בס"ד. יום ג', פורים קטן ה'תשל"ח*.

וקבל היהודים את אשר החלו לעשות1, ומבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו במאמרו הידוע2 שאמרו בפורים קטן (תרפ"ז) במוסקבא [אשר שנה זו היא התחלת יובל3 השני4 לאמירתו] דעתה בזמן הגלות הם קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה. וכמאמרם ז"ל5 על פסוק6 קיימו וקבלו היהודים וכו', דקיימו עתה (בימי אחשורוש) מה שקבלו כבר בזמן דמ"ת. ומדייק בזה בהמאמר, דלכאורה הוא דבר נפלא [ומדייק בשאלתו שזהו ענין "נפלא" (ולא כלשון הרגיל ברוב המאמרים – "צלה"ב") כי הענין (דקבלו בזמן הגלות מה שהחלו בזמן מ"ת) הוא בבחי' נפלא. וכמבואר7 בענין לא נפלאת גו' ולא רחוקה8, דריחוק וקירוב הוא בערך זל"ז, אבל נפלא מורה על ענין של הפלאה והבדלה ועד שהוא בבחי' פלא לגבי', והיינו שהוא ענין שבאין ערוך לגמרי. וכידוע9 (בענין הספירות) שבחי' פלא הוא בחי' הכתר, ובפרטיות בחי' פנימיות הכתר, שזהו באי"ע לגמרי לכל סדר ההשתלשלות. ומזה יובן גם בנוגע לענין הנפלא המובא בהמאמר], דבמתן תורה (כאשר החלו לעשות) היו ישראל בתכלית העילוי ובמעמד ומצב משובח, והי' אז לאחרי קריעת ים סוף ויציאת מצרים, שהם ענינים וואָס האָבן אַוועקגעשטעלט את כאו"א מישראל ואת כללות עם ישראל במעמד נעלה ביותר, דביצי"מ נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, ובשעת קרי"ס [שהוא הסיום וחותם דיצי"מ10] ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים11, ועאכו"כ תכלית העילוי דבנ"י בזמן מ"ת, דמ"ת הי' רק פעם אחת וכידוע12 שמ"ת לא יהי' עוד הפעם, וגם מבואר בתניא13 שבשעת מ"ת כבר הי' מעין תכלית שלימות העולם שיהי' לע"ל, שהי' גילוי אלקות בראי' חושיית, שמצד גילויים אלו היו ישראל בתכלית המעלה. משא"כ בזמן הגלות הוא ההיפך מזה ממש, שישראל הם בתחתית הירידה. ובפרט בזמן המן (כאשר הי' וקבל היהודים גו' קיימו גו') שבקש ח"ו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד גו'14, דגזירה זו היתה קשה ביותר שהרי היתה בבת אחת על כל היהודים שבכל העולם, כי אחשורוש מושל בכיפה הי' כדאיתא במדרש15, ולא הי' ביכולת להמלט למקום שכבר הי' אחר הגזירה כיון שהיתה ביום אחד (בכל העולם), שזהו (בגלות גופא) גלות הכי נורא.

ומבאר בהמאמר שם שתוקף (הגזירה ו)הגלות ברוחניות הי' הגזירה על ענין החינוך. וכדאיתא במדרש16 אמר (המן) אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות. והיינו דבכדי להפיק ח"ו זממו ומחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים רח"ל לאבדם17, הנה ההתחלה היא מאלו התינוקות של בית רבן. דהכוונה בזה היא הגזירה על כללות ענין החינוך, וי"ל שאף שבהנ"ל תשב"ר קאי על תינוק בשנים אבל מעין זה הוא גם בתינוק בעניני יהדות, הגם שהוא איש גדול בשנים ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר ער האָט שוין ווייסע האָר, מ"מ במצבו בעניני תומ"צ הוא בבחי' תינוק. [ומזה גופא (שבהחינוך תלוי קיומו של עם ישראל) מובן גודל המס"נ שצ"ל על חינוך בנ"י. שצריך למסור נפשו בכדי שיהי' אל תגעו במשיחי18 אלו תינוקות של בית רבן כדאיתא במסכת שבת19, אשר זה נעשה ע"י שמכניסים את התינוקות אל מקומם הראוי, אל בית רבן, ושם גופא אופן החינוך הוא באופן של "בית (רבן)" וקבע, היינו שהתינוקות יקבלו מרבן היסוד (דעם גאַנצן שטעל) על כל ימי חייהם].

