "תורה צוה לנו משה", אע"פ ש"תורה" בגימטריא תרי"א, היינו, שחסר עדיין בהענין דאנכי ולא יהי' לך (כנ"ל סי"א), ודוגמתו בנוגע להרבי, כמובן ממארז"ל (ע"פ נגלה) "החולק על רבו כחולק על השכינה"62 – כי, ע"י לימוד תורתו "וועט ער זיך האַלטן אָן דעם רבי'נס קליאַמקע און זיין מיט אים אויף איין וואָגן".

יד. ולהוסיף, שהצורך בלימוד תורתו, "תורה צוה לנו משה", מודגש ביותר לאחרי ההסתלקות:

ידוע הפתגם שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לפני הסתלקותו: "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך איבער"63. וההסברה בזה – דלכאורה מאי קמ"ל, הרי מובן מאליו שבעלותו השמימה נשארים הכתבים באותו מקום שהיו מונחים תחילה – שגם לאחרי שעולה השמימה נשאר עצמותו בהכתבים שהשאיר לנו, וע"י הלימוד בהכתבים "האָט מען אים", ולא רק כפי שהי' למטה, אלא גם כפי שהוא בעלייתו למעלה [כמבואר במאמרי ר' הלל (הנמצאים עתה בדפוס)64 שבעת ההסתלקות מתפשט מלבושי בי"ע, ובעת ההשתטחות מתפשט גם מלבושי אצילות], "האָט מען אים" בעלייתו למעלה – ע"י ה(לימוד בה)כתבים.

וענין זה מרומז ב"תורה צוה לנו משה" – "צוה" מלשון צוותא וחיבור65 – שע"י תורתו מתקשר (משה) עמנו, ובמילא, קשורים אנו עמו בכל העליות שלו ("ווי הויך ער איז"), כיון שהכניס את עצמותו בתורתו.

טו. ותורת החסידות של הרבי, המאור שבתורה, עומדת לו בעת ילדותו ובעת זקנותו, וגם במצב של יסורים וחולי:

חולי, שהו"ע של חסרון ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת שכנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים – כולל גם חסרון בקיום ציווי ופקודה של הרבי (וגם בקשה שלו, כפי שאמר פעם66: "בקשה שלי היא פקודה"), שיש חיוב לקיימה ככל מצוות דרבנן שחיובם נלמד מ"לא תסור מן הדרך אשר יגידו לך"67, או מ"שאל אביך ויגדך"68 (כב' הדעות בזה69), ולא עוד אלא שלדעת הרמב"ם70 העובר על מצות סנהדרין ("שהם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל") שתיקנו תקנה ופשט הדבר בכל ישראל, עובר על מ"ע ומל"ת מן התורה, ועד"ז אצל חסידים בנוגע לקיום ציווי ופקודה של הרבי באופן ד"לא תסור גו'", כיון שהרבי הוא עמוד ההוראה וממנו חק ומשפט יוצא לכל תלמידיו שהם חסידיו, וכשעוברים על ציווי ופקודה של הרבי ה"ז כמו שעוברים על מ"ע ומל"ת71, שזהו"ע של חולי.

והעצה לזה – ללמוד תורת החסידות של הרבי, שעומדת לו גם במצב של חולי, לקיים את הציווי והפקודה והרצון של הרבי, וללכת בדרכיו.

– יתכן שבגלל קיום רצונו של הרבי, לא להסיר את הזקן וכדומה72, ירגזו עליו אביו ואמו. אבל, בידעו ש"אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת", לפי ש"אביו הביאו לעוה"ז ורבו .. מביאו לחיי העוה"ב"73, צריך להיות נוגע לו (שלא להפסיד) ההתקשרות לרבו יותר מאשר (שלא להפסיד) ההתקשרות לאביו... ונוסף לזה: האמת היא שכאשר יתנהג כרצונו של הרבי לא יפסיד את ההתקשרות לאביו [שהרי קיום רצונו של הרבי הוא מ"ע או מל"ת של תורה, והתורה היא זו שציוותה על כיבוד או"א], ובסופו של דבר יראה שהי' זה נסיון בלבד, כי, הרוגז אינו אלא לשעה קלה ביותר בלבד, ואח"כ יפעל על אביו שגם הוא יהי' חסיד של הרבי!

