מאמר לה"ע רשב"י תשמ"ה

בס"ד. ל"ג בעומר ה'תשמ"ה*

להבין ענין רשב"י, הנה ידוע המאמר דל"ג בעומר של אדמו"ר מהר"ש1 (בעל ההוראה דלכתחילה אַריבער2), דזה שמצינו בזהר3 ששיבחו את רשב"י בשבחים נוראים4, כמו ר' יהודה הוה קרי לי' שבת5, ומאן פני6 האדון ה' דא רשב"י7, יובן זה מענין השבחים שמשבחים את הבורא ית', דלכאורה תמוה, וכי הוא ית' צריך לשבחים שלנו8, וידוע הביאור בזה9, דלהיות שכל העולמות הם באין ערוך אליו ית', וההשפעה לעולמות היא ירידה לגבי' ית', לכן בכדי לעורר אצלו ית' הרצון להשפיע בעולמות הוא ע"י השבחים. וזהו מה שארז"ל10 לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"ה11, וציווי התורה הוא נתינת כח, מ"מ, צריך להיות תחילה סידור שבחו של מקום, שעי"ז מעוררים אצלו ית' הרצון להשפיע צרכי המשבח. ועד"ז הוא גם בנוגע לרשב"י, שמצד עוצם מעלתו של רשב"י לגבי שאר התנאים, שהי' מובדל מהם באופן דאין ערוך, לכן, בכדי לעורר השפע שלו, הוצרכו לשבחו. ויש לומר, דמ"ש בהמאמר דענין שבחי רשב"י יובן מענין שבחו של מקום, הוא בנוסף על הבאת ראי' שבכדי לעורר השפעה שבאין ערוך צריך לשבחים, אלא גם, שהאין ערוך דשאר התנאים לגבי רשב"י הוא בדוגמת האין ערוך דנברא לבורא. וזהו גם מ"ש בהמאמר שהיו משבחים אותו בשבחים נוראים, דלשון נורא מורה על ענין שמובדל בערך לגמרי, עד שמטיל אימה.

ב) והענין הוא, דהנה כתיב12 והאיתנים מוסדי ארץ, איתנים אותיות תנאים13, והם המייסדים14 את התושבע"פ שנקראת בשם ארץ15, היינו שממשיכים בחינת איתן בתושבע"פ. וי"ל שהמשכת איתן להתנאים הוא ע"י רשב"י, שהוא הי' הממוצע בין בחינת איתן להתנאים, כמבואר בארוכה בהמאמר16.

וביאור הענין (השייכות דבחינת איתן לרשב"י), הנה ידוע, דאיתן קאי על עצם הנשמה17, בחינת יחידה, שהיא מיוחדת באלקות בתכלית היחוד. וזוהי השייכות דאיתן לרשב"י, כי רשב"י הי' בתכלית היחוד, כמו שאמר על עצמו אנא סימנא בעלמא18, בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה, בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת19 [כמבואר בהערות אאמו"ר20 ענין ג' הלשונות], שהוא הביטול והיחוד שמצד היחידה. וזהו גם שרשב"י הי' מקור פנימיות התורה, רזין דאורייתא שהם נשמתא דאורייתא21 ורזין דרזין שהם נשמתא דנשמתא22, שבנשמתא לנשמתא נכלל גם בחינת יחידה23. ולא עוד אלא שגם לימוד הנגלה שלו (שבזה הי' רוב לימודו24), הי' באופן דלימוד פנימיות התורה, המשכת אלקות מלמעלה למטה25. דהנה החילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה הוא26, שנגלה דתורה נתלבשה בדברים גשמיים בכדי לברר בירורים27, משא"כ פנימיות התורה היא למעלה מהתלבשות, והלימוד דפנימיות התורה הוא (בעיקר לא בכדי לברר בירורים, כי אם), להמשיך אורות עליונים. ואצל רשב"י, הנה גם בלימוד הנגלה האיר הפנימיות, ועד שגם לימוד הנגלה שלו הי' המשכת אלקות מלמעלה28. וזהו העילוי דרשב"י על שאר התנאים, דכל התנאים, עיקר עסקם הי' או בנגלה דתורה או בנסתר דתורה. דרוב התנאים, עיקר עסקם הי' בנגלה דתורה, דמארי קבלה מועטים היו29, ורב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה30, דחלק זה שבתורה נתלבש בדברים הכי תחתונים שבעוה"ז הגשמי גופא (עניני נזיקין, טענות של שקר וכו'), בכדי לברר גם הניצוצות שבדברים אלו31. ואלו שעיקר עסקם הי' בנסתר דתורה, מעשה מרכבה, לא היו עוסקים בנגלה כ"כ. כמו ר' נחוניא בן הקנה שחיבר ספר הקנה32, הרי בנגלה דתורה מובא ממנו רק מעט. משא"כ רשב"י, הנה נוסף על זה שעסקו בפנימיות התורה הי' באופן נעלה הרבה יותר33, המשיך האור דפנימיות גם בנגלה, כידוע34 בענין מחצתי ואני ארפא35 שע"י רשב"י נתרפאה ונתבטלה המחיצה שבין גליא דתורה לסתים דאורייתא, ועד שהנגלה והנסתר הם חד.