ואחר כ"ז, הנה במ"ת הי' רק "החלו לעשות", ענין של התחלה בלבד, והקיום (דהתורה דמ"ת), קיימו וקבלו, הי' דוקא בזמן הגלות, ובפרט בזמן המן כשישראל היו בתכלית השפלות דגלות בגשמיות ורוחניות, שזהו ענין נפלא ביותר.

ב) ויובן זה (כמבואר בהמאמר20) ע"פ הביאור במ"ש21 שמן גו' כתית למאור, שמדייק שם22 שלא נאמר שמן להאיר כ"א שמן גו' למאור, ומבאר בזה23 דמאור קאי על המאור עצמו, היינו מקור האור. וזהו מ"ש כתית למאור, שכאשר האדם הוא בבחי' כתית, שנשבר ונדכא, הנה אז מגיע למאור. וזה שנשבר ונדכא הוא גם כאשר בגשמיות הוא במצב של הרחבה הכי גדולה אלא שמ"מ חסר ברוחניות, בעבודתו, ויתירה מזו, דאפילו אם גם ברוחניות הוא שלם בקיום התומ"צ, ועד שהוא בתכלית העילוי וההרחבה שעובד עבודתו כדבעי לי' למיעבד24, מ"מ כשיתבונן דועמך כולם צדיקים25, וכאו"א מישראל הוא נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (מטעיו ומעשה ידיו של הקב"ה ושבהם הוא מתפאר), ויתבונן בגדולתו של הקב"ה, הנה בכה יבכה במר נפשו, כי במה נחשבת כל עבודתו (גם אם היא בשלימות) לגבי ערכו ומדרגתו האמיתי שצ"ל נצר מטעיו ומעשה ידיו להתפאר של הקב"ה בגלוי עד שכל רואהו יכיר זה, וא"כ גם שלימות עבודתו אינה כדבעי למהוי כלל, והרי אפילו מאן דמחוה במחוג קמי מלכא הרי זה היפך החיות והמציאות26, ועאכו"כ כשעבודתו אינה כדבעי, שאינה בערך למה שהי' צ"ל לפי"ע הכחות שנתנו לו. והנה כשיתבונן בגודל ירידתו ויבכה במר נפשו, יבא לידי תשובה, ועד שיגיע להיות והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה27 ולמעלה יותר, שתשוב הנפש במס"נ למקורה ושרשה העליון שממנה לוקחה כו'28. וזהו מ"ש כתית למאור, שעי"ז שהאדם נשבר ונדכא, בבחי' כתית [מתוך הרחבה בגשמיות ומתוך הרחבה ברוחניות, כנ"ל], הנה אז מגיע למאור עצמו, לבחי' האלקים אשר נתנה כו'.

ג) והנה עבודה הנ"ל להיות בביטול בתכלית בבחי' כתית פועלת אח"כ גם בהמעשה בפועל. והענין הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתו"א29 שהיהודים מסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו, דהפירוש בזה הוא שעמדו במס"נ בכל אופני שינויים שהיו, דזהו שנה לשון שינוי30 כי השנה כוללת בתוכה כל השינויים האפשריים31. וע"ד הידוע32 במעלת האתרוג שדר באילנו משנה לשנה33 שסובל ע"ע כל שינויי האוירים מד' תקופות השנה ואינו מתפעל מזה כלל ודר באילנו [שחיותו ומקום דירתו הוא באילנו, בשרשו ומקורו], ולא זה בלבד שאינו מתפעל מהשינויים אלא עוד זאת שגדל מהשינויים, כמבואר בהמשך וככה34, הנה עד"ז הוא בעבודת האדם, דבכל אופני שינויי הדרגות שבעבודה, כל השנה כולה, עבודתו היא בתכלית השלימות, שלא עולה מחשבת חוץ ח"ו. ולזה מגיע דוקא כשהוא בתכלית הביטול בבחי' כתית, כי מכיון שיש אופני עבודה חלוקים מן הקצה אל הקצה כמו חסד וגבורה, לכן גם אם עבודתו בקו החסד היא כדבעי אפשר שיקשה עליו שעבודתו בקו הגבורה תהי' ג"כ באותה השלימות [ע"ד שאפילו בנוגע אאע"ה, כיון שעבודתו היתה בבחי' החסד35, אברהם אוהבי36, נאמר עליו37 עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, לאחר שעמד גם בנסיון העשירי38], וע"י הביטול דכתית הנה שלימות עבודתו היא בלי שינויים בכל חילוקי אופני העבודה39.

