בס"ד. יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ה'תשכ"ח*

וחזקת והיית לאיש1, הנה ידוע2 שהמאמר שאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ביום השביעי3 דחגיגת הבר מצוה של בנו יחידו כ"ק מו"ח אדמו"ר, י"ט תמוז4 תרנ"ג [שמאמר זה הוא סיום וחותם ההמשך תפילין דמארי עלמא5 שהתחיל לומר בי"ב תמוז, יום הבר מצוה] היתה התחלתו בפסוק זה. – השייכות דפסוק זה (וחזקת והיית לאיש) לבר מצוה בפשטות היא, ע"פ הידוע6 דזה שבן שלש עשרה (דוקא) מחוייב במצוות הוא כי אז דוקא נק' בשם איש. וצריך להבין, דמכיון שבן י"ג שנה נעשה איש (ע"פ טבע), מהי ההדגשה לומר (בחגיגת בר מצוה) וחזקת והיית לאיש. וגם צריך להבין, הרי המעלה דבן י"ג שנה היא שאז נעשה בר דעת7, דדעת הוא במוחין, ובפרט לפי המבואר בהמאמר ד"ה איתא במדרש תילים תרנ"ג [שהוא אחד המאמרים שחזר אותם כ"ק מו"ח אדמו"ר בחגיגת הבר מצוה שלו]8 שהמעלה דבן י"ג שנה היא שאז יש לו עצם המוחין9, ומהו הדיוק בבן י"ג שנה בהתואר איש שמורה10 על המדות.

ב) והנה בחלק ההמשך שנאמר אז11 מבואר מעלת יוסף על יעקב, דההמשכה שע"י יעקב היא באצילות וע"י יוסף נמשך הגילוי (גם) בבי"ע. [ויש לומר, דזה שבהמאמר ד"ה וחזקת והיית לאיש מדבר בשבחו של יוסף, שמו הראשון של הבר מצוה, הוא גם בכדי לעורר אותו על העבודה המיוחדת דיוסף להמשיך הגילוי עד למטה מטה]. ובכדי לבאר גודל העילוי של יוסף, מבאר תחלה מעלתו של יעקב, שעי"ז יובן גודל העילוי דיוסף שהוא נעלה עוד יותר. ומבאר זה בהקדים מ"ש12 אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים גו' ואתה מחי' את כולם, שהם ג' מדריגות13. אתה הוא הוי' לבדך קאי על אוא"ס שלפני הצמצום [ומפרט בזה ג' ענינים, אתה הוא והוי'. אתה הוא עצמות המאור, ואומר על זה אתה לשון נוכח, כי העצמות הוא בכל מקום בהתגלות14, דשם שמים שגור בפי כל. הוא והוי' הם ב' מדריגות בהאור, עצם האור (הוא), והתפשטות האור (הוי'), כמבואר בהמאמר. ואומר על זה לבדך, שאין כאן דבר זולת העצמות, כי כללות האור שלפני הצמצום, גם האור השייך לעולמות (הוי'), הוא כלול בעצמותו ואינו בבחי' מציאות15]. את עשית את השמים גו' הוא האור כמו שנעשה מקור להתהוות העולמות. ולכן כתיב את עשית, את חסר ה', כי האור, גם האור השייך לעולמות (הוי'), כמו שהוא לפני הצמצום, אינו בערך להיות מקור לעולמות, ובכדי שיהי' מקור לעולמות הוא ע"י הצמצום, שנתעלם כל האור ונמשך רק קו קצר ומצומצם. וזהו את עשית את השמים גו' את חסר ה', דזה שהאור נעשה מקור לעולמות (עשית את השמים גו') הוא ע"י שנחסר ונתמעט (את חסר ה'). ואתה מחי' את כולם הוא הקו שעל ידו נמשך חיות לעולמות, לאחרי שנתהוו. והיינו, שבהקו שני ענינים, שהוא קו קצר ומצומצם, ומצד זה הוא מהוה את העולמות (מציאות העולמות), ושהמשכתו היא מהאור שלפני הצמצום, ומצד זה הוא ממשיך חיות בעולמות (גילוי אלקות)16. וזהו שאתה זה (ואתה מחי' את כולם) הוא מלא ה' כמו אתה הראשון (אתה הוא הוי' לבדך), כי ענין זה שבהקו שהוא מחי' את כולם, הוא מצד זה שנמשך בו גילוי האור שלפני הצמצום.

