בס"ד. שיחת יום א' פ' בהר-בחוקותי, ל"ג בעומר, ה'תשי"ג.

– לאחר תפלת מנחה –

בלתי מוגה

א. בהמשך להמדובר בהחצר1 אודות הלימוד מחיי רבי עקיבא – הרי כיון שרוב הנוכחים היו ילדים קטנים, הוצרך להיות הדיבור באופן המובן ושייך אליהם.

ולכן, בהמדובר שלמרות שבתחילה הי' רבי עקיבא עני, הנה לאחרי שהתמסר ללימוד התורה, נעשה עשיר – דובר אודות עשירות בגשמיות.

וענין זה הוא בהתאם לפס"ד הרמב"ם2 שאע"פ שאין ראוי לעבוד את ה' כדי לקבל שכר, שזוהי עבודה שלא לשמה, כי אם עבודה מאהבה, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת כו'", מ"מ, "כשמלמדין את הקטנים .. אין מלמדין אותם אלא .. כדי לקבל שכר", וכפי שמאריך בפירוש המשניות3 בנוגע לחינוך הקטנים ללימוד התורה, ש"בהכרח יצטרך המלמד .. שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים .. וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהי' אצלו נכבד מלפנים .. יאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים וכו'" – אע"פ שלימוד כזה הוא שלא לשמה.

אמנם, לאמיתתו של דבר, הרי כל הענינים הגשמיים שעל ידם מחנכים את הקטנים, ישנם גם ברוחניות, ושם הם באופן דלשמה4, אלא שכאשר משתלשלים ויורדים למטה בענינים גשמיים, נעשים באופן דשלא לשמה.

ובהתאם לכך, יש להוסיף בהמדובר לעיל אודות המאורעות בחיי רבי עקיבא – ביאור הדברים ע"פ פנימיות הענינים.

ב. מהענינים המיוחדים אצל רבי עקיבא לגבי שאר תנאים – שהי' בן גרים5.

ולהיותו בן גרים, לא היתה אצלו העשירות שבאה בירושה לכאו"א מבני אברהם יצחק ויעקב, שעז"נ6 "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו", כמבואר בתניא7 שזהו "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו", שלכן שייכת אליו התורה ("תורה צוה לנו משה מורשה גו'"8) גם כאשר אינו לומדה ומתייגע בה, משא"כ גר, שאין לו עשירות זו בירושה, ומזה נשתלשל שרבי עקיבא – בן גרים – הי' עני גם בגשמיות.

אמנם, על ידי עבודתו ויגיעתו זכה לעשירות שבדרך כלל באה ע"י ירושה [ובפרט להדעה9 שגם גרים יכולים לומר "לאבותינו", לפי שמתייחסים לאברהם שנקרא "אב המון גוים"10, ועבודתו היתה לגייר גרים, כמ"ש11 "את הנפש אשר עשו בחרן"], ויתירה מזה, שהעשירות שבאה ע"י עבודה ויגיעה היא גדולה יותר מהעשירות שבאה ע"י ירושה – שזהו שרבי עקיבא נעשה היסוד והעמוד והמקור דתורה שבע"פ, כדאיתא בגמרא12 "סתם מתני' ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמי', סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי ר"ש, וכולהו אליבא דר"ע" (ממה שלמדו מרבי עקיבא אמרום), שזהו אמיתית ענין העשירות, ברוחניות,

ומזה נשתלשלה העשירות שהיתה אצל רבי עקיבא גם בגשמיות – כמ"ש בפרשת השבוע13 "אם בחוקותי תלכו גו'", "שתהיו עמלים בתורה"14, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"15, וכל הברכות האמורות בפרשה, כפי שהם בפשטות הכתובים, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"16.

