בס"ד. שיחת ליל ערב חג השבועות, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. בסיום מסכת סוטה שנינו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא .. לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

וע"פ מנהג ישראל הידוע1 לקשר סיום המסכת עם התחלתה – יש לבאר הקשר והשייכות דהסיום הנ"ל ("לא תיתני ענוה .. יראת חטא כו'") עם התחלת המסכת.

וכמו"כ יש לבאר הקשר והשייכות של סיום המסכת לערב חג השבועות – שהרי ע"פ הסדר שלומדים מסכת סוטה במשך ימי הספירה, דף ליום2, נמצא, שלומדים סיום המסכת בערב חגה"ש.

ב. ביאור השייכות דסיום המסכת לערב חגה"ש:

ההכנה לקבלת התורה מתחילה מיציאת מצרים, שאז היא הבריחה מן הרע, כמ"ש3 "כי ברח העם", ובהמשך לזה באה העבודה דספירת העומר שענינה הוא היציאה מן הרע, ועד שבאים לתכלית וגמר היציאה מן הרע, שאז נעשים כלי לקבלת התורה.

ונמצא, שכל זמן שלא נסתיימה ספירת מ"ט הימים, כי אם ספירת מ"ח ימים בלבד, יש עדיין שייכות לענין הרע, ולא ראויים לקבלת התורה.

ועפ"ז מובן שקודם ערב חגה"ש – קודם שנסתיימה ספירת העומר, שאז שייכים עדיין לענין הרע – חסר עדיין ביראת חטא ובענוה:

ביראת חטא – שהרי אילו היתה יראת חטא בשלימות, אזי לא היו שייכים לענין של חטא, רע;

ובענוה – שהרי אילו היו בענוה וביטול, היפך הישות, אזי בודאי לא היו שייכים ללעו"ז כו'.

אמנם, בערב חגה"ש, לאחרי שנשלמו מ"ט ימי הספירה – אומר כל אחד מישראל שלומד אז סיום המסכת: "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שיש אצלו הענין דיראת חטא, שלכן אין לו שייכות לרע,

וכמו"כ "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", שיש אצלו ענין הענוה – שהרי העבודה דספה"ע היא "מהחל חרמש בקמה"4, א"ת בקמה אלא בקומה5, שענינה הוא לפעול ביטול בכל הציור קומה, כמבואר בלקו"ת6.

ג. המשך ה"הדרן", ביאור שייכות התחלת וסיום המסכת – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 55 ואילך.

ד. ויש להוסיף בכהנ"ל – ע"פ חלק האגדה שבתורה:

על הפסוק7 "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", דרשו חז"ל8 "באישה של מעלה ובאישה של מטה", וכן דרשו חז"ל9 על הפסוק10 "מנחת קנאות", "שתי קנאות .. כשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה", והיינו, שהענין דסוטה רומז על כנס"י שנסתרת מהקב"ה כו', כמבואר בתוספת ביאור בזהר11.

אך צריך להבין: איך שייך ענין הסתירה ברוחניות? – בשלמא ענין הקינוי, הרי זה מש"נ12 "לא יהי' לך אלקים אחרים גו'"; אבל איך שייך ענין הסתירה – הרי "מלא כל הארץ כבודו"13, ו"לית אתר פנוי מיני'"14, וא"כ, בכל מקום שנמצא הרי זה בנוכחות הבעל?

והביאור בזה – ע"פ דברי הגמרא15 "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם", "מי זוטר דכתיב בי'16 תועבת ה' כל גבה לב", ונמצא, שגאוה הו"ע של "סתירה" כביכול מהקב"ה. וע"ד פירוש הבעש"ט על הפסוק17 "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו", שכאשר האדם הוא בבחי' "ואני" – גאוה – אזי "לא אראנו"18.

ה. עפ"ז יש לבאר השייכות של סיום המסכת להתחלתה:

כל ענין הסוטה הוא רק "משמת רבי"19, היינו, שחסר בחי' ה"רבי" שבכאו"א, שבחי' זו היא בהעלם, שאז "בטלה ענוה (ויראת חטא)", ובמילא נעשה ענין של סתירה כו'.

ועל זה נאמר בסיום המסכת: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא" – שמצד הענוה וביטול שנקנה בנפשו בסיום ימי ספה"ע (כנ"ל), אזי מתבטל כל ענין הסתירה, ונסתיים ענין סוטה.

ו. אמנם, כל זה הוא לאחרי שנקנית בנפשו מדת הענוה, בסיום ימי ספה"ע; אבל מה יהי' עם הסתירה שהיתה בימים שלפנ"ז, קודם שנקנית בנפשו מדת הענוה?

ויש לומר הביאור בזה:

איתא בגמרא20 (וכן פסק הרמב"ם21) ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", אלא, שזהו רק קודם סתירה, אבל לאחרי סתירה אינו יכול למחול.

ומבאר הרגצ'ובי22, שיש אופן שיכול לבטל הקינוי גם לאחר סתירה (לענין שלא ישקה) – "אם רק הקינוי פועל שתהא הסתירה סתירה"23.

ועד"ז מובן בנדו"ד, שכיון שכל ענין הסתירה הוא רק בגלל ש"תועבת ה' כל גבה לב" (כנ"ל), אזי יכול הקב"ה למחול אפילו לאחרי שנסתרה.

ונמצא, שלאחרי שנקנית בנפשו מדת הענוה, אזי מוחל הקב"ה גם על הסתירה שהיתה בימים שלפנ"ז.

ז. המשך הביאור בפיסקא "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" – נכלל בלקו"ש הנ"ל.

ח. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

"הדרן עלך מסכת סוטה",

ויקחו מזה רק את הצד היפה ("דעם שיינעם זייט") – הענין ד"ונקתה ונזרעה זרע"24,

ותהי' קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.