ג) ועפ"ז יובן שהעילוי דרשב"י על כל התנאים הוא עילוי שבאין ערוך, שלכן, בכדי לעורר השפע ממנו הוצרכו לשבחו. דהנה העילוי דיחידה על נרנ"ח הוא עילוי שבאין ערוך, וכמובן גם מזה שנקראת יחידה לשון יחיד, דתואר יחיד מורה שאין שני לו36. דהגם שגם יחידה היא (ניצוץ) נברא, וכל ה' הדרגות (גם יחידה) שייכים להנפש שמלובשת בהגוף ובאופן דשם כמאמר37 חמשה שמות נקראו לה (להנפש שבגוף), אעפ"כ, הרי ענינה של יחידה הוא מה שהיא מקבלת מבחינת יחיד38, ניצוץ נברא שענינו הוא מה שבו מתלבש ניצוץ בורא39. ומזה מובן במכ"ש בענין יחידה הכללית (דכללות ההשתלשלות ומכ"ש) דתורה, שהיא נעלית באין ערוך אפילו מנשמתא דאורייתא, ועאכו"כ מגופא דאורייתא, היינו ההלכות דתורה שנק'40 גופי תורה. ולכן, בכדי לעורר השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה), ובפרט בחינת הפנימיות שבזה (העלם שלצורך עצמו41), שיומשך בלימוד התורה (נגלה דתורה, ועד לנזיקין) דהתנאים שהלימוד שלהם42 הי' באופן דהתלבשות לברר בירורים, הוצרכו לשבחו, כי בכדי לעורר השפעה שבאין ערוך הוא ע"י קדימת השבחים, כנ"ל.

ד) אך צריך להבין, מכיון שרשב"י הי' מובדל בערך משאר התנאים איך יפעלו עליו השבחים שלהם ועד לעורר ולחדש ההשפעה אליהם. וביותר אינו מובן מענין השבחים שמשבחים את הבורא, בכדי לעורר הרצון להשפיע לנבראים, הרי התעוררות הרצון הוא בעצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [כמובן מהמבואר בכ"מ43 דע"י השבחים מעוררים הרצון שיומשך ויתלבש בהספירות], והיאך שייך שהשבחים שלנו יתפסו מקום בעצמות אוא"ס. וידוע הענין בזה44, דזה שהעלאת מ"ן דהנבראים (כולל ענין השבחים45) מעוררת ההמשכה, הוא לפי שכן עלה ברצונו ית' שהעלאת מ"ן דהנבראים תתפוס מקום אצלו ית'. ולא עוד אלא שע"י העלאת מ"ן דהנבראים יהי' שינוי כביכול בהאור, שיומשך למטה למקום שאין ערוך כלל, אף שמצד עצמו הוא מובדל מזה. ויש לומר הביאור בזה, דמכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים46, דענין נתאוה הוא למעלה מהטעם כמאמר אדה"ז47 אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, הנה להיות שהתאוה והתענוג דלמעלה הוא דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו48, לכן העלאת מ"ן דהנבראים פועלת בהאור49. ולכאורה יש להוסיף, דזהו גם מה שרובם ככולם של השבחים (בסידור שבחו של מקום בפסוקי דזמרה קודם התפלה) הם בענין השפעתו ית' בנבראים, כי [נוסף לזה שהשבח צ"ל מעין השפע שרוצים לעורר, ובכדי לעורר ההשפעה למטה צ"ל השבחים בענין זה, הנה] ע"י שמשבחים לפניו ית' השפעתו לנבראים התחתונים, עי"ז מעוררים ומגלים התענוג בדירה בתחתונים.