וע"י לימוד תורתו של הרבי וקיום הציוויים והפקודות שלו, זוכים להשפעת טוב רוחני וגשמי בכל – כהסיום במשנה: "וכן הוא אומר באברהם אבינו .. וה' ברך את אברהם בכל", כולל גם כפירוש חז"ל74 שהטעימו בעוה"ז מעין עוה"ב, ועד להגאולה האמיתית והשלימה, "אַז דער רבי וועט אונדז פירן אַנטקעגן משיח'ן".

*

טז. בהמשך להמדובר לעיל שבברייתא מדובר אודות ההנהגה דיחידי סגולה שמלאכתם נעשית ע"י אחרים – יש להוסיף ולבאר דיוק בלשונו של אדמו"ר הזקן בהל' ת"ת75 "אם מלאכתו נעשית ע"י אחרים .. חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש", ממש דייקא:

ובהקדים מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו (ובבוא הזמן יתנוהו להעתיק)76 בביאור דברי אדמו"ר הזקן בתניא77 שהנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש", ש"הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכיים, כי, ממעל תוארו רוחניות שברוחניות, וממש תוארו גשמיות שבגשמיות78 .. זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות" – חיבור ב' קצוות הפכיים.

ויש לומר, שבהוספת תיבת "ממש" בנוגע לחיוב העסק בתורה יומם ולילה אם מלאכתו נעשית ע"י אחרים, רומז אדמו"ר הזקן לחיבור ב' הקצוות הנ"ל – שבגשמיות שבגשמיות ומגשמיות שבגשמיות, "ממש", עושים רוחניות שברוחניות, תורת רבי נהוראי ורשב"י שהיא בלא הפסק יומם ולילה ממש.

יז. עפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון המשנה (בסוף קידושין) "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה", דלא כלשון הגמרא ביומא79 "קיים כו'"80:

החילוק שבין "קיים" ל"עשה" – בפשטות – שקיום הוא בדבר שישנו כבר (ולא המשכה חדשה), ועשי' היא עשיית דבר חדש. ודוגמתו בתורה – ע"ד מ"ש81 "ותן חלקנו. בתורתך", "חלקנו" דייקא, שלכאו"א מישראל יש חלק בתורה שצריך "לעשותו", להמשיכו ולגלותו. ומעלתו של אברהם אבינו, "עשה אברהם אבינו את כל התורה כו'", שהמשיכה כולה עד שלא ניתנה.

וע"פ המבואר לעיל במעלת לימוד התורה שבברייתא על המשנה – צריך להבין: מהו הטעם שהעילוי ד"עשה אברהם אבינו את כל התורה כולה" (לא רק "קיים" אלא גם "עשה") נאמר במשנה דוקא, שבה מדובר אודות הדרך דלימוד התורה אצל רוב בני אדם?

ויש לבאר זה ע"פ המאמר של ר' שמשון אָסטראַפּאָלער – שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחת חג הפסח תרצ"ד82 – "טובה הפרישות עם הבריות והבדידות בתוך בני אדם":

המעלה שבדרך הלימוד שבמשנה (אצל רוב בני אדם) היא בעבודה דבירור הגוף ונפש הבהמית, לעשות מגשמיות שבגשמיות רוחניות שברוחניות, משא"כ דרך הלימוד שבברייתא היא עבודת הנשמה, ע"ד ובדוגמת עבודתו של רשב"י בהיותו במערה, שכל התעסקותו היתה בלימוד התורה, ואילו הענין דקיום המצוות הי' רק ברוחניות, שאין זה מגיע להעילוי דקיום המצוות בגשמיות, שעי"ז נעשה בירור הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם (כמבואר בלקו"ת פ' שמיני83 במעלת "שור הבר" על "לויתן").

ולכן נאמר במשנה הלשון "עשה" דוקא – כי, העבודה לעשות מגשמיות רוחניות (במשנה) פועלת המשכה חדשה ("עשה"), כמובן מהביאור84 במארז"ל85 "גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ", כיון שמעשה שמים וארץ הוא מאין ליש, ואילו מעשה צדיקים הוא מיש לאין, שזהו חידוש גדול יותר, כמארז"ל86 בעובדא דרחב"ד ש"גדול הי' נס האחרון מן הראשון" כי "מן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי", שמזה מובן שע"י מעשה צדיקים לעשות מיש אין (מגשמיות רוחניות) פועלים המשכה חדשה.

