בס"ד. שיחת ש"פ וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשט"ז.
בלתי מוגה
א. ישנם זמנים שנוסף על הענינים העיקריים שבהם, הנה מצד ענין ההתכללות, ישנם גם כמה ענינים נוספים הכלולים בהם. אבל אעפ"כ, ענינים אלו אינם אלא בבחינת התכללות, ואינם הנקודה העיקרית דיום זה.
וכן הוא גם בנוגע ליום השבת זה, שיש בו כמה ענינים:
א) שבת פרשת וישב, שלכן שייך הוא להענינים המדוברים בפרשת וישב, כידוע שכל יום יש לו שייכות להקריאה שבו.
ב) שבת מברכים טבת, שלכן שייך הוא לכל הענינים שבחודש טבת.
ג) הקביעות דיום הש"ק בשבוע שחל בו י"ט כסלו, שלכן שייך הוא לי"ט כסלו.
[וכידוע שבהשייכות דיום השבת לימי החול הסמוכים לו ישנם ג' אופנים1: (א) יום השבת שייך לששת ימי השבוע שלאחריו, ובלשון הידוע2: "מיני' מתברכין כולהו יומין". (ב) יום השבת שייך לג' הימים שלאחריו – שלכן "מבדיל והולך .. עד רביעי בשבת"3, ולג' הימים שלפניו – שלכן מקדימים ואומרים ביום רביעי "לכו נרננה" הקטן, שהוא הכנה לאמירת "לכו נרננה" בשבת4. (ג) יום השבת שייך לכל ימי החול שלפניו, כלשון רז"ל5 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ו"ערב שבת" לאו דוקא, אלא כל ימות השבוע נקראים "ערב שבת". ועפ"ז, שייכת שבת זו גם לי"ט כסלו].
אמנם, כל הענינים הנ"ל הם ענינים הכלולים בשבת זו, ואינם הענין העיקרי, כדלקמן.
ב. הנקודה6 העיקרית דשבת זו היא – היותה שבת חנוכה7.
הגמרא מספרת8: "מאי חנוכה .. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום וכו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים וכו'".
הנס דחנוכה הי' שמצאו שמן טהור להדליק את נרות בית המקדש, והשמן דלק שמונה ימים. ולכן קבעו חכמים את ברכת "שעשה ניסים" על הדלקת הנרות, כיון שזהו עיקר הנס והיום-טוב דחנוכה.
והיינו, שהעבודה דחנוכה היא להדליק נרות, להאיר ("מאַכן ליכטיק"). אנו נמצאים בגלות, ברחוב שורר חושך. זמן הדלקת נר חנוכה הוא משתחשך8 – ואז הולכים ומאירים. זוהי עבודה בדרך מלמטה למעלה9.
אין זה גילויים בדרך מלמעלה למטה.
ג. וזהו החילוק בין נרות המקדש ונרות חנוכה10.
ישנם בזה שני חילוקים עיקריים11: א) נרות המקדש מדליקים מבפנים, ונרות חנוכה מדליקים מבחוץ8. ב) נרות המקדש מדליקים מבעוד יום, ונרות חנוכה – משתחשך12.
שני הענינים ד"חוץ" ו"חושך" מורים על ענין שאינו קדושה, כיון שקדושה היא אור – היפך החושך, וענינה לעשות דירה לו יתברך – היפך החוץ, ענין של פנים.
נרות המקדש מדליקים מבעוד יום ומבפנים, כיון שזהו גילוי בדרך מלמעלה למטה. נרות חנוכה מדליקים משתחשך ומבחוץ, כיון שענינה הוא בדרך מלמטה למעלה, להאיר גם את החושך ואת החוץ.
וסדר העבודה בזה – לא כדעת בית שמאי8 ש"פוחת והולך כפרי החג", אלא "מוסיף והולך", ד"מעלין בקודש", שבכל יום מדליקים נר נוסף, מאירים יותר ויותר ("מען מאַכט ליכטיקער און ליכטיקער"), עד "ולילה כיום יאיר"13.
ד. לכאורה יש מקום לחשוב, דכיון שנרות חנוכה הם בזמן הגלות ובדרך מלמטה למעלה – פחותה מעלתם ממעלת נרות המקדש, שהרי עד היכן יכול נברא להגיע בכח עצמו?
אבל לאמיתו של דבר, מצינו מעלה בנרות חנוכה על נרות המקדש – שנרות חנוכה מגיעים למעלה יותר, ומצד זה בכחם להאיר גם את החושך ואת החוץ:
על הפסוק14 "בהעלותך את הנרות", אמרו חז"ל15: "שלך גדולה משלהם", "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו"16, ופירש הרמב"ן14 "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו", ונמצא שהם קיימים לעד – הן בזמן הבית, הן בזמן הגלות והן לעתיד לבוא. וענין זה ישנו דוקא בנרות חנוכה ולא בנרות המקדש.
וזהו הטעם שמצינו שנרות המקדש היו שבעה נרות, משא"כ נרות חנוכה הם שמונה נרות – ע"פ המבואר בתשובת הרשב"א17 שהיקף שבעה הוא היקף מבפנים והיקף שמונה הוא היקף מבחוץ18, דהיינו מקיף נעלה יותר, שלזה מגיעים דוקא ע"י נר חנוכה, עבודה בכח עצמו.
וזהו ג"כ הטעם שמסיימים בתפלת "ועל הנסים" בתיבות "להודות ולהלל לשמך הגדול":
"שמו הגדול" – קאי על האור שלפני הצמצום, כידוע19 בענין "עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד"20, שהכוונה בזה היא לאור שלפני הצמצום, הנקרא "שמו הגדול". ולמדריגה זו מגיעים ע"י נרות חנוכה דוקא.
ויתרה מזה: "להודות ולהלל לשמך הגדול" – לשון "בהלו נרו"21, שע"י נרות חנוכה ממשיכים ומאירים ב"שמו הגדול", שהו"ע ההמשכה מ"אתה קדוש" ב"שמך קדוש" ומ"אתה אחד" ב"שמך אחד"22. ועפ"ז נמצא, שנרות חנוכה מגיעים (לא רק בבחי' "שמו הגדול", "שמך קדוש", אלא גם) במדריגת "אתה קדוש"!
ה. ההוראה מזה:
יש להאיר את החושך, להתייצב בחוץ ולהאיר את החושך, וזאת – ע"י שמן טהור, ובדרך מלמטה למעלה, ו"מוסיף והולך".
וכיון23 שע"י עבודה זו פועלים "להודות ולהלל לשמך הגדול" (כנ"ל), הרי מובן, שכאשר אוחזים במדריגה זו, פועלים בדרך ממילא גם בהענינים הפרטיים שנוספים ביום הש"ק זה – י"ט כסלו, ש"פ וישב וכו'. אבל, העבודה העיקרית היא בהנקודה העיקרית דיום הש"ק זה – להאיר את החושך בדרך מלמטה למעלה, ומוסיף והולך.
* * *
ו. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בכ"ה בכסלו.
* * *
ז. הנס24 דחנוכה הי': "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן (טהור) כו'"8.
מה פירוש "טמאו כל השמנים"?
"טמאו" אין פירושו שהחסירו משהו מהשמן, או ששינוהו בפנימיות. אין הדבר כן, אלא שהיוונים רק נגעו בשמן25, ועי"ז נטמא.
ח. פנימיות הענין בזה מבואר בחסידות26, שמלחמת היוונים היתה – חכמות חיצוניות: אף שאין פוגעים בתורה, מסכימים שילמדו תורה27, אבל מכיון שמציבים את התורה עם חכמות חיצוניות בהיכל אחד, ומשווים חכמה יוונית לתורה, שהתורה היא שכל כמו כל החכמות28 – הרי זה טמא.
והיינו לפי שכל הענין דטומאה וטהרה הוא – כמאמר המדרש ומובא ברמב"ם בקיצור29: "לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא .. חוקה חקקתי גזירה גזרתי", זהו ענין של חוקה, למעלה מן השכל.
וזהו הענין שהיוונים "טמאו כל השמנים":
שמן הוא חכמה, כידוע30. אפילו כשמניחים ללמוד חכמת התורה, אבל מניחים גם ל"יוונים" להכנס פנימה, מניחים לחכמה יוונית להכנס בהיכל התורה, ומציבים אותה באותה דרגא – זהו "טמאו כל השמנים", ויש צורך במסירות נפש כדי לא לאפשר זאת.