ד) והנה, עוד זאת מפעולות ביטול הנ"ל, דזה שמכיר שהוא בתכלית הירידה וכו' פועל עליו שגם אם עבודתו היא כדבעי מ"מ יחנך א"ע דוגמת החינוך דתשב"ר כפשוטו, כי הוא מרגיש עצמו בבחי' תינוק בעבודתו (וכנ"ל דבמה נחשב הוא לגבי אמיתיות ערכו). וענין החינוך צ"ל במס"נ (כנ"ל), וכמו שמבאר בהמאמר הנ"ל40 המס"נ שהי' בזה בזמן מרדכי, והרי התורה היא נצחית41, שבזה ישנה הוראה [תורה מלשון הוראה, כדאיתא בזהר42] נצחית לכאו"א בכל זמן ובכל מקום, שצריך למסור נפשו על ענין החינוך, הן על חינוך עצמו, כמאמר המשנה43 איזהו חכם הלומד מכל אדם, דחינוך זה צ"ל בכל יום ויום במשך כל ימי חייו, שהרי בכל יום צריך לעלות בעבודתו כמאמר44 מעלין בקודש, שגם כשהוא בבחי' קודש, דקודש מלה בגרמי'45 הוא בחי' החכמה46 [שהוא בדרגת חכם כי אתמול כבר למד מכל אדם], הנה גם אז צ"ל עלי', שבהגיע יום חדש יהי' עביד עבידתי'45 ויוסיף ללמוד מכל אדם ויתעלה בדרגת החכמה שלו, היינו שבכל יום ויום צ"ל חינוך עצמו. וכן מובן גם מתורת הבעש"ט הידועה47 שבכל ענין שיהודי רואה או שומע צריך לראות ולשמוע (דערזעהן און דערהערן) ההוראה שבזה בעבודתו לקונו, היינו שבכל ענין שרואה או שומע צריך לחנך את עצמו. ועאכו"כ שצריך למסור נפשו על ענין החינוך דתשב"ר כפשוטו. ובמיוחד יש בזה חוב על הצעירים והצעירות כמו שמוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו בקשר למאמרו הנ"ל48 דהעת אומרת, אשר כל אחד ואחד מהצעירים והצעירות יחיו, הנה לא זו בלבד שהם בעצמם בחייהם הפרטים, צריכים להיות איתן וחזק בשמירת קיום המצוות מעשיות בכל הידורן כו' [ועי"ז להיות דוגמא חי'] אלא עוד זאת [וגם זה עיקר] לעשות סביבה של לומדי תורה ושומרי מצוה, ועד שיראו אצלם בגלוי שהם נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ובכללות, חובה זו היא על כאו"א, דהרי כאו"א הוא בכלל דצעירים וצעירות כשנזכר שבכל יום ויום נעשה כברי' חדשה49.

והנה ע"י החינוך דתשב"ר נעשה מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם50, וכמו שמבאר בהמאמר הנ"ל51 דהאויב הוא שונא הגלוי, והנוקם הוא שונא נסתר ועולל עלילות כו' [ובעבודה הו"ע מה שאמר יעקב52 אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, דההפרש בין חרב לקשת הוא שהחרב הורג את השונא שעומד אצלו בקרוב, והקשת יכול להרוג גם את השונא שעומד מרחוק53, דהשונא הקרוב קאי על (גסות) הרע שהאדם יודע ומבין שהוא רע, והשונא שעומד מרחוק הוא דקות הרע שאינו יודע ממנו כו'. והעברת האויב ומתנקם הוא ע"י העבודה דחרבי וקשתי, כמבואר בהמאמרים54 בענין החמשה כלי זיין המנויים במשנה דשבת55].

ה) והנה הכח לעבודה הנ"ל הוא ע"י משה רבינו. כמבואר בהמאמר הנ"ל56 דזהו מ"ש ואתה תצוה את בני ישראל גו', דתצוה הוא לשון צוותא וחיבור, ואתה קאי (בפשש"מ) על משה, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, שבכל א' מישראל ישנו מבחי' משה כדאיתא בתיקוני זהר57 והובא באגרת הקודש לכ"ק אדמו"ר הזקן58, ובכל א' הנה בחי' משה שבו היא בגלוי עד שמשו"ז יראה מילתא זוטרתי היא59 לגבי' כדאיתא בתניא חלק ראשון60, ובחינת משה שבכל אחד מישראל מחברת באופן דצוותא וחיבור (תצוה) את61 שרש הנשמה62 להנשמה המלובשת בגוף ועם נה"ב וגופו וחלקו בעולם, ונותנת כח שיהי' כתית למאור, שמזה שנדכא ונשבר מצד ירידת הנשמה לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו63, שזהו ירידה עצומה, כי אפילו כשעוה"ז הוא בתכלית השלימות נקרא בירא עמיקתא64, דמזה מובן שעצם הדבר שהנשמה ירדה לעוה"ז הוא ירידה גדולה. ומצד הירידה, אף שהוא במצב של תכלית ההרחבה בגשמיות וגם ברוחניות מ"מ במה נחשב הוא לגבי מעמדו ומצבו האמיתי (שלפני הירידה) שהוא בבחי' בנו65 יחידו של ממה"מ הקב"ה (כידוע המשל בזה בהמשך תרס"ו66), הנה מהכתית (שנשבר ונדכא) נעשה למאור שמגיע להמאור עצמו כנ"ל.