יח. וגם ענין זה מודגש אצל רבי וחסידים:

הרבי נותן כח לכל החסידים והמקושרים שבכל מקום שבו נמצאים יוכלו למלא את התפקיד והשליחות לעשות מגשמיות רוחניות, וכן לפעול על הזולת ולעשות ממנו אדם חדש.

הרבי אמר87 שיכולים לומר המאמר "זוטרא דבכו מחי' מתים"88 על החסידים של אדמו"ר הזקן. וכיון שאין לעשות חילוקים בין רבותינו נשיאינו, הרי, גם החסידים של הרבי, ואפילו "זוטרא דבכו", קיבלו מהרבי את הכח להחיות מתים ולהוליד אדם חדש.

מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם, הרי, ע"י ראייתו של הרבי שהסתכל עליו ("דער רבי האָט אויף אים אַ קוק געגעבן"), נתן לו את הכח להוליד אדם חדש.

ויש להביא דוגמא לדבר – ממ"ש בע"ח89 שב"ביצת בת היענה נולד האפרוח ע"י הסתכלותה זמן מה".

בקונטרס העבודה90 מדובר אודות גודל הזהירות מראיית דברים בלתי-רצויים, והכוונה בזה היא גם למי שאינו שייך לענין זה, כיון שהראי' כשלעצמה פועלת. וכמבואר בתו"א91 שחטא אדה"ר בא כתוצאה מזה שהסתכל במקום הקליפות. ומזה מוכח שהראי' כשלעצמה, אפילו בלי כוונה לפעול, פועלת.

ואם הדברים אמורים בראי' בלתי-רצוי', ובלי כוונה לפעול – בראי' של קדושה, ומתוך כוונה לפעול, כראייתו של הרבי שמביט עליו (אפילו אם הוא אינו יודע מזה) כדי לפעול עליו – על אחת כמה וכמה שראי' זו פועלת פעולה, שנותנת לו כח להוליד ולד חדש ולהחיות מתים (במכ"ש וק"ו מפעולת ההולדה דראיית בת היענה).

בכח הראי' שהסתכל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע92 על יהודי אחד בשמח"ת בליובאוויטש, הצליח אותו יהודי להשאר על עמדו (לפי ערכו) לאחרי כו"כ שנים בבואו לאמריקא.

ידוע גם הסיפור93 שבהיות אדמו"ר הזקן במאסר, הביט על ניקאָלאַי שהי' אז ילד, וראי' זו פעלה אצלו חלישות הקליפה גם בנוגע להנהגותיו לאחרי כמה עשרות שנים בהיותו מלך. ועאכו"כ בנוגע להפעולה על יהודי, שיש בו נפש האלקית שהיא תמיד באמנה אתו ית'94, הרי בודאי שהראי' של הרבי פועלת עליו גם לאחרי כמה זמן, שלא זו בלבד שיעמוד על עמדו שלא להתפעל מאחרים, אלא אדרבה, שיפעל גם עליהם (הוריו וכיו"ב) להיות חסידים של הרבי.

יט. הכח שהרבי נותן לכאו"א מהחסידים אינו תלוי במעמדו ומצבו של החסיד, ולכן, בכל מעמד ומצב בכחו וביכלתו להתקשר אל הרבי, ולקיים את רצונו, רצון העצמות, לעשות מגשמיות רוחניות.

ישנם כאלה שבהיותם במקומות שלא היו יכולים לטבול במקוה, נמנעו בגלל זה לקיים תפקידם ושליחותם במילוי רצונו של הרבי. אבל, האמת היא שגם במעמד ומצב כזה ישנו הכח של הרבי, וכמ"ש95 "השוכן אתם בתוך טומאותם", וצריכים רק להתקשר ("צוטראָגן זיך") אל הרבי, לצייר פניו וללמוד תורתו, כאמור, ש"תורה .. עומדת לו" גם במצב של חולי (לא רק יסורים או זקנה), ועי"ז יוכל לקיים את התפקיד והשליחות דמילוי רצונו.