ט. ההוראה מזה בזמננו:
ישנם הטוענים: הרי התורה היא ענין של הבנה והשגה, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"31, ומה רע בכך ("וועמען אַרט דאָס") שיערבו בזה גם חכמות אחרות. כמה שעות ילמדו תורה, וכמה שעות חכמות אחרות להבדיל, ויעשו מזה סמיכות ודבר אחד – איזה קלקול יכול להיות בזה?
וזה שמלמדנו נס חנוכה:
כשהולכים בדרך זו, הנה לא זו בלבד שהשמן הטהור אינו מטהר את השמן הטמא, אלא אדרבה – טמאו את כל השמנים, שגם השמן הטהור נעשה טמא.
וזה מביא לא רק לחורבן ברוחניות32, אלא גם בגשמיות ר"ל, כפי שמספר הרמב"ם33 אודות חנוכה, שהיוונים "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם", וכל זה קשור עם זה שטמאו את השמנים.
והיינו לפי שבאמת אי אפשר שאינו-יהודי תהי' לו שליטה על יהודי. אלא כיצד יש להם שליטה? עי"ז שמניחים בעצמם ליוונים להכנס, "מהרסיך34 ומחריביך – ממך יצאו"35.
אבל כאשר אין מניחים את ה"יווני", חכמה יוונית, להכנס להיכל, היכל התורה – אזי השמן הוא שמן טהור.
*
י. דובר בהתוועדות י"ט כסלו36 בענין הטעם לחיוב ברכת התורה בכל יום דוקא – דלכאורה חיוב זה אינו מובן כלל, שהרי ישנם ב' טעמים לחייב אדם בברכה נוספת (לאחרי שכבר בירך על זה פעם אחת): (א) הפסק, (ב) היסח הדעת. ולפי ב' טעמים אלו, אין מתאים לברך ברכת התורה בכל יום דוקא, אלא לעתים תכופות יותר או רחוקות יותר – שבהכרח לומר שהחיוב לברך ברכת התורה בכל יום הוא מצד זה שבכל יום נעשה האדם "ברי' חדשה"37.
אך עדיין אינו מובן:
ישנה מחלוקת בראשונים38 בענין ברכת התורה, אם חיובה מדרבנן או מדאורייתא – די"א שחיובה מדרבנן, וי"א שחיובה מדאורייתא, דילפינן ק"ו מברכת המזון39.
והנה, לדעת הסוברים שחיוב ברכת התורה הוא מדרבנן בלבד – אתי שפיר, דכיון שברכת התורה אינה אלא תקנת חכמים, הרי מלכתחילה תקנוה חכמים באופן זה, שחיובה פעם אחת ביום (כמו שאר ברכות השחר); אבל לדעת הסוברים שחיוב ברכת התורה הוא מדאורייתא – אינו מובן: מכיון שמדאורייתא מחוייב לברך ברכת התורה מחדש בכל פעם שמפסיק מלימודו40 – מדוע מברכים פעם אחת ביום בלבד?
לכאורה הי' מקום לומר, שהחיוב דברכת התורה מדאורייתא הוא רק בנוגע לעצם החיוב, אבל בנוגע לזמן החיוב – הנה מדאורייתא אינו חייב לברך אלא פעם אחת בחייו בלבד, וחכמים תקנו לברך בכל יום משום שאז נעשה האדם "ברי' חדשה".
אבל באמת אי אפשר לומר כן, דא"כ הי' דין ספק ברכת התורה להקל כמו בכל ספיקא דרבנן, והרי מצינו41 שלדעת הראשונים הסוברים שחיוב ברכת התורה הוא מדאורייתא, מי שנסתפק אם בירך ברכת התורה חוזר ומברך מספק. ומוכח שגם חיוב הברכה בכל יום (ולא רק עצם ענין הברכה) הוא מדאורייתא.
וצריך לומר לשיטתם42, שעצם הענין דחיוב ברכת התורה הוא מדאורייתא, אלא שנמסר לחכמים לקבוע פרטי הדברים, הנוסח והזמן כו'. ולאחר שקבעו חכמים שחיוב הברכה הוא בכל יום – נעשה חיוב דאורייתא לברך בכל יום, וספיקו להחמיר. אך זהו דוקא לאחרי שקבעו חכמים שיש לברך בכל יום, מצד הענין ד"ברי' חדשה".