ו) וע"פ הנ"ל יובן מ"ש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, דהגם שבשעת מ"ת היו ישראל בתכלית המעלה (ואז כבר ניתן הכל, כנ"ל), מ"מ הי' אז רק החלו לעשות, התחלה בלבד, כי זה הי' רק מלמעלה למטה. ואח"כ בהעבודה שבזמן הגלות, בזמן מרדכי ואסתר, כאשר הוא תוקף הגלות בחושך כפול ומכופל (וכמו שהי' בפשטות) הנה אז העבודה היא מצד התחתונים, וקבל היהודים, שזה לא הי' בשעת מ"ת. ועוד זאת, שבהעבודה שבזמן הגלות ישנו עילוי לגבי שעת מ"ת, שדוקא אז נעשה הקיום בהתורה שקבלו במ"ת שהיא בבחי' החלו לעשות בלבד, כי דוקא בזמן הגלות [כפשוטו, וכן בדקות הענינים, כשמתבונן (ע"ד הנ"ל) שגם לאחר כל הענינים שפעל בעבודתו, אפילו כשהם בתכלית השלימות, מ"מ עדיין הוא בבחי' גלות (ברוחניות), כי מכיון שהקב"ה עוזרו67 ביכולתו הוא להגיע לדרגא נעלית יותר ועד לאין ערוך, ע"ד לשון חז"ל68 (יגעת) ומצאת שהמציאה היא שלא בערך יגיעתו והשתדלותו69] דאז הנה כאו"א נשבר ונדכא, הנה אז מגיעים למאור עצמו.

ז) ויש לקשר מה שנת"ל בגודל העילוי שבעבודת התחתונים, שע"י דוקא נעשה הקיום דמה שהחלו לעשות, עם פרשת השבוע [ובזה גופא עם השיעור דהיום דיום השלישי [שענינו הוא שהוכפל בו כי טוב70, טוב לשמים וטוב לבריות71] – ע"פ תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד בכל יום מימות השבוע פרשה אחת בפרשת השבוע] ע"פ המבואר בהמאמרים72 ובפרט במאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שלפני ששים שנה73 בפרשתנו עה"פ74 ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך גו' למען אמצא חן בעיניך גו' כי מצאתי חן בעיניך גו' כי מצאת חן בעיני [דעי"ז יהי' ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (דונפלינו הוא כענין נפלא שנת"ל)] דצריך להבין מהי המעלה בענין החן שמשה רבינו ביקש והפציר כ"כ ע"ז ועד שזה הי' תכלית השלימות דבקשתו, וע"י החן יהי' אח"כ ונפלינו אני ועמך, דהלא כתיב75 שקר החן גו', והוא מפני שהחן הוא בחי' אתעדל"ע מצ"ע, ויש יתרון גדול במה שבא באתעדל"ת. ומבאר שם בזה דישנה בחי' אתעדל"ע הנמשך לאחר האתעדל"ת שזהו המשכה מבחי' עצמות א"ס שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל והוא רק בבחי' מתנה (והוא הנק' מתנת חנם שהוא לשון חן כו') רק שזה נמשך לאחרי שלימות האתעדל"ת, וכמו גבי מתנה דאמרז"ל76 אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' כו' הגם שהיא בבחי' מתנה.