חיים הו"ע הקדושה, כפי שמבאר הרבי בהמשך דר"ה96, ומוסיף בהשיחה די"ג תמוז97 הענין דחיים ארוכים, חיים נצחיים, עד אין סוף; אלא שצריכים "כלי", היינו, להיות בעצמו כלי ושיהי' לו כלי ("זיין אַ כלי און האָבן אַ כלי") – ע"י לימוד תורתו מתוך התקשרות דציור פניו, ודי ומספיק בזה שהרבי יעלה אותו אליו, היינו, שבהיותו בגוף עד מאה ועשרים שנה, יתעלה אל הרבי כפי שנמצא בשמי השמים, שהרי שמי השמים ישנו גם כאן.

*

כ. האמור לעיל במעלת התורה ש"עומדת לו", תורת רבי נהוראי, מאור שבתורה – קשור גם עם ההכנה לשמה בהתחלת הלימוד (וכן בכל שעה ושעה כי בכל שעה שולט צירוף אחר), שהו"ע מסירת נפשו לה', כמבואר בתניא98.

ויש להוסיף ולבאר הדוגמאות שמביא בתניא שם בנוגע להכנה לשמה בתחלת הלימוד, "כמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב" – דיש לומר, ששני דוגמאות אלה (גט וס"ת) הם כללות התורה: "גט" – "סור מרע", ו"ספר תורה" – "עשה טוב"99.

ובפרטיות יותר:

ידוע100 שדכר ונוקבא (איש ואשה), משפיע ומקבל – קאי על נשמה וגוף, אשר, ע"י היחוד וההשפעה פנימית דהנשמה בהגוף ניתוסף גם בהנשמה ועניני'. אמנם, כשישנו מצב ד"מצא בה ערות דבר"101, כמו, ענינים אסורים (דבר ערוה102), או תוקף החמימות ("קאָך") בענינים גשמיים אפילו בדברים המותרים (הקדיחה תבשילו102), או העדר שייכות הגוף לזיכוך ורוחניות (אחרת נאה הימנה102), אזי צ"ל "גט", שענינו בעבודה "אָפּרייסן זיך פון גשמיות".

ועבודה זו צריכה להיות לשמו ולשמה ולשם גירושין: לשמו ולשמה – לשם הנשמה ולשם הגוף, היינו, שצ"ל חשבון צדק ומדוקדק ביותר הן מצד הנשמה, שאי אפשר לה להתעסק עם גוף כזה, כי אם לגרשו (ע"י סיגופים ותעניות), והן מצד הגוף, שהגירושין יביאו תועלת להגוף (ולא נפילה ע"י שיתייאשו מלבררו ולהעלותו); ולשם גירושין – ולא בדרך ממילא, כפתגם הידוע103 "חסידים האַלטן ניט פון בדרך ממילא".

ונוסף לזה צ"ל כוונה לשמה בכללות העבודה ד"עשה טוב" (ספר תורה) – לא כדי להתייהר, וגם לא לגשת עם סברות שלו, כי אם, מתוך מסירה ונתינה לה'.

כא. ועד"ז בנוגע לחסידים ("באַ אונדז חסידים") – שהתחלת ועיקר כל הענינים היא ההכנה לשמה בב' הענינים האמורים: "אָפּזאָגן זיך פון גשמיות און איבערגעבן זיך מקיים זיין דעם רבי'נס רצון, וואָס דאָס איז דער רצון פון עצמות א"ס ב"ה".

חסידים צריכים לזכור תמיד, בכל ענין וענין, אודות החיים הרוחניים שלהם והקשר שלהם עם רוחניות – שזהו הרבי.

חסיד צריך לומר את הקאַפּיטל תהלים של הרבי104, לצייר לעצמו ציור פניו, וללמוד מתורתו ("לערנען זיינעם אַ וואָרט") – מאמר חסידות, שיחה או סיפור.

– אלה ששייכים להבנת חסידות, אינם יוצאים י"ח בסיפור, אלא צריכים ללמוד את מאמרי החסידות של הרבי בעיון, שכן, ככל שתגדל החשיבות והמעלה דסיפור חסידי, אין זה מגיע למאמר חסידות.

הרבי כתב פעם לאחד החסידים105: "מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות, ועוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם, הגם שהיא עבודה ומלאכה הצריכה במאד, בכל זה, לחטא יחשב לאיש ההוא". ודוגמתו בנדו"ד, בהחילוק שבין סיפור למאמר חסידות.