דוגמא לזה – באיסור מלאכת חול המועד (לדעת הראשונים43 שהוא מדאורייתא), ש"לא מסרן הכתוב אלא לחכמים", "מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור"44, ולאחר שקבעו חכמים שמלאכה פלונית אסורה – נעשית אסורה מדאורייתא.
וכן מצינו בענין "ובחוקותיהם לא תלכו"45 – "שהתורה לא פירשה דבר אלא סתמה וכתבה ובחוקותיהם לא תלכו, ומסרה הדבר לחכמים"46.
יא. והנה, ע"פ הביאור האמור בענין ברכת התורה שבכל יום (בשייכות לסיום הש"ס, "כל השונה הלכות בכל יום כו'"47), שזהו מצד הענין ד"ברי' חדשה" – יובן גם בנוגע לברכות קריאת שמע (השייכות להתחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע כו'"), שגם הם באים מצד הענין ד"ברי' חדשה":
החיוב דקריאת שמע הוא – פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב.
והנה, בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית, יש הפסק – שהרי סיום הזמן דק"ש של שחרית הוא זמן רב קודם התחלת החיוב דק"ש של ערבית. אמנם, בין ק"ש של ערבית לק"ש של שחרית, אין הפסק כלל – שהרי זמן ק"ש של ערבית הוא "עד שיעלה עמוד השחר" (לדעת רבן גמליאל48, ומדאורייתא כן הוא גם לדעת חכמים49), שהוא גם התחלת זמן ק"ש של שחרית50.
וא"כ, כיון שאין הפסק כלל בין זמן ק"ש של ערבית לזמן ק"ש של שחרית – מדוע תקנו לברך ברכות ק"ש גם בק"ש של שחרית, הרי כבר נפטר בברכות ק"ש של ערבית?
ואין לתרץ ע"פ המבואר ברשב"א51 (והובא בתניא52) ש"ברכות אלו אינן ברכות של ק"ש .. אלא ברכות הן שנתקנו קודם קריאה" כמו שאר הברכות, ועד ש"לכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע"53 – כי באמת סו"ס הברכות שייכות לק"ש, וכמבואר בתניא54 שם ש"ברכותי' שלפני' ולאחרי' .. הן הכנה לקיום הק"ש",
– ולכן, "ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפני' ולאחרי'", אף ש"ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפני' ולאחרי' או לא בירך, אינו חוזר ומברך"55 (כדין ספיקא דרבנן לקולא), דהואיל ומחוייב לחזור ולקרוא ק"ש (שהיא מן התורה ולכן ספיקה להחמיר) חייב גם בברכותי', "לפי שכך היתה התקנה, שכל זמן שקורין ק"ש של תורה אפי' מפני הספק בלבד קורין אותה בברכותי'"56, ומוכח שחיוב ברכות ק"ש הוא מצד ק"ש –
וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: מאחר שאין הפסק בין זמן ק"ש של ערבית לזמן ק"ש של שחרית, אמאי לא אמרינן דנפטר ויצא ידי חובתו בברכות ק"ש של ערבית?
[וכן57 אין מקום לומר שהטעם לזה הוא משום שק"ש של ערבית וק"ש של שחרית שתי מצוות הן, כמ"ש58 "ובשכבך ובקומך", דהיינו שהם ב' חיובים: חיוב ק"ש של ערבית מצד זמן שכיבה ("ובשכבך"), וחיוב ק"ש של שחרית מצד זמן קימה ("ובקומך"), ולכן, הברכה דק"ש של ערבית אינה פוטרת ק"ש של שחרית, אף שאין הפסק ביניהם,
– דלא כבמצות ת"ת, שאף שיש בה זמנים, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"59, אינה אלא חיוב אחד, ולכן הברכה ד"פרק אחד שחרית" פוטרת גם "פרק אחד ערבית" –
כי, לאמיתו של דבר, גם החיוב דק"ש הוא חיוב אחד, שהרי מהתיבות "ובשכבך ובקומך" לומדים רק את זמני החיוב (שנחלק לב' הזמנים דשכיבה וקימה), אבל עצם החיוב דק"ש (בב' הזמנים) נלמד מהתיבות "ודברת בם"58, שמהם לומדים גם החיוב דת"ת].