ויש לומר, דזהו שמביא בהמאמר (בהמשך לזה שואתה מחי' את כולם קאי על המשכת הקו) הלשון דהתקו"ז17 וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהי חיים לגופא, בכדי להדגיש, שהכוונה בואתה מחי' את כולם כאן היא לא לענין ההתהוות (אל תקרי מחי' אלא מהוה18), אלא לענין החיות, כמו שהנשמה מחי' את הגוף19. וזהו שהקו הוא בריח התיכון, שהוא מבריח ומחבר בחינת אתה הוא הוי' לבדך עם בחי' את עשית את השמים גו', שגם בהעולמות שנתהוו ע"י הצמצום (את חסר ה'), יומשך בהם גילוי אוא"ס הבל"ג שלפני הצמצום (אתה הוא הוי' לבדך).

ג) והנה זה שע"י הקו נמשך הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום בעולמות, מורה שיש בו יתרון גם לגבי האור שלפני הצמצום. דהאור שלפני הצמצום נתעלם ע"י הצמצום, וההתעלמות שע"י הצמצום היא גם באור הבל"ג (שלמעלה מהאור השייך לעולמות), אלא שההתעלמות שבאור זה הוא שנתעלם ונכלל במקורו ואינו מאיר בגילוי בעולמות20. [דזה שמבואר בכ"מ21 שלגבי אור הבל"ג אין הצמצום מסתיר, הוא בנוגע להאור (שבידיעתו ית' הוא מאיר בגילוי גם במקום החלל), אבל בנוגע להעולמות (שנתהוו מהצמצום), פעל הצמצום שהאור (הבל"ג) לא יורגש בעולמות22]. וזה שע"י הקו נמשך הגילוי בעולמות (שגם בעולמות יורגש הגילוי) מורה שיש בו יתרון על האור שלפני הצמצום, גם על אור הבל"ג. וכמו שמבאר בהמאמר23 דזה שהקו בוקע את חושך הצמצום, שכל בקיעה היא מצד תגבורת24, הוא מפני ששרש המשכתו הוא למעלה גם מהאור שלפני הצמצום. ויש לומר הביאור בזה, דזה שהאור שלפני הצמצום א"א שיבוא בגילוי בהעולמות שנתהוו מהצמצום, הוא מפני שהאור (שהוא גילוי) והצמצום (שהוא העלם) הם הפכים. וזה שע"י הקו נמשך הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום, הוא מפני ששרש הקו הוא מת"ת הנעלם25, שכולל ומחבר ההפכים, הגילוי והצמצום.

ועפ"ז יש לבאר שג' הענינים שבהפסוק (אתה הוא הוי' לבדך, אתה עשית את השמים, ואתה מחי' את כולם) שמתחילים בתיבת אתה, שאתה מורה על העצמות (כנ"ל סעיף ב), הם ג' אופנים בגילוי העצמות. אתה הוא הוי' לבדך, הוא גילוי הא"ס והבל"ג דהעצמות, שהוא נמצא בכל מקום ושאין מציאות חוץ ממנו – אתה הוא הוי' לבדך26. אתה עשית את השמים גו', הוא גילוי כח הגבול שבעצמות (היכולת שלא להאיר27), ולמעלה יותר – הענין דמציאותו מעצמותו, כידוע שהתהוות היש (עשית את השמים גו') הוא רק בכח העצמות שמציאותו מעצמותו28. ואתה מחי' את כולם הוא גילוי הפשיטות דהעצמות שאינו מוגדר בהגדרים דגילוי והעלם ולכן הוא מחבר שניהם כאחד.

וזהו מ"ש ואתה מחי' את כולם, ואתה בתוס' וא"ו, שמורה על הגילוי דעצמות אוא"ס שבקו האמצעי (ת"ת) שמחבר שני ההפכים דחסד וגבורה. וכידוע29 בענין הגדול הגבור והנורא30 שהם בג' הקוין חג"ת, דמ"ש והנורא בתוס' וא"ו הוא כי בת"ת ישנו הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מהתחלקות קוין (א-ל עליון31), ועי"ז הוא מחבר שני ההפכים דחו"ג. וזהו גם מהביאורים בזה שיעקב (ת"ת) הוא אותיות יבקע32, אז יבקע כשחר אורך33, כי זה שהאור (אור הקו) בוקע את חושך הצמצום (ונמשך גם בעולמות שנתהוו מהצמצום) הוא מפני ששרש המשכתו הוא מת"ת (הנעלם), מדתו של יעקב.

ד) והנה ידוע שהמשכת הקו מסתיימת באצילות34, וכמבואר בהמאמר35, דזה שיעקב (אותיות יבקע, בקיעת הקו) הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה36, הוא מקצה השמים דלעילא עד קצה השמים דלתתא. דקצה השמים דלתתא הוא סוף האצילות. ובכדי שיהי' הגילוי גם בבי"ע, הוא ע"י יוסף, כמ"ש37 ויוסף הוא השליט על הארץ, שע"י יוסף נמשך הגילוי בארץ, בי"ע. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף38, דיוסף ממשיך הגילויים דיעקב שיאירו בבי"ע. וע"ד ההפרש בין האבות ומתן תורה (דיוסף שייך למתן תורה, כי מתן תורה הי' ע"י משה שמשה ויקח משה את עצמות יוסף עמו39), דההמשכה שע"י קיום המצוות דהאבות היתה באצילות, ובמ"ת נתחדש שיומשך הגילוי גם בבי"ע40.