ועד"ז הוא גם בענין השבחים דרשב"י, דזה שע"י השבחים עוררו שיומשך השפע שלו (בחינת איתן, יחידה) בלימוד התורה דהתנאים שהלימוד שלהם הי' לברר בירורים, הוא מצד היתרון שבענין הבירורים (על ענין הגילויים), דהרצון והתענוג שלמעלה הוא בענין הבירורים דוקא. דזהו מ"ש והאיתנים (אותיות תנאים) מוסדי ארץ, ארץ מלשון רצון50, ויתירה מזו שארץ שייך גם לתשוקה כמ"ש51 פקדת הארץ ותשוקקי', דהרצון ותשוקה ותענוג שלמעלה הוא בארץ דוקא, בבירור דברים הגשמיים, ובפרט בבירור הענינים דנזיקין, שנעשה ע"י האיתנים מוסדי ארץ52. וע"י המשכת האור דפנימיות התורה שלמעלה מענין הבירורים, תורתו של רשב"י, להאיתנים מוסדי ארץ (שעי"ז נמשך להם תוספות גם בענין הבירורים), עי"ז נעשה יתרון בהאור53, כי יתרון האור הוא מן (בירור) החושך54. ולא עוד אלא שע"י שנמשך להאיתנים מוסדי ארץ (ענין הבירורים) השפע דרשב"י (אור שלמעלה מענין הבירורים), ישנם ב' המעלות, המעלה דאור ישר והמעלה דאור חוזר, וע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתא55, המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.

ה) ויש לקשר זה עם מאמר הזהר56 זמנא חדא הוה צריך עלמא למיטרא, אתו לקמי' דר"ש ר' ייסא ור' חזקי' ושאר חברייא, וע"י שדרש להם בפסוק57 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גו' ירד מטר, ומבואר בדרושי אדמו"ר הצ"צ58 ואדמו"ר מהר"ש59, דהגם שרשב"י המשיך ירידת הגשמים ע"י אמירת תורה בדרך מלמעלה למטה, מ"מ הי' צריך לזה גם העלאת מ"ן דהחברייא והשבחים ששיבחו אותו, שעי"ז פעלו יתרון ברשב"י ע"ד מתלמידי60 יותר מכולן. ויש לומר, שהשייכות דענין זה לירידת גשמים היא, כי במטר כתיב61 כי לא המטיר גו' ואדם אין לעבוד את האדמה, דירידת המטר הוא ע"י עבודת האדם, ובפרט ע"י עבודת התשובה כמארז"ל62 עה"פ63 יערוף כמטר לקחי גו' שברו הבריות את ערפן מיד מטר יורד, ובירידת המטר ע"י אמירת תורה דרשב"י (מלמעלה למטה) והעלאת מ"ן דתלמידיו (מלמטה למעלה) היו ב' המעלות, המעלה דצדיקים והמעלה דבעלי תשובה.

ולכאורה יש להוסיף, דהמשכת השפע דרשב"י (בחינת איתן, יחידה) להאיתנים מוסדי ארץ בשביל ענין הבירורים, הוא ע"ד המבואר במקום אחר64 בענין יחידה שבנפש, דזה שהיחידה מתפשטת בד' אמותיו של אדם65, שלכן66 ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום67 גם שלא מדעתו68, הוא דוקא בכדי לקנות חפץ שמונח בהם69, הקנאת דבר גשמי (שמחוץ לאדם) לרשותו של האדם, בכדי לבררו ולזככו על ידי שישתמש בו לשם שמים, כי הבירור דדברים גשמיים דוקא מגיע בהעצם. ועד"ז הוא גם ביחידה דתורה (תורת רשב"י), שהיא מתעוררת ונמשכת בשביל ענין הבירורים.

ו) וע"פ כל הנ"ל יובן גם זה שהשבחים שהיו משבחים את רשב"י (שמביא בהמאמר) בכדי לעורר את ההשפעה הם ר"י קארי לי' שבת ומאן פני האדון הוי' דא רשב"י, כי בשבחים אלו מרומז המשכת העליון (שמובדל בערך) למטה, ויתירה מזו שההמשכה היא ע"י עבודת התחתון. דהנה70 בשבת כתיב71 כי קודש היא, קודש מלה בגרמי'72, היינו ששבת הוא מובדל ושלא בערך לששת ימי המעשה, ואעפ"כ נמשך מקדושת השבת בימים שלפניו ושלאחריו, דמיום ד' ואילך הוא קמי שבתא ועד יום ד' הוא בתר שבתא73, נוסף לזה ששבת מיני' מתברכין כולהו יומין74. ועד"ז הוא בנוגע להאדם, דעם היות ששבת היא מקדשא וקיימא75, דמכיון שקדושת השבת היא קדושה נעלית ביותר, קודש מלה בגרמי' (כנ"ל), אין שייך בה תפיסת ידי אדם, אעפ"כ ניתן כח לישראל להוסיף בקדושת השבת76, זכור את יום השבת לקדשו77, ועד שישראל מוסיפים גם בהתענוג דשבת, כלשון רז"ל78 כל המענג את השבת.