וזהו גם הדיוק "שתהיו עמלים בתורה" – בדוגמת רבי עקיבא שזכה לתורה ע"י יגיעתו דוקא:

לימוד התורה סתם – ישנו גם אצל הנשמה למעלה, קודם ירידתה למטה; והחידוש בלימוד התורה בירידת הנשמה למטה הוא – שצריך להיות באופן של עבודה ויגיעה להתגבר על המניעות ועיכובים שמצד הגוף ונפש הבהמית ויצה"ר, שעי"ז באים לעשירות האמיתית דתורה, ומזה נשתלשל גם עשירות בגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם" כפשוטו, כולל גם הפירוש הפנימי – שהגשמיות ("גשמיכם") נעשית כלי אל הרוחניות שמושלת על הגשמיות להשתמש בה באופן הדרוש ובזמן הדרוש, שזהו אמיתית הענין ד"בעתם"17.

ג. ויש להוסיף ולבאר שייכותו של רבי עקיבא לתורה שבעל-פה דוקא, שעל זה אמרו "כולהו אליבא דר"ע":

מהחילוקים שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה – ש"רצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם .. כל המצוות .. הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות", שהרי ע"י תושב"כ לבדה אין אנו יודעים כיצד לקיים את המצוות, כי אם ע"י ביאור ופירוש הדברים בתושבע"פ דוקא18, והיינו, שהשייכות דתורה לעוה"ז (כיצד לקיים את המצוות בעוה"ז) היא בעיקר בתושבע"פ.

וזהו גם שתושב"כ נקראת "עץ החיים"19, "אילנא דחיי", ותושבע"פ נקראת עץ הדעת, "אילנא דטוב ורע"20 – כיון שתושבע"פ מתלבשת בעולם לפעול בירור והבדלה בין הטמא לטהור ובין האסור למותר כו', שעי"ז מפרידים את הרע מן הטוב21,

והרי זהו עיקר ענין ירידת התורה למטה דוקא – כמארז"ל22 שכאשר מלאכי השרת ביקשו שתנתן התורה למעלה, "תנה הודך על השמים"23, השיב להם משה רבינו: "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם", היינו, שעיקר ענין התורה הוא לפעול בירור העולם, וענין זה נעשה בפועל ע"י תושבע"פ דוקא.

ועפ"ז יש לבאר השייכות דתושבע"פ לרבי עקיבא, "כולהו אליבא דר"ע" – כי, להיותו בן גרים, מודגש אצלו ביותר הענין דבירור הניצוצות והפרדת הרע מן הטוב, שזהו כללות הענין דתושבע"פ.

ד. מה פעל על רבי עקיבא ללמוד ולהתייגע בתורה עד שזכה להיות עמוד תושבע"פ – "פעם אחת הי' עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו, לא המים שתדיר [נופלים] עלי' בכל יום .. אבנים24 שחקו מים"25:

אבן26 – הוא מסוג הדומם שהוא התחתון ביותר מכל הנבראים, ובכמה מקומות מובא "אבן" בתור דוגמא לנברא היותר תחתון. ומצינו בא' הביכלאַך בענין ריחוק הערך והאין ערוך דכל העולמות לגבי' ית' [שבכתבי החסידות הנדפסים הנה לפעמים איתא הלשון יותר משאין ערוך עשי' לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי אוא"ס27, ולפעמים איתא הלשון עשי' ואצילות שוין לפניו28] – שמחשבה הקדומה דא"ק ואבן דומם שוין לפניו ית'.

ונמצא, שבשביל התהוות האבן צריך להיות כל סדר ההשתלשלות מלמעלה מעלה עד אין קץ, עד למציאות הבורא, להיות קישור הבורא עם הנברא – מצד טבע הטוב להיטיב29 – עד לנברא שהוא למטה מטה עד אין תכלית.

וזהו גם ענין המים – שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שהו"ע החיבור דמעלה מעלה עד אין קץ עם מטה מטה עד אין תכלית.

ומענין זה למד רבי עקיבא בנוגע לעצמו – שעם היותו בדרגא תחתונה ביותר, בן גרים, שאין לו בירושה הון עתק שלא עמל בו, מ"מ, ע"י היגיעה בתורה שנמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך30, בכחו וביכלתו להגיע מעומק תחת לעומק רום,

אלא שענין זה צ"ל בסדר והדרגה – ההתחלה צריכה אמנם להיות מתוך רעש כו', אבל לאח"ז צריכה להיות העבודה בסדר והדרגה – בדוגמת פעולת המים שיורדים על גבי האבן טיפין טיפין, ועד"ז בנוגע להחקיקה דתורה בלב האבן, כמ"ש31 "והסירותי את לב האבן מבשרכם" – שצריך להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו"32, תחילה באופן של אתכפיא, ואח"כ באופן של אתהפכא כו'.

ה. וענין זה קשור עם ימי הספירה:

ימי הספירה הם בין יצי"מ למ"ת, שבהם נעשה ענין הגירות דבנ"י: התחלת הגירות – ביצי"מ (ע"י המילה), וגמר הגירות – במ"ת (ע"י טבילה וקרבן)33. ובזמן זה ניתנה העבודה דספירת העומר.

והנה, העבודה דספירה היא עבודה פשוטה ביותר – שצריך רק לחשב ולספור את הימים שעוברים, והיינו, שכל יום שעובר, גם אם לא נפעל ענין מיוחד ביום זה, ניתוסף ונחשב הוא במנין הימים, כיון שאין כאן אלא ענין המספר, שהוא בחי' אחרונה – כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה34 לענין חשבון ומספר האותיות דתיבת "אבן" (ש"שרשה משם העולה ב"ן במספרו כו'", שהרי "אבן" הוא א' ב"ן35), ש"החשבון מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שלא נשאר ממנו אלא בחי' אחרונה שהוא בחי' החשבון ומספר כו'".

ונמצא, שעם היות הספירה עבודה פשוטה, היינו, דרגא תחתונה בלבד, מ"מ, יכולים לבוא על ידה לתכלית העילוי דמתן-תורה – ע"ד ובדוגמת האמור לעיל בנוגע לרבי עקיבא, שאף שהי' בדרגא תחתונה ביותר, הגיע לתכלית העילוי להיות העמוד דתושבע"פ, "כולהו אליבא דר"ע".

*

ו. כמו כן יש להוסיף ביאור בהאמור לעיל36 אודות החילוק בין תלמידי רבי עקיבא שלפני ל"ג בעומר להתלמידים שלאחרי ל"ג בעומר, שאצל התלמידים שלפני ל"ג בעומר הי' חסר בהענין דאהבת ישראל, אהבת רעים, שלא נהגו כבוד זה בזה37 – דלכאורה אינו מובן38: איך יתכן שבשביל שלא נהגו כבוד זה בזה, נענשו עונש הכי חמור, עונש מיתה?

ויובן ע"פ המבואר במק"א בפירוש מאמר רז"ל39 "ויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על מאסה של תורה" – דלכאורה טעמא בעי40 – שבשעה שאדם עוסק בתורה אין דנין אותו כלל, ובמילא אין מענישין אפילו על עבירות חמורות ביותר, משא"כ כאשר אינו עוסק בתורה, אזי דנין אותו, ובמילא נפרעין ממנו על כל הענינים הבלתי-רצויים.

ועד"ז י"ל בנדו"ד:

כאשר לימוד התורה הוא מתוך אהבת ישראל, אהבת ריעים, אזי ישנו הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד"41, היינו, שהמעמד ומצב ד"כולנו כאחד" פועל שיהי' "ברכנו אבינו", ולכן, גם כאשר היחיד הוא במעמד ומצב ירוד כו' (כפי שיודע בעצמו בשעה שעושה חשבון צדק אדעתא דנפשי'), הרי מצד הענין ד"כולנו כאחד", אין דנין אותו בתור פרט, אלא יחד עם הכלל כולו, ובמילא נכללים ונבלעים עניניו הבלתי-רצויים ברוב הזכויות של הכלל,

משא"כ כאשר לימוד התורה הוא ללא אהבת ישראל, ללא אהבת ריעים – הרי כיון שמפריד את עצמו מן הכלל, אזי דנין אותו בתור פרט, ומסתכלים על כל ענין פרטי, ומחשיבים כל דבר בלתי-רצוי, ועאכו"כ ענינים חמורים שיש עליהם עונש הכי חמור כו'.

וזוהי המעלה של תלמידי רבי עקיבא שלאחרי ל"ג בעומר – שאצלם הי' לימוד התורה מתוך אהבת ישראל, שאז ישנו הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד".

ז. ויש לקשר זה עם ענין נוסף בל"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י:

רשב"י – שהי' מתלמידי רבי עקיבא – פתח את הצינור לגילוי פנימיות התורה.

והנה, מהחילוקים שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה – שנגלה דתורה נקראת אילנא דטוב ורע, ויש בה קושיות ומחלוקת כו', משא"כ פנימיות התורה נקראת "אילנא דחיי", "לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת"20 (שהרי אין כאן אלא מה שקיבל מרבו, ובזה לא שייך שתהי' מחלוקת42).

וחידושו של רשב"י – שתהי' ההמשכה מפנימיות התורה, אילנא דחיי, בגליא דתורה, אילנא דטוב ורע.

וענין זה מתבטא גם אצל לומדי התורה, שגם בשעה שלומדים גליא דתורה שיש בה קושיות ומחלוקת כו', לא נעשה ביניהם ענין של פירוד ח"ו, אלא הלימוד הוא באופן של אהבת ריעים – כפי שהי' אצל תלמידי ר"ע שלאחרי ל"ג בעומר, שרשב"י הוא אחד מהם.

וכן הוא בדורות שלאח"ז – שע"י נשיא הדור מתקשרים עם פנימיות התורה, אילנא דחיי,

– שהרי הסדר הרגיל הוא ש"אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"43, אלא שע"י ההתקשרות עם נשיא הדור מתקשר גם הוא באילנא דחיי כו' –

ועל ידו נמשכת פנימיות התורה גם בגליא דתורה, כולל גם שהלימוד לא יהי' באופן של פירוד, אלא מתוך אהבת ישראל, כנ"ל.

וזהו גם שבתורת החסידות – פנימיות התורה – מודגש ביותר הענין דאהבת ישראל, כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו44: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת45 לרעך כמוך", וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט46, שגם יהודי שנמצא בקצוי תבל, שמעולם לא ראהו, ולא קיבל ממנו שום טובה כו', צריכים לאהבו בגלל היותו מישראל.

ח. ועוד ענין בנוגע לפנימיות התורה, אילנא דחיי, שנתגלתה ע"י רשב"י – שזוהי ההכנה לגילוי המשיח47.

וזהו שמצינו שרבי עקיבא הי' סבור שגילוי המשיח יהי' בדורו, והי' דורש הפסוק48 "דרך כוכב מיעקב" על שמעון בר כוכבא, באמרו "דין הוא מלכא משיחא"49 – כי, בנוגע לרבי עקיבא מצינו50 ש"מן שית מילי איעתר רבי עקיבא", וידוע51 שהו"ע אות וא"ו (שמספרה ששה), דא אות אמת52, ספירת התפארת53, שנקראת אילנא דחיי (למעלה מספירת המלכות, שנקראת אילנא דטוב ורע)54. – אלא, שכל זה הי' מצד רבי עקיבא, שמצד עצמו גמר את כל עניני העבודה והי' מוכן לגילוי המשיח, אבל הדור כולו לא הי' ראוי לכך. ואכן נתברר שבר כוכבא אינו משיח, ולכן קראו לו בר כוזיבא.

אמנם, בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, לאחרי שהי' כבר גילוי פנימיות התורה – החל מפתיחת הצינור ע"י רשב"י, ואח"כ ע"י רבותינו נשיאינו מדור לדור – יהי' גילוי המשיח, "דרך כוכב מיעקב", בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.