והנה מזה שאומר בהמאמר שיוסף ממשיך הגילויים דיעקב שיאירו בבי"ע, משמע, דזה שיוסף ממשיך הגילוי בבי"ע הוא לפי שיוסף הוא תולדות יעקב, היינו שעל ידו מתגלה הפנימיות דיעקב אותיות יבקע. כי מצד ענין הבקיעה (דאמיתית ענין הבקיעה הוא שאין בה מדידות והגבלות) אפשר להיות ההמשכה גם בבי"ע, אלא שענין זה דיעקב (יבקע) נתגלה ע"י יוסף.

ויובן זה ע"פ הידוע41 דהטעם על זה שהמשכת הקו מסתיימת באצילות הוא כי הכוונה בהמשכת הקו היא שהאור יהי' בהתלבשות, והתלבשות האור יכולה להיות רק בהענינים (כלים ועולמות) שהם אלקות. ובכדי שתהי' המשכת וגילוי הקו בבי"ע הוא ע"י המשכת אור הסובב, שבכללות הוא האור שלפני הצמצום, ובהאור שלפני הצמצום גופא – אור הבל"ג (שלמעלה מהאור שלהאיר העולמות). וי"ל הביאור בזה, כי אור הבל"ג, מכיון שלגבי' אין הצמצום מסתיר, הוא מאיר בגילוי (גם לאחרי הצמצום) בכל מקום, גם בבי"ע, אלא שזהו רק בידיעתו ית' ובהעולמות אין זה נרגש (כנ"ל סעיף ג), וע"י שמאיר בהקו מהאור שלפני הצמצום, נעשה גם הקו באופן כזה, שהוא נמשך ומתגלה גם בבי"ע.

ועפ"ז יש לבאר ההפרש בין הבקיעה דיעקב אותיות יבקע (כמו שהוא מצד עצמו) להבקיעה דיעקב אותיות יבקע כמו שנתגלה ע"י יוסף, שהבקיעה דיעקב (מצד עצמו) היא פריצת42 וביטול הגדרים דגילוי וצמצום [ע"י גילוי הפשיטות (ת"ת הנעלם) שאינו מוגדר בגדרים אלה], ועי"ז נמשך הגילוי (גם) בעולמות שנתהוו מהצמצום. אבל עדיין נשארו הגדרים שבענין הגילוי עצמו, החילוק בין הגילוי שבבחינת סובב והגילוי שבבחינת התלבשות, שהגילוי שבבחינת סובב הוא בכל מקום והגילוי שבבחינת התלבשות יש בו מדידה והגבלה43 שהוא יכול להיות רק בענינים שהם כלים לגילוי. והבקיעה דיעקב אותיות יבקע כמו שנתגלתה ע"י יוסף היא פריצת וביטול גם דהגדרים שבענין הגילוי גופא, שגם הגילוי שבבחינת התלבשות יכול להיות בכל מקום.

ה) ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש בהמאמר44 דהטעם על זה שהגילוי בבי"ע הוא דוקא ע"י יוסף הוא כי יוסף הוא בחי' יסוד (גמר ההשפעה) ועיקר התענוג והשמחה הוא בגמר ההשפעה, כמבואר שם בארוכה. ולכן דוקא ע"י יוסף נמשך הגילוי בבי"ע. וצריך להבין מהי השייכות דענין הגילוי בבי"ע להתענוג והשמחה שבגמר ההשפעה, ולמה אינו מספיק (בשביל גילוי זה) התענוג והשמחה שבתחלת ואמצע דההשפעה. וי"ל הביאור בזה, דמעלת התענוג והשמחה שבגמר ההשפעה [שהכוונה כאן בגמר ההשפעה היא לזה שהשפע נתקבל בכי טוב אצל המקבל45] הוא שהתענוג מגיע בהעצם שלמעלה משרש ההשפעה, וכידוע46 בענין סוף מעשה במחשבה תחלה47, דסוף מעשה הוא קבלת ההשפעה, וזה מגיע במחשבה תחלה, היינו בהתחילה שלפני (ולמעלה מ)תחלת המחשבה, שרש ההשפעה. ולכן דוקא ע"י התענוג והשמחה שבגמר ההשפעה נעשה פריצת וביטול גדרי הגילוי (השפעה), ועי"ז, גם הגילוי שבבחינת התלבשות (גילוי הקו) מתגלה גם בבי"ע.

ו) וממשיך בהמאמר, דזהו מ"ש בשל"ה48 דיעקב הוא תפילין של ראש ויוסף הוא תפילין של יד, כי ע"י תפילין של ראש נעשה החיבור (תפילין מלשון התחברות) דאוא"ס המאציל עם הנאצלים, שממשיך תוספות אור באו"א ובז"א דאצילות, וע"י תפילין של יד שהוא במלכות [כמ"ש49 וקשרתם לאות על ידכה, יד כהה50, דיד כהה היא המלכות] נעשה החיבור דאוא"ס (גם) עם הנבראים. [דזהו מה שתש"ר נק' בשם פאר51, כמו תכשיט שהאדם מתקשט בו52, ותפילין של יד53 הם רק לבוש, כי בי"ע הם לבושים וע"ס דאצילות נק' בשם תיקונין54, דתיקונין הוא כמו תכשיטים55]. וזהו שיעקב הוא תש"ר ויוסף תש"י, כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח ומחבר אוא"ס עם הנאצלים, ויוסף הוא מחבר [בן פורת יוסף56, פורת אותיות תופר57, תופר ומחבר] אוא"ס עם הנבראים.

וצריך להבין, דכיון שבכדי שתהי' המשכה בבי"ע צ"ל תחלה ההמשכה באצילות, למה מקדימין הנחת תש"י לתש"ר. ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע58 שהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י שישראל מקיימים את המצוות הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה כמו שהם מצד עצמם. ויש להוסיף, דבמצות תפילין, ענין זה הוא ביותר. דמכיון שתפילין דמארי59 עלמא מה כתיב בהו כו' ומי60 כעמך ישראל גוי אחד בארץ61, דקוב"ה משתבח בשבחייהו דישראל61 – הרי בזה נוגע עוד יותר העבודה דישראל, הנחת תפילין דישראל. ולכן מקדימין הנחת תש"י לתש"ר, כי המעלה דעבודה היא בעיקר בהעבודה דיחודא תתאה (בי"ע)62, ולכן העבודה דיחו"ת מגעת למעלה יותר מהעבודה דיחו"ע (אצילות), וההוספה שנעשית בתפילין דמארי עלמא [המשכת אוא"ס באצילות (תש"ר) ובי"ע (תש"י)] ע"י הנחת תפילין דישראל, היא בעיקר ע"י הנחת תש"י63.

והנה זה שע"י קיום המצוות דישראל מיתוסף עילוי בהמצוות דהקב"ה הוא64, כי ישראל עלו במחשבה65, מחשבה עצמית שלמעלה מכל הגילויים (גם מהגילוי דחפץ חסד66 שהוא השרש והסיבה לכל הגילויים), ולכן ע"י העבודה (קיום המצוות) דישראל מיתוסף עילוי בהמצוות דהקב"ה. ועפ"ז יש לומר עוד טעם על זה שההוספה בתפילין דמארי עלמא היא בעיקר ע"י הנחת תש"י, כי ההמשכה בבי"ע (תש"י) מגעת בהעצם שלמעלה משרש ההשפעה והגילוי (כנ"ל סעיף ה), שבכללות הוא בחינת מחשבה עצמית הנ"ל.

ז) וזהו וחזקת והיית לאיש, דזה שבן י"ג שנה נעשה איש ע"פ טבע, הוא ענין שמצד למעלה, מצד שהקב"ה הטביע הטבע בהבריאה, ומכיון שעיקר המעלה דכל ענין הוא כשהוא בא ע"י עבודת האדם (כנ"ל בארוכה), לכן צ"ל וחזקת והיית לאיש, שיהי' לאיש (גם) ע"י עבודתו. ועפ"ז יש לבאר גם הדיוק דוחזקת והיית לאיש, דאיש מורה על המדות, אף שהמעלה דבן י"ג שנה היא בהמוחין, שיש לו עצם המוחין שלמעלה מענין המדות, כי המעלה דעבודת האדם שמגעת במחשבה העצמית היא בעיקר בהעבודה דהמשכת עצם המוחין (שלמעלה מענין המדות) בהמדות, ע"ד המבואר לעיל בענין יוסף שממשיך גילוי האצילות (שלמעלה משרש הנבראים) בבי"ע.

ויש לקשר כ"ז עם עבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, יוסף שבדורנו67, שהמאמר ד"ה וחזקת והיית לאיש נאמר בסיום וחותם חגיגת הבר מצוה שלו, שעבודתו העיקרית היתה יפוצו מעינותיך חוצה, שגם בחוצה הכי תחתון שאין חוצה למטה ממנו68 יומשכו (נוסף על מים שנמשכים מהמעינות, גם) המעינות עצמם. שזו (הפצת המעינות חוצה) היא ההכנה והכלי לאתי בקרוב ממש מר דא מלכא משיחא69.

_________ l _________