בודאי צריכים לידע גם את הסיפורים, ובפרט בשביל הזולת שלעת-עתה אינו שייך להבנת מאמר חסידות, וצריכים לקרבו ע"י סיפור, נוסף לכך שגם בנוגע לעצמו ישנו הענין ד"מילתא אלבישייהו יקירא"106. אבל, ההתמסרות ("אַוועקגעבן זיך") צריכה להיות ללימוד החסידות (אצל כל השייכים לזה), ואת הסיפורים יכולים לקרוא כשהראש עייף מלימוד החסידות (כפי שאמר א' "אַ עולם'שער" שכאשר ראשו מתעייף אזי לומד אגדתא).

אמנם, השיחות והסיפורים שיכולים למצוא בהם עומק והסבר כו', בודאי צריכים ללמדם ולהתייגע בהם (ובמכ"ש וק"ו משיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכה לימוד107), כמו במאמר.

ומובן, שהמאמרים ושיחות דכל זמן ומועד, בזמן ומועד זה קודמים הם לכל שאר המאמרים והשיחות.

ועיקר העיקרים בכל הענינים, בלימוד תורתו, הן בהסיפורים והשיחות והן במאמרי החסידות, הוא, ההתקשרות אל הרבי, כמדובר לעיל (סי"ד) בפירוש "תורה צוה לנו משה", וזהו גם תוכן הענין דהכנה לשמה.

*

כב. נהוג בעריכת סיום לקשר גם עם התחלת המסכת – עכ"פ בקיצור ("קיין פלפול וועל איך ניט זאָגן, נאָר אַ פּאָר ווערטער"):

בהתחלת המסכת מדובר אודות האופנים שבהם נקנית אשה לבעלה – "האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה".

וענינם בעבודת האדם – כנגד ג' הדברים שעליהם העולם קיים, תורה עבודה וגמ"ח108: כסף – ענין האהבה, מלשון "נכסוף נכספתה"109, קו הימין – כנגד גמילות חסדים, כללות כל המצוות, כידוע110 שצדקה נקראת בשם מצוה סתם. שטר – כנגד תורה, וביאה – כנגד עבודה (שבלב זו תפלה111).

וי"ל גם באופן אחר: כסף – לב, שטר – מוח, וביאה – פנימיות המוח ופנימיות הלב.

ונוסף על פרטי האופנים שבהם נקנית האשה לבעלה, ישנו גם כללות ענין הקידושין, שכולל ב' ענינים: (א) אסר לה אכו"ע, (ב) ונעשית מיוחדת לו. ובהיחוד לו גופא ישנם ב' ענינים: (א) קנין, (ב) אישות (כפי שהאריך הרגצ'ובי112 בביאור פרטי הענינים והנפק"מ לדינא).

כג. ויש לבאר כללות ענין הקידושין בנוגע לרבי וחסידים – שהרבי מקדש את החסידים:

לכל לראש ישנו הענין ד"אסר לה אכו"ע" – שהרבי פועל היציאה מהגשמת העולם, "אַרויסגיין פון וועלט", "פון וועלטישע הנחות", היינו, שלילת הרצון בההנאה והתענוג שבדברים הגשמיים, כידוע הפתגם שאדמו"ר הזקן נטל מהחסידים את ההנאה והתענוג ("געשמאַק") בעניני העולם, וכהסיפור הידוע113 שהחסיד ר' שמואל מונקעס114 אמר לאדמו"ר הזקן (בקשר להמאסר): אם115 הנכם רבי, אינכם צריכים לפחד מ"כדור", ואם לאו, מגיע לכם, שכן, היתכן ליטול מיהודים רבים את ההנאה והתענוג מהעולם?!...

– טובתו הגשמית של החסיד נוגעת ביותר לרבי, ומצד טבע הטוב להיטיב משפיע לו (נוסף על טוב רוחני, גם) טוב גשמי. כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע התהלך פעם בליל ראש-השנה בהזכירו בינו לבין עצמו שמו של א' החסידים שהי' חסר אצלו בעיקר (לא ברוחניות אלא) בגשמיות. ומזה רואים עד כמה הי' נוגע אצל אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע טובתם הגשמית של החסידים, עד כדי כך, שאפילו בליל ראש-השנה, שכל רגע יקר, ונזהרים למעט בדיבור116, הזכיר שמו של חסיד שהי' זקוק לטובה גשמית. אבל בנוגע לההנאה והתענוג מהדברים הגשמיים – "אסר לה אכו"ע".