ובהכרח לומר, שהחיוב דברכות ק"ש של שחרית הוא מצד זה שבכל יום נעשה האדם "ברי' חדשה", וממילא גם הק"ש דשחרית היא חדשה, וחייבת בברכות חדשות.
יב. וביאור הענין בעבודה:
כיון שבכל יום נעשה האדם ברי' חדשה, אין העבודה דאתמול מספקת ליום זה, אלא צ"ל עבודה חדשה – העבודה דק"ש מחדש, וגם העבודה דברכות ק"ש (שהם "הכנה לקיום הק"ש") מחדש.
ועד"ז בנוגע לברכת התורה, שענינה ההרגש שהתורה באה מ"נותן התורה", כידוע60 בענין "לא ברכו בתורה תחלה"61, שהכוונה בזה היא – שאף שלמדו תורה, לא הרגישו את היוקר שבזה, שהו"ע ההרגש ד"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"62 – שגם ענין זה צ"ל מחדש בכל יום ויום (כנ"ל ס"י).
ודוקא לאחרי העבודה דברכת התורה, ק"ש ותפלה מחדש – ביכלתו לצאת לעניני העולם כדי לבררם ולעשותם כלים לאלקות.
וזהו התוכן דמארז"ל בסיום הש"ס "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר63 הליכות עולם לו כו'":
"עולם הבא" – אין הכוונה לעולם הבא שלאחר מאה ועשרים שנה, אלא ע"ד הענין ד"עולמך תראה בחייך"64, והיינו, שע"י הענין ד"כל השונה הלכות בכל יום" (שהו"ע ברכת התורה, כנ"ל) יקויים בו הענין ד"הליכות עולם לו.", שיהפוך את העולם הגשמי לדירה לו ית'.
יג. דוגמא להענין ד"ברי' חדשה" – מצינו גם בנוגע לחנוכה. ובהקדמה:
יש נוהגין65 לקחת בכל יום פתילות חדשות להדלקת נרות חנוכה, כשם שבנרות המקדש היו בכל יום פתילות חדשות66. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נהג כן, אלא הי' משתמש בפתילה הישנה.
ויש לומר בטעם הדבר:
כאשר משנים מחול לקודש – יש צורך בפתילה חדשה, כיון שדבר שהשתמשו בו לחול אינו ראוי לקודש67. אבל מקודש לקודש – אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה, יש מעלה בפתילות הישנות דוקא, שלהיותם כבר תשמישי קדושה, ראויים הם יותר לקיים בהם מצוה נוספת68.
ועד"ז בעניננו:
בנרות המקדש הדליקו בכל יום בפתילה חדשה, כיון שבכל יום נעשית המשכה נעלית יותר, שלגבי' נחשבת ההמשכה דאתמול כחול, ובשינוי מחול לקודש יש צורך בפתילה חדשה.
משא"כ בנרות חנוכה – כיון שנרות אלו קשורים עם זמן הגלות, שאז ההמשכות מלמעלה הן בהעלם בלאו-הכי, נמצא שאין כאן שינוי מחול לקודש, ולכן אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה (כנ"ל).
אלא, שכל זה הוא בנוגע להגילוי בגשמיות, אבל ההמשכה בכל יום ברוחניות – היא גם בנרות חנוכה, ולכן ברוחניות צ"ל הענין ד"ברי' חדשה" בכל יום גם בנוגע לנרות חנוכה.
יד. ההוראה מהאמור:
נוסף על האמור לעיל (סי"ב), שכל אחד צריך לדעת שהיציאה לעניני העולם בכל יום היא לאחרי ק"ש וברכת התורה דוקא – ישנה הוראה מיוחדת לאלו שעד עתה היו סמוכים על שולחן אביהם (ובכלל זה – תלמידי הישיבות), ועתה יוצאים לפעול בעניני העולם, שלכל לראש צריכה להיות ההתחלה בדבר שבקדושה69.
*
טו. היום70 הוא שבת מברכים טבת.
יתן השי"ת, שהימים האלו יהפכו "לששון ולשמחה"71,
שתמורת "מצור" יהי' "פרזות תשב ירושלים"72, ותמורת "באש הצתה"73 יהי' "ואני אהי' לה חומת אש סביב"74,
וכל זה יומשך למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן במהרה בימינו.
הוסיפו תגובה