ועד"ז הוא גם בענין מאן פני האדון הוי', דהוי' הוא שם העצם שם המפורש ושם המיוחד79, משא"כ זה שהוא ית' נקרא בשם אדון הוא כמרז"ל80 לך נאה לקרות אדנ' שאתה אדון לכל בריותיך, דנוסף לזה ששם אד' הוא בספירת המלכות81, ובמלכות גופא – כמו שיורדת בבריאה82, להוות את העולמות ולהיות אדון עליהם, הנה מלשון רז"ל שאתה אדון לכל בריותיך (בריותיך דוקא) משמע שהשם אד'83 הוא על נבראים אלו שהם בריות בעלמא84 [ובדוגמת אדון בפשטות, שהתואר אדון הוא על עבדים דוקא]. וענין פני האדון הוי' הוא ההתאחדות דהוי' (שם העצם) עם בחי' אד' (אדון לכל בריותיך). וזהו גם מה שבמצות ראי' כתיב85 יראה כל זכורך את פני האדון הוי'. דהנה ארז"ל86 כשם שבא ליראות כך בא לראות, דנוסף לזה שבעת העלי' לרגל היו רואים אלקות במוחש (דראי' הוא למעלה מהשגה) והראי' היתה גם בבחינת הפנימיות דאלקות כמ"ש יראה גו' את פני גו', הנה יתירה מזו, שראיית האדם באלקות (מלמטה למעלה) היתה באותו האופן כמו הראי' דלמעלה, כשם שבא ליראות כך בא לראות, ישר יחזו פנימו87, שהראי' שלמטה והראי' שלמעלה הם ישר, בהשוואה88. ולכן נאמר בזה יראה גו' את פני האדון הוי', כי בכדי שתהי' ההתאחדות דהראי' שלמטה עם הראי' שלמעלה, הוא ע"י המשכת בחינת האדון הוי', התאחדות דאדון עם הוי'.

ויש להוסיף, דבמצות ראי' נכלל גם הבאת קרבן (עולת ראי') כמ"ש89 ולא יראו פני ריקם. שבזה נראה גודל העילוי דעבודת הבירורים, שע"י הבאת קרבן גשמי [ועד שלדיעה אחת90 צ"ל הקרבן לא מן העוף אלא מן הבהמה91], עי"ז דוקא יראו פני, גילוי הפנימיות דאלקות ובאופן דראי', ועד לבחינת ישר יחזו פנימו.

ז) וע"פ כל הנ"ל יובן גם הקשר דהסתלקות רשב"י עם ספירת העומר, ועד שיום הסתלקותו נק' (ע"פ מנהג ישראל תורה היא92) בשם ל"ג בעומר93. והענין הוא, דהעבודה דספירת העומר היא בירור המדות דנפש הבהמית94, ואעפ"כ (ואדרבא, מצד זה), דוקא במצוה זו אומרים95 ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות, כי עבודת הבירורים דוקא מגעת למעלה מעלה, וממשכת משם שפע, לא אור שהוא הארה בלבד אלא שפע שהוא מהות הדבר96, ויתירה מזו – שפע רב, ולהיותו שפע רב לכן97 (מצד הריבוי שבו) הוא נמשך ונשפע בכל העולמות, עד לעולם הזה התחתון, ובעוה"ז גופא למקום הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שזהו הקשר דימי הספירה [ובהם גופא, דיום הל"ג בעומר, סוף ותשלום העבודה דספה"ע בעיקרי המדות98] להסתלקות רשב"י, כי עבודתו של רשב"י היתה לרפא ולבטל את המחיצות שבין כל הענינים, ולהמשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה, מבחינת איתן בבחינת ארץ. וענין זה עומד בגלוי ביום הסתלקותו בל"ג בעומר, כמבואר באגרת הקודש לאדה"ז99 שביום ההסתלקות הנה כל עבודת האדם אשר עבד במשך ימי חייו עומדת בגלוי כפי שהיא בשרשה ומקורה, וכמבואר בארוכה בדרושי ל"ג בעומר בסידור לאדמו"ר האמצעי100.

וענין זה נמשך למטה מטה עד לשמחה כפשוטה101. ועד שמזה נמשכת שמחה גדולה ביותר, עד לשמחה הפורצת גדר102, שמחת עולם103, הפורצת את גדרי הגלות, ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא55. וזה קשור גם עם ענין הפצת המעינות, אימתי אתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה