התוועדויות תשל"ו

תחלת מעשיך, תחלה שלמעלה מראש, שמובדל בערך מהראש, ורק יש לו קצת שייכות אליו – קאי על נש"י שמחשבתם קדמה לכל דבר, ומ"מ יש להם שייכות לעולם (מעשיך), שבהם נמלך על בריאת העולם, ופועלים עילוי בעולם – תוספת אור בגן עדן.

ובהקדים ביאור מעלת הג"ע, שהמדרגות שבו (שנחלקים לג' מיני ג"ע שבעולמות בי"ע, דוגמת ג' מיני תענוג שבאדם: בעשי', במדות ובשכל) הם באין ערוך זל"ז, שלכן העלי' מדרגא לדרגא היא ע"י ביטול הדרגא הקודמת, שזהו"ע נהר דינור, והביטול שמצד גילוי המדריגה העליונה, שזהו"ע העמוד שבין געה"ת לגה"ע. ודוגמתם בעבודת האדם, שלימוד התורה הוא באופן שמתעלה בהשגה שבאין ערוך, לאחרי הקדמת ביטול ההשגה הראשונה. וכן שלימות התפלה בקירוב ודביקות ע"י הקדמת הביטול דהכנעה ושפלות. וכן בתשובה, שהריחוק נוגע לו בפנימיותו ונפסד כל צורתו ונעשה כאין ממש. אמנם, זהו רק הארת העונג מבחי' עדן (יסוד אבא) שנמשך ע"י הנהר (בינה) גם בגן (מלכות). אך ע"י עבודת בנ"י נמשך תוספת אור בג"ע, ולא רק בהארת העדן שבגן, אלא שנעשה גילוי בחי' עדן עצמו, תענוג עצמי הפשוט – תחלה שנבדל בערך ממעשיך (שיתגלה לעת"ל).

וזהו זה היום (יום ברוא אדה"ר, נש"י) תחלת מעשיך (תכלית הבריאה שהיא בשביל ישראל) – שע"י עבודת בנ"י נמשך בחי' תחלה (תענוג העצמי) במעשיך, ובא לאחרי ההקדמה דמן המיצר, שהו"ע הביטול בעבודה דתורה תפלה ותשובה, שעי"ז ענני במרחב, מרחב העצמי, השורש דנש"י.

מאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך

א. 1) הפטרת חנה: הלימוד מתפלתה לתפלות כאו"א בר"ה

(פתיחה) דיוק ולימוד הוראה לימים אלו גם מהפרטים שבהפטרה (ב)

עלי חשבה ל"שיכורה" (לא כפשוטו, שאז הי' מוציאה מיד, אלא) בענין התפלה, וחנה ענתה שזו שפיכת הנפש; ובנוגע לתפלות ר"ה: היכולת לרצות ולבקש צרכיו ביחד עם הביטול הנדרש להכתרה (משא"כ בתפלות כל השנה, לאחרי ההכתרה דר"ה) – כיון שמבקשם לשמו ית', וב' הקצוות נדרשים מכאו"א – ע"פ תורת הבעש"ט שרעבון הגוף בא מרעבון הנשמה לבירור הניצוצות, ובנדו"ד, מההתעוררות היתרה בבקשות אלו מוכח שבפנימיות ה"ז הזזה דעצם הנשמה למלא הכוונה דדירה בתחתונים; וטענת עלי שבכאו"א, שבר"ה אין מקום ל"שכרות" דבקשת צרכיו – מעוררת מענה חנה שזו השתפכות הנפש (מוגה) (ג-יב)

2) מעשה בפועל: הוראות מתפלת חנה

השתדלות להעביר את ילדי "פנינה" לחינוך הכשר, "זרע אנשים", שיגדלו להיות "שאול לה'", ובהקדמת ג' המצוות "חנ"ה" (ו"החן" האמיתי) שעי"ז בונים בתים בישראל (יג-ד)

א. סיום מסכת יומא

(פתיחה) ע"פ תורה – שכל עניני' נצחיים – קדימה לסיום על מסכת שהזמ"ג (א)

האפשרות שע"י "הרואה כו'" יהי' "סגי ומסגי" – ע"ד העילוי ד"זדונות כו' כזכיות" שע"י שלימות התשובה, "וזרקתי", טהרה שע"י הזאה (שצריכה כוונה) (הוגה) (ב)

הצורך לשלול "אחטא ואשוב" – מצד העילוי ד"זדונות כו' כזכיות" דבע"ת (ג)

בהתחלת המסכת: (א) הזאה (וטבילה) דכה"ג; (ב) חיבור הפכים, שמפרישין אותו כהכנה לתכלית האיחוד עם כל העם ("כולכם", כמודגש בעבודתו ובתפלתו) ביוה"כ; וענינו ב"כה"ג" שבכאו"א – ההפרשה והבדלה כהכנה לבקשת צרכיו בשמו"ע (שבדוגמת תפלת כה"ג) (ד-ז)

ב. "והחי יתן אל לבו": התעוררות למבצעים בג' הענינים ד"חנ"ה"

יאָרצייט ענינו לפשפש ולתקן מעשיו, כבתרגום עה"פ (וי"ל שזהו מקורו דהרמב"ם שצ"ל "יפחד כו' ויפשפש כו'"; אם כי, כמובן ממ"ש בהל' לולב, תשובה יכולה וזקוקה להיות מתוך שמחה, שפורצת גדר דהרגל ההפכי כו'), ובפרט בעשי"ת; ובנדו"ד – צ"ל הפשפוש ע"מ לתקן ובהוספה כו' ביחוד בג' הדברים דאותיות השם "חנ"ה"; ביאור שייכותם גם לאנשים ופעולתם בכל הבית; תוספת השתדלות ויגיעה בדברים היוצאים מן הלב ובפעולות בג' הענינים (ח-יב)

ג. מבצע נש"ק: דוגמאות לתוצאות מהדלק"נ של ילדות

תוצאות הפעולות הם בחינה לגודל הענין (ושלילת החששות): ילדה שאמה לא הדליקה הושפעה מילדה אחרת והתעקשה להדליק, וילדה שאמה הדליקה בשעה קבועה התעקשה שאמרו לה להדליק לפני שקיעה, ובשני המקרים (מתוך רבים) – הדלקת הבת סו"ס "חינכה" את האם והבית כולו; ומזה רואים מוחשיות הענין ד"מצוה גוררת מצוה", והיכולת לנצל המצב ד"בת קמה באמה" לפעול "והשיב לב אבות ע"י בנים" (ובנות) (יג-יז)

ד. 1) המשך ההדרן

ביאור ענין זדונות נעשו לזכיות – שהוא בדוגמת הכנה והכשרה למצוה (יח)

2) בגדר חיוב נשים בחינוך ובת"ת

מ"ש השל"ה ד"נשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב ויותר כו'" (להיותו טרוד כו'), אף שזו מצות האב, ה"ז ע"ד שמצד ההכרח לידע הלכות הצריכות להן נכלל לימודן בגדר מצות ת"ת (ונפק"מ לשייכותן ללימוד באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר"), כמוכח מזה שמברכות ברכת התורה אף שאין מברכים על מכשירי מצוה; ועד"ז בחינוך, שכיון שמצד ההכרח מוטל על האם – ה"ז נכנס בגדר מצות חינוך (ובמכ"ש מהא שמצד ענין ההכנה כו' נעשים זדונות לזכויות) (יט-כב)

השייכות להדלקת נש"ק שמצד חינוך – שראו בפועל שעי"ז מתחנכים בתים בישראל לתומ"צ; מעלת הפעולה בזה בעשי"ת (כג-ד)

ה. מגבית ל"קרן חנה" (כה)

ו. התחלת וסוף שישי דפ' האזינו: "אם אשא גו' .. וכפר אדמתו עמו"

הצורך בשבועה ("כי אשא גו'", ובהוספה ד"ואמרתי גו'") אף שזו תביעה צודקת – שהענין ד"חי אנכי" יומשך "לעולם", למטה בעוה"ז, לירד ולראות בצרתם של ישראל, ובהגבלת הזמן, שלמרות גודל חביבות העבודה (ובפרט בזמן האחרון כו') הקץ לא יתארך, ויקויים "וכפר (ל' ריצוי; דכפרה כבר היתה) אדמתו ועמו" עוד בסוף אלף השישי (כו-ט)

לגבי "(אשא אל) שמים" נחשבים כל הגויים ונשקם כ"סוס ורכב" אחד, והיותם "עם רב" הוא רק "ממך", מרגש הנחיתות; הכרת מעלתו של יהודי ואופן הדיבור עם אוה"ע (ל-לא)

ענין התשובה הוא דילוג, למעלה מסדר והדרגה דהשתלשלות. ועבודת התשובה פועלת שגם עבודת התומ"צ תהי' באופן שלמעלה מסדר והדרגה ("בכל מאדך"), "עושין רצונו של מקום", ולא קיום הרצון בלבד.

והכח לזה – מצד בחינת ישראל (לי ראש), שישנה בכאו"א מישראל, גם מי ש"כשלת בעונך" (וזהו "כשלת", שאין זה אלא כשלון בלבד).

וממשיך "קחו עמכם דברים גו'" – שצ"ל גם העבודה דתומ"צ. "אמרו אליו כל תשא עון" (ל' נשיאה והגבהה) – שלא רק ימחלו העוונות, אלא יהפכו לזכיות. "ונשלמה פרים שפתינו" – עי"ז נעשה ענין הקרבנות ברוחניות, שלמעלה מענין הקרבנות בגשמיות.

וכן בענין השכר – ישנו שכר שבהדרגה, ושכר שלא בהדרגה, שהו"ע "יום שכולו שבת". וזהו ענין שבת תשובה, המתקנת את כל השבתות דשנה שעברה, ופועלת בכל השבתות דשנה הבאה.

א-ב. שבת שובה: שייכותה לתשובה דשבעת הימים שבין ר"ה ליוה"כ

נוסף לענין התשובה שבכל ה"עשרה ימים" (דענינם העצמי של ר"ה ויוה"כ "אהנאי" גם לענין התשובה), ישנם ז' הימים "שבין ר"ה ליוה"כ", שענינם תיקון ימי השבוע דכל העבר ו"מקדמה" לעתיד, שלזה אין נצרך העילוי ד(ענין התשובה ש)בר"ה ויוה"כ, אבל השבת נכללת בהם, אף שהיא למעלה מסדר והדרגה שבתשובה, כהדיוק "שבת אותיות תשב (גם מי שבערב שבת הי' במצב ד)אנוש", שגם הוא יכול לבוא לתשובה דשבת, תשו"ע, בהתאם לזה שתשובה בכלל ענינה דילוג (שלמעלה גם מעלי' באי"ע בקדושה גופא), כי, התכלית היא שיומשך גם בעבודה מסודרת דימות השבוע, וההוראה – המשכת השמחה דתשו"ע דשבת בז' הימים (א-י)

ג. מעלת הקביעות: ח' תשרי – התחלת חנוכת בית ראשון

ביום זה מודגשת מעלתו גם לגבי המשכן וביהמ"ק הב' והג' – שבחנוכתו אכלו ושתו ביוה"כ, להיותה למעלה גם מהעינוי ביוה"כ, שהוא בדוגמת עוה"ב שאין בו אכו"ש (גם לא דסעודת הלויתן); וההוראה מזה במעלת הגשמיות [כמודגש בביהמ"ק, שהי' ממין הדומם] – שלא להתיירא מהעבודה בענינים גשמיים (יא-טו)

מאמר ד"ה שובה ישראל (מוגה)

ד. 1) פרש"י עה"פ (לב, מ) כי אשא אל שמים ידי וגו'

(פתיחה) הזמ"ג לסיום הענין – "וכפר (ל' פיוס) אדמתו עמו", שצ"ל לפ"ע המתפייס (יז)

מדוע העתיק ומהו פי' "כי" דהכא; "חרון אפי" – היכן נרמז בפסוק; מדוע העתיק "ואמרתי"; מדוע נאמר כאן "(חי אנכי) לעולם", דלא כבפ' שלח (יח-ט)

2) לקוטי לוי"צ (ע' תסא): "חילוף אלקים באכדט"ם"

מהו הביאור בתוכן הענין ש"אותיות א"ם אינן מתחלפות" (כ)

2) המשך הביאור ב"הדרן" על מס' יומא (כא)

ה. 1) הביאור בפרש"י

"כי" הוא התחלת ענין (כפרש"י על "כי ידין"), שככלות הפורענות (שבפסוקים שלפנ"ז) ויעשו תשובה, ה"וחרה אפי" יתהפך על אויביהם, וכיון שזו שבועה "(חי אנכי) לעולם" (ולא על מ' שנה כבפ' שלח), גם באחרית הימים אין לחשוש שמעשה אנוש יגרום ש"וינחם ה'", אלא יפייס "אדמתו עמו" ללא שינויים – מצד הבחירה בעצם דבנ"י שקדמו לתורה (כב-ה)

ע"ד "מיהו יהודי" (כו)

ו. 1) בביאור ענין "האומר אחטא ואשוב וכו'" (המשך)

גם "אחטא ויוה"כ מכפר" קאי (לא ברשיעי, אלא) ברוצה להתעלות בעבודתו (כ"האומר אחטא ואשוב" כדי לבוא לעילוי דבע"ת) – כי גם בעיצומו של יום יש ענין העבודה (כז-ח)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ

"אם" – אימא עילאה (והאותיות המתחלפות באות לה מח"ע); החילוף ל"אכדט"ם", אותיות הקודמות, הוא עילוי בשם אלקים; הקשר ל"שובה ישראל (את בחי') עד" (שמספרו אכדט"ם), ל' נצחיות, מלכות (אלקים), לכתר (עד ל' עדי ועדות) (כט-ל)

ז. מעשה בפועל: ההוראה מחנוכת ביהמ"ק – השתדלות בחינוך הכשר (לא)

אחרי תפלת מנחה

שנה שהתחלתה בשבת – כאילו כל מלאכתך עשוי'

להתלמידים שיחיו – לפני כל נדרי

להת' – לפני כל נדרי: נרות להאיר; השפעת הזמן ד"תורתו אומנתו" גם לאח"ז

סוכה – מקיף שאין בו התחלקות, כיון שנמשך מענן הקטורת דיום- הכפורים (כמ"ש "בכסה ליום חגנו", שכל הענינים שהם "בכסה" בראש- השנה ויום-הכפורים, נמשכים בגילוי ב"יום חגנו"), שענינה מקיף. ולכן נמשך ממנה ענין השלום ("סוכת שלומך") – הן באדם והן בעולם.

והכוונה בזה – להמשיך המקיפים בפנימיות ובהתיישבות ("בסוכות תשבו"), עד לעניני העולם הזה התחתון ("שבעת ימים" – המשכה בזמן), ע"י נטילת ד' מינים. וזהו "למען ידעו דורותיכם" – המשכת המקיף ב"דורותיכם", כחות הגלויים, באופן ד"ידעו" – דעת והתקשרות. והנתינת כח לזה – ע"י פעולת הקב"ה, "בסוכות הושבתי".

"כל האזרח בישראל" – הבחינה שתזרח לעתיד (פנימיות עתיק). ובזה ב' פירושים: א) מצד בחינה זו נעשה "בסוכות תשבו" עתה, ב) גם בבחי' "האזרח" דלעתיד מיתוסף ע"י הישיבה בסוכה.

ובהמשך לזה באה מצות הקרבת ע' פרים (ובזה"ז – "ונשלמה פרים שפתינו"), גילוי תכלית הבריאה דהשבעים אומות כפי שיהי' לעתיד לבוא ("והיו מלכים אומניך גו'"), שהרי כל הענינים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו עתה (אלא שלזה צ"ל תחלה המשכת המקיף, שמסמא עיני החיצונים).

ולכן אין לולב דוחה שבת, כי בשבת מאיר המקיף בפנימיות בלאו הכי (משא"כ בביהמ"ק המשיכו ע"י נטילת לולב מקיף עליון יותר).

התאחדות כל הסוגים בבנ"י; התחלת השנה והיו"ט בשבת (מוגה)

א. שמחת תורה: "חיבור ב' השמחות" דבנ"י והתורה זה עם זה

הביטוי ליוקר המתנה אצל המקבל (שזהו"ע שמחת בנ"י עם התורה) הוא כשמשתמש בה כרצון הנותן, והיינו, שלא די להניח את התורה במקום שמור כו', אלא מתוך שמחה פורצת גדר מחליט לנהוג כל השנה בכל עניניו ע"פ התורה-הוראה, ואזי התורה שמחה עמו (א-ד)

ב. המשך: טעם ההדגשה בזמן שמחתנו ששמחת ה' היא "במעשיו"

"מעשיו" היינו כללות העולם (ולא ישראל דוקא), כי, נתינת התורה-הוראה לבנ"י היא שיפעלו בעניני העולם (ולא "להדר" ולהסתגר כו'), כולל "כל העמים" (כל' ברכת התורה), שינהגו ע"פ התורה, שלכן נתפרשה בע' לשון; אלא שלזה צ"ל הידיעה ש"בחר בנו", שגם בעניני חול ישנו "המבדיל .. בין ישראל לעמים" (ועד שגם השינה צ"ל עם כיפה). וע"י ההחלטה בזה בשמח"ת – נעשה "ישמח ה' במעשיו", כל הבריאה כולה (ה-י)

בהמשך להנ"ל: ניגונים בכמה לשונות (יא)

ג. פסוקי "אתה הראת": ביאור הפסוק "כי מציון גו'"

ההקדמה להקפות – עיקר השמחה דשמח"ת (לאחרי הקידוש וההתוועדות כו') – י"ז הפסוקים (כנגד ספי' היסוד, שממנה נמשך למלכות, ריקוד ברגלים), שסיומם ב(חצי ה)פסוק "כי מציון גו'": "תורה", "אלו ואלו דברי אלקים חיים" – תצא מ"ציון", עבודה ע"פ טו"ד ("זה א-לי"), ו"דבר הוי'", "זו הלכה" – "מירושלים", היסוד דאמונה וקב"ע ("אלקי אבי"), שצריך לחדור גם בכחות הפנימיים, ועד במעשה בפועל – שלכן הוצרך ר' יהושע לבוא ביוה"כ שחל בחשבונו "במקלו ובמעותיו". ומפסוק זה באים להקפות – שגם אם אינו מבין כו', מתחיל לשמוח בקב"ע באופן שחודר עד לריקוד ברגלים (יב-כ)

ביום השמיני עצרת תהי' לכם – יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ואעפ"כ הרי זה יום השמיני, בהמשך לשבעת ימי הסוכות, כשם שעצרת של פסח היא בהמשך לפסח.

ביאור החילוק בין עצרת של חג לעצרת של פסח, שעצרת של פסח, כשיוצאים מחורף לקיץ, מקום קרוב, היא לאחרי חמישים יום, ועצרת של חג, כשיוצאים מקיץ לחורף, מקום רחוק, היא מיד לאחרי החג – שעבודת הצדיקים (פסח), מקום קרוב, היא בסדר והדרגה, ולכן יש צורך בחמישים יום כדי לבוא לעילוי דעצרת, ואילו עבודת בעלי תשובה (סוכות שלאחרי יוהכ"פ), מקום רחוק (רחוק שנעשה קרוב), היא בשעתא חדא וברגעא חדא.

ענין התשובה מורה על מעלת ישראל שהם למעלה מסדר השתלשלות, שלכן בכחם לברר גם הניצוצות שנפלו בגקה"ט. וזהו ההמשך דשמע"צ לשבעת ימי הסוכות, שבהם מבררים את אומות העולם, שעי"ז מתגלית מעלתם של ישראל – יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

א. פסוקי הקפות: ביאור הפסוק "אתה הראת"

כדי לפעול ולהמשיך ע"י מנהג (דכל בנ"י בשוה) חידוש שלמעלה מהשתל' ותומ"צ (שלא נתפרש גם בתושבע"פ) צ"ל נתינת כח מיוחדת – ולכן הפסוקים הם לפני ההקפות [דלא כפסוקי מלכיות כו' שהם לאחרי מצות תק"ש, שגם בה יש "רמז" שלמעלה מ"גזה"כ" שבה, ענין התשובה], ומתחילים מיד מהענין הכי נעלה ד"אתה הראת", הקשר דכאו"א מישראל עם העצמות [ונמשך גם בראי' ודעת, ד"הוי' הוא האלקים" – כמובן גם לאיש פשוט שכל עניניו הם פרטי אדם אחד, ו"אין עוד מלבדו", שטפלים לעצם מציאותו], שלכן יכול לפעול חידוש זה; ועי"ז מתעורר כאו"א בשמח"ת לתשובה גדולה משמחה גדולה, ונעשית "שנת תשובה" (א-ז)

ב. המשך: ביאור הפסוקים "לעושה נפלאות" ו"אין כמוך"

ה"נפלאות" – שע"י הריקוד בשמח"ת יומשך העצמות כאן בברוקלין, מצד חסדו ית' שהעולם לא יהי' "משעמם"; וכדי שיומשך בסדר ההשתל' ("אלקים אד'", ועד ל"מעשיך"), צ"ל מדוה"ג לאחרי שמח"ת, וגם בשמח"ת – שלא לדחוף כו' בעת הריקודים וההתוועדות (אף שלהנדחף באה תועלת, שהיצה"ר נדחף החוצה) (ח-י)

ג. המשך: ביאור ג' הפסוקים באופן נעלה יותר

התורה בודאי אינה "דיפתראות" לצורך הבריאה בלבד ח"ו, אלא התכלית היא לימודה כפי ש"מדברת בעליונים" (שמזה משתלשל גם הפי' הפשוט); ובנדו"ד – ג' הפסוקים הם ג' הדרגות דלפני הצמצום ("אתה"), הפלא דהמשכת הקו מהעיגול הגדול, וכללות ההשתל' עד ל"מעשיך", שבהם דוקא נמשך ה"אתה", ועד"ז בעבודה – שהתכלית היא שיומשך במעשה, כך שמהשמחה דשמח"ת נמשך על כל השנה לימוד בשמחה, שפועל במעשה (יא-ד)

ד. המשך: ביאור הפסוק "כי מציון"

חצי-פסוק זה הוא נתינת טעם ("כי") לא רק על התחלתו ("והלכו עמים רבים") אלא גם על הפסוק שלפניו בהקפות, "מלכותך גו'"; ללימוד ה"תורה" (שקו"ט) כדבעי צ"ל "ציון" וסימן לחכמה שלמעלה, וכדי לכוין ל"דבר ה'" זו הלכה (ש"סופה להתקיים", גם כשתהי' הלכה כב"ש), ע"י ש"הוי' עמו", צ"ל בבחי' "ירושלים", יראה וביטול, שעי"ז מתייגע לכוין וזוכה לסייעתא דשמיא (כבסיפור עם הנוב"י, שקיפחוהו בשאלה שלא נגעה למעשה); ב' הענינים ד"מלכותך", ברצון (שאינו בכל הזמנים), ו"ממשלתך", בע"כ (שזהו בכל דור ודור), מסובבים ("כי") מב' אופני הלימוד – מתוך חיות ("ציון") וביטול ("דבר ה'") (טו-כד)

ה. המשך: ע"ד "מיהו יהודי" והמצב באה"ק

החידוש בנבואת ישעי' הוא לא ש"מציון תצא תורה" [למרות המצב הירוד, ועד שא' עם סמיכות (כשבנא בשעתו, שלכן נכתבה גנותו כו') רושם גויים כיהודים] אלא שלכן ("כי") אפילו "עמים רבים" יתנהגו ע"פ דבר ה', ע"י הנהגת בנ"י כ"ציון" ו"ירושלים", מקדש רוחני (שאז גם הגויים יודעים מה הוא יפה להם גם עתה), לומר בפירוש שהם "ממלכת כהנים", "תיאוקרטי'", ולא לרוץ אחרי הגוי, כמנהיגים דעתה שמתביישים ביהדותם (ועד שמלעיגים על הלבוש היהודי כו'), שאז אדרבה, הגוי מתרגז; רגש הנחיתות מביא לעשיית חורים במחיצה שבין ישראל לעמים, ומזה – לפגיעה בשלימות הארץ, לחזור על הטעות שעשו ג"פ בעבר ולסגת, ולהחזיר גם מקורות הנפט, היפך דעת אנשי הצבא, שע"פ תורה (שהיא "חיינו", ופוסקת בכל פרט) אותם צריך לשאול, ולא פוליטיקאים, שמעמידים יהודים בסכנה על סמך הבטחות הגויים; ויה"ר ששוב יהי' הנס שהגויים לא ירצו לקחת (כה-לה)

ו. 1) המשך: "כי מציון גו'" – נתינת טעם על ב' הפסוקים

לא די שיהודי בעצמו הוא בבחי' ציון וירושלים, אלא שממנו "תצא" (בדוגמת המקדש) תורה ודבר ה' ל"עמים רבים", ועד"ז הפעולה ב"כל עולמים", שהגם שהקב"ה בראם, רצה ש"מלכותך גו'" תתגלה בכל העולם ע"י התורה וישראל ("כי מציון גו'"), וזה מוסיף חיות בהליכה להקפות, והשמחה פורצת גדרי הרגילויות בלימוד התורה כל השנה (לו-ח)

2) " דבר ה'" זו הלכה: הצעה בנוגע ללימוד "אליבא דהלכתא"

בעלי "יורה יורה" ישלימו תוך שנה גם "ידין ידין"; כדי שבעתיד יהיו גם פוסקי הלכות ולא רק גדולים בפלפול כו', צורך השעה שבכל ישיבה וכולל יבחרו מספר חשוב (ומבין היר"ש, כך שבודאי יפסקו ע"פ שו"ע כו') שישנו רגילותם וילמדו "אליבא דהלכתא"; התועלת בזה גם אם אין בכוונתם להיות מורי הוראה, שהרב יוכל להתייעץ עמם כו'; בנוגע לרבנים – יש לתקן שמזמן לזמן יחזרו על ההלכות (לט-מד)

3) כינוס תורה: בגדר הכנה למצוה

(פתיחה) החילוק בין סוכה ולולב בנוגע לשייכות הכנתם אל המצוה (מה)

חילוקי דרגות בשייכות ההכנה והכשרה אל המצוה (הוגה) (מו)

מצות תפלה היא בקשת צרכיו, אבל מי ששייך להכנה דכובד ראש (כחילוקי הדרגות בזה, לפ"ע המתפלל) מחוייב בזה, וככל שתגדל ההכנה תגדל מעלת התפלה; גם בתורה, כל ענין שלומדים הוא גם הכנה לענינים שילמדו לאח"ז, ומודגש בשיטת הרגצ'ובי שכל התורה ענין א', וכדאי שמפעם לפעם ישמעו בישיבות שיעור בדרך זו (מז-נ)

מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת

ז. סיום

ע"ד קרן השנה; חת"ת; ברכה לירושלים (נב)

ניגונים; פעולת הריקודים על העקב, וההליכה "לדרכו" בעקבתא דמשיחא (נג)

פתח בבראשית (ולא בהחודש הזה לכם, מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל), משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים – מעלת בירור הניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים, והתיקון הוא ע"י הביטול (היפך ההתנשאות שהיא סיבת השבירה), ובעבודה – שקיום המצוות שעל ידם נעשה הבירור הוא ע"י הקדמת לימוד התורה בביטול (ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך).

וזהו גם הענין ד"מחר חודש" – ביטול הלבנה בער"ח, שעי"ז נעשה יחוד שמשא וסיהרא; "ושלשת תרד מאד" – הירידה למטה לברר הניצוצות דתהו, שזהו ושלשת – כמו סגול, ב' נקודות זו אצל זו – ב' הקוין דתהו, ונקודה תחתיהן – ענין הביטול. ועי"ז נעשה סגולתא – והייתם לי סגולה, שזהו העילוי שנעשה בישראל (שנעשים בבחי' מהלך, וישבת אצל אבן האזל, האי עלמא דאזלינן מיני') ע"י הירידה למטה לברר הניצוצות, ועי"ז מעלים עמהם גם את הניצוצות דתהו שיתעלו למעלה יותר.

וזהו גם הענין דשמע"צ – שהעילוי דישראל, לך לבדך, פועל גם על הבירור דע' האומות, שהרי פנימיות המקיף פועלת גם על חיצוניות המקיף.

א. שבת בראשית: "פרשה ארוכה" ברוחניות

ה"אריכות" (בזמן) דפ' בראשית עיקרה ברוחניות – ריבוי הוראות, שנאמרו באופן שנצרכת יגיעה לברר מהי ההוראה מהסיפור בעניני העולם, ואעפ"כ היא ראש ("בראשית") כל הפרשיות, וזוהי ההוראה להליכה לבטח דרכו בכל השנה שהתחלתה בחודש מרחשון (לאחרי שבת בראשית שהוא סיום "רשית" השנה) – שלא להתיירא מהעבודה הקשה במעשיך ודרכיך, שצריך יגיעה וחקו"ד איך לעשותה (דלא כחודש תשרי, שאי"צ לחפש מהי העבודה כו') (א-ו)

ב. מעלת הקביעות: שבת בראשית בער"ח

בקביעות זו (וממנה למדים לשאר השנים), שבת בראשית (והנתינת כח ממנה על כל השנה) היא באופן היותר נעלה – כיון שבאה לאחרי ההכנה ד"טרח בע"ש" כל ימי השבוע (החל מיום א', שמח"ת, שגם שייך לפ' בראשית), ובהתחלת חודש תשרי מודגש העילוי ד"מקדשא וקיימא", שבשבת אין תוקעין; ובודאי מנצלים האפשרות לפעול עניני השבת בתכלית השלימות (ז-י)

מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן

ג. 1) רש"י (ו, ו) "וינחם ה' .. וזו כתבתי לתשובת המינים כו'"

מה נוגע תשובתם ללימוד פשש"מ; השאלה מתעוררת גם בלעדם; מדוע לא ענה בקיצור "בשעת חדוותא כו'"; בנמשל האדם נברא ברצון; "בשביל הצדיקים כו'" הו"ע נוסף; מדוע נבראו כל השאר מלבד אבותיו של נח; מהו הרמז בהזכרת שמו של ריב"ק (יב)

2) לקוטי לוי"צ (ע' ח): "כד כו' למברי אדם אזדעזעו כל עלאין ותתאין" (יג)

3) מכירת המצוות (יד)

ד. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ

"אזדעזעו כל כו'" הוא (לא שמא ירדו ממדריגתם "פן יחטא ויפגום בכולם", דלמה יחששו לזה, אלא) יראת בושת מעצם בריאת האדם שבו תלוי' שלימותם, שעי"ז נעשו ראויים לעלי' ("יומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי") באי"ע שע"י עבודתו, ולגודל מעלתה חששו "פן יחטא ויפגום בכולם", שישארו במדריגתם הקודמת, שנחשבת לחטא ופגם ביחס לעילוי זה; ההתעוררות שידיעה זו פועלת בעבודת כאו"א (שהוא כמו אדה"ר) (טו-יט)

2) ע"ד "מיהו יהודי" (כ)

ה. 1) הביאור בפרש"י

כמו "ברצונו נתנה להם כו'", גם כאן כן הי' הרצון מלכתחילה; האפיקורוס הי' חכם, ושאל "אין אתם מודים כו'", היינו איך יתיישבו ידיעה ובחירה, אלא שלא סומך עמ"ש בתורה, ולכן הוצרך לענות לו מהנהגתו הוא בנוגע לעצמו וזולתו; "בשביל הצדיקים" – שהיו גם בדורות שלפני המבול (נוסף לאבותיו של נח); המצב בזמן רש"י הכריח שגם הבן חמש ידע שיש תשובות, אבל "ריב"ק" ולא הוא צריך לענות, אלא לומר לגוי: יש לי רבי כו' (כא-ה)

ההוראה לפועל בנוגע לשלילת וויכוחים עם גויים (כו)

התעוררות ללימוד "אליבא דהלכתא" – "יורה יורה" ו"ידין ידין" (כז)

שמותיו של החודש: תשרי – אותיות רשית, הראש דכל השנה; תשרי ותשבוק ותכפר כו'; מלשון שרתי במדינות. חודש השביעי – לשון שובע, שהוא משובע בכל, ברוב טוב גשמי ורוחני, ובאופן שהענינים הרוחניים ביותר נעלים קשורים גם עם ענינים גשמיים (בר"ה – המשכה מהפנימיות דעצמות ומהות, ודין על ענינים גשמיים, וכן בסוכות – שבעת האושפיזין, והקרבת שבעים פרים כנגד אומות העולם); וגם משביע על כל השנה, להיותו חודש כללי על כל השנה כולה.

כל עניני תשרי נעשים ע"י עבודת בנ"י מלמטה למעלה, שפועלת שגם ההמשכה מלמעלה למטה תהי' באותו אופן – ישר יחזו פנימו; ומודגש בה גם ענין האחדות, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך בשוה ממש,

המשכת האחדות שבחודש תשרי גם בעבודה דויעקב הלך לדרכו במשך כל השנה כולה באופן שכל אחד במסילתו יעלה, מתוך הרגש ש"קשה עלי פרידתכם", שפועל התאחדות אמיתית.

מאמר ד"ה להבין ענין תשרי

א. "ויעקב הלך לדרכו": הוספה בתורה (הלכה) וצדקה

ההליכה (ד"כולכם" בשוה, ובהתחלקות) "לדרכו" היא משמחת תורה, ששוללת "פרידתכם" (דלא כמצוות, שהם בהתחלקות): בישיבות וכוללים – לקבוע לימוד להוראה ודיינות, ולפרסם קובצים ב"פ בשנה, ובכללות בנ"י – להוסיף בתורה ובצדקה (מצוה כוללת) (ב-ח)

ב. פ' נח: בניית התיבה משך ק"כ שנה – כי נצטוה לעשותה לבדו (הוגה) (ט)

הנפק"מ לדין דף התיבה שנעשה ע"ז; הוראה מזריזות נח, שבנה לבד (למרות שהי' מנהיג הדור כו') וגם הספיק להוכיח את אנשי דורו, ולאחר מ"ת – צ"ל גם מס"נ עליהם (כמשה, ועי"ז זוכים ל"כפליים לתושי'"), והוראה בנוגע לכח היחיד לפעול שלום בעולם כולו (י-יג)

ניגון "מלכתחילה אַריבער" (יד)

ג. "צאתכם לשלום": נסיעה מתוך התוועדות ו"דבר הלכה"

ביטול (הקושי ד)"פרידתכם" ע"י "יחוד נפלא"; הזכרת כולם בפתקא א' (טו-טז)

חלוקת ג' שטרות ("ושלשת וגו'") ע"י ה"טנקיסטים" (יז)