והנה העבודה שבזה היא [כמובן ע"פ המבואר בהמאמר שם77], דישנו78 ענין האמונה שבבחי' ממכ"ע אך בבחי' זו שייך שיהי' מעין זה גם בחסידי אוה"ע ועד שבישראל אפשר שבחי' ממכ"ע תהי' בבחי' ידיעה. ועיקר האמונה דנש"י הוא במדריגת סוכ"ע, דאמונה זו שייכת רק בישראל79, דזהו מ"ש80 שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שזהו"ע הקבלה והאמונה בבחי' סוכ"ע ובזה נאמר שמע ישראל דוקא שאמונה זו היא רק בנש"י [משא"כ מ"ש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד קאי על ההתבוננות דבחי' ממכ"ע]81. וזהו ג"כ מה דאיתא בזהר82 דהע' דשמע והד' דאחד הן אותיות רבתי וע"י צירופם נעשה תיבת עד, ומבואר בכ"מ83 דעל דבר הנגלה אין צריך ואין שייך עדות, ואפילו על מילתא דעביד לאגלויי כו' לא הצריכה התורה עדות84, כ"א דוקא על דבר הנעלם לגמרי, בחי' סוכ"ע. וזהו מ"ש שמע ישראל וגו' אחד, דקאי על כאו"א מישראל שהם דוקא העדים המעידים85 דהוי' אחד [עד שבכל מעמד ומצב שיהי' בעבודתו הנה כאו"א מישראל אומר שמע ישראל, כמבואר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר86], דהח' וד' דאחד מרמזים על ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם והאל"ף מרמזת לאלופו של עולם87, וישראל בעבודתם פועלים להיות אחד, היינו שממשיכים בעולם (בח' וד') את אלופו של עולם (הא'), עד שיתאחדו בדוגמא לתיבת אחד שהא' היא תיבה א' עם הח' וד' (ותוכן התיבה עצמה הו"ע האחדות), ובאופן כזה שהא' דאלופו של עולם יהי' ראש88 והתחלת התיבה. והנה ע"י אתעדל"ת זו דעבודת ישראל בבחי' סוכ"ע (הוי' אחד), הנה ממשיכים בחי' אתעדל"ע שלפי ערך האתעדל"ת ואח"כ נמשך בחי' אתעדל"ע שלמעלה מבחי' אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת. דבחי' אתעדל"ע הנמשכת על ידי האתעדל"ת היא בחי' שבערך לסדר ההשתלשלות, וי"ל דגם על זה קאי מ"ש89 הנה מלאכי ילך לפניך, אך בקשת משה הי' שיהי' המשכת בחי' אתעדל"ע שלמעלה מזה שמצ"ע, ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, ענין החן, עד שיהי' ונפלינו אני ועמך, דקאי (בספירות) על ספירת הכתר, פנימיות הכתר ועד לעצומ"ה ית'. דהגם דבחי' אתעדל"ע זו נמשכת מצ"ע היינו שאין אתעדל"ת מגיע לשם, מ"מ הרי קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים90, דצ"ל תחלה עבודת התחתונים באתעדל"ת והמשכת האתעדל"ע שלפי ערך האתעדל"ת ואז בהאתר שלים נמשך להיות קוב"ה שריא כמבואר בלקו"ת שה"ש91.

ח) וזהו מ"ש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שע"י המס"נ שבזמן הגלות, בימי מרדכי ואסתר, פעלו הקיום בהתורה דמ"ת, וכן גם בכל שנה ושנה הנה כשהימים האלו נזכרים ונעשים92, נמשכים כל הענינים כמו שהיו בפעם הראשונה93. וידועה תורת הבעש"ט94 דהקורא את המגילה למפרע לא יצא95, דכשקריאת המגילה היא באופן של למפרע, היינו ענין שהי' בעבר, הנה לא יצא, כי המגילה היא הוראה בעבודת האדם בכל זמן ובכל מקום ולכל אחד ואחת, כולל ההוראה מהנ"ל, שעומדים במס"נ, ובמשך כל השנה כולה [באיזה שינויים שיהי'] אינו שייך אצל יהודי שיעלה על דעתו אפילו מחשבת חוץ ח"ו, ועאכו"כ דיבור או מעשה. ומס"נ זו מביאה שיהי' ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר96 כפשוטו, מיוסד ובהקדמת אורה זו תורה עד לויקר אלו תפילין97, דקאי על כללות ענין המצוות, דהרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין98, ומחנכים בזה גם את התשב"ר, וכדאיתא במדרש16 דמרדכי שאל אצל ג' תינוקות פסוק לי פסוקיך, וענו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא99, עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל100, ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט101, כיון ששמע מרדכי כך שחק והי' שמח בשמחה גדולה כו'. וכן תהי' לנו, שכאו"א יעבוד עבודתו באורה ושמחה וששון ויקר ככל הענינים המפורשים בזה בדרז"ל, שכוללים כל התורה כולה, ובודאי שהקב"ה יקיים הבטחתו דונתתי גשמיכם בעתם102 וכל הברכות המנויות בפרשה עד שיהי' אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו. ומיסמך גאולה לגאולה103, מגאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. דאף דלפי שעה קלה הנה אכתי עבדי אחשורוש אנן104, הנה בקרוב ממש ובעגלא דידן יבא משיח צדקנו ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.