ונוסף על השלילה והאיסור שבקידושין ("אסר לה אכו"ע"), יש גם ענין של חיוב ועשה (היחוד לו, קנין ואישות) – ההתקשרות והמסירה ונתינה של החסידים אל הרבי הן בענינים החיצוניים (קנין), והן בענינים הפנימיים (אישות), "בכל לבבך ובכל נפשך (אישות) ובכל מאודך"28 (ממונך, קנין).

כד. ענין זה מודגש ביותר אצל חסידי חב"ד:

מהחילוקים שבין פולין לחב"ד – שבפולין אומרים "צדיק באמונתו יחי'"117, "א"ת יִחְי' אלא יְחַי'"118, אבל אין זה בדרך של פנימיות, ואילו בחב"ד תובעים שיהי' בפנימיות, וע"י עבודה, שתהי' המסירה ונתינה ("איבערגעבן זיך") גם עם חב"ד ועם כל הכחות.

שאלתי119 פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כבפולין), והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן")120. ויש לומר הביאור בזה – שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלי' שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עלי' אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם פנימיות ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.

ב"פּאָקינג"121 הי' רגיל הלשון: "וועלטישע און אונדזערע". כששמעתי ביטוי זה, מצא חן בעיני, וסיפרתי על כך לכ"ק מו"ח אדמו"ר, ושחק בשמחה.

יהודי א' אמר לי, שעד בואו של הרבי לאמריקא הי' ידוע שבנ"י נחלקים לג' חלוקות, כהנים לוים וישראלים, וכשהרבי הגיע לאמריקא, ניתוספה עוד חלוקה: סתם אידן (וועלטישע) און אנ"ש (אונדזערע).

"אונדזערע" – הוא סוג מיוחד של יהודים, שיוצאים מהגשמת העולם (אסר לה אכו"ע) ומתמסרים לגמרי ("מ'גיט זיך אַוועק אינגאַנצן") אל הרבי לקיים ציוויו והוראותיו בעניני התומ"צ, הן בענינים החיצוניים (קנין) והן בענינים הפנימיים (אישות).

*

כה. לחיים. "דער אויבערשטער זאָל העלפן" שהענינים האמורים לא ישארו בדיבור, אלא יבואו מדיבור למעשה.

"מ'דאַרף זיך האַלטן אין דעם רבי'נס קליאַמקע", ולקיים כל הוראותיו, אפילו הענינים שאדם דש בעקביו – כמ"ש בפרשת השבוע: "והי' עקב תשמעון", "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון"122.

ועי"ז זוכים להמשך הכתוב: "ושמר גו' את הברית ואת החסד גו'" – שיקויימו כל ההבטחות שהבטיח הרבי לכאו"א, הבטחות לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, ובמיוחד ההבטחה הכללית שהבטיח לכלל ישראל123: "לאלתר לתשובה (השבה לשרשו) לאלתר לגאולה", "און ער וועט אונדז פירן אַנטקעגן משיח'ן".

כו. (טרם צאתו אמר:) "מען דאַרף ניט אַוועקגיין, נאָר אויף אַ וויילע מפסיק זיין" (לא צריך לעזוב, כי אם להפסיק לאיזה זמן), עד להתוועדות הבאה.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות הרבנית דבורה לאה (בתו של אדמו"ר מהר"ש)124, שבקטנותה בכתה פעם בגלל שרצתה דבר מה, וכשנתנו לה סוכרי' וכיו"ב כדי להרגיעה, לקחה ואמרה: אינני חדלה לבכות, אני רק עושה הפסקה קצרה... (להדגיש שעדיין אינה מוותרת על רצונה).

ועד"ז בנדו"ד – שעושים הפסקה קצרה עד להתוועדות הבאה, כי, צריכים לפעול ("דורכפירן") הענינים שתובעים ורוצים מכאו"א, שבודאי ה"ז גם כלי לשפע ברכה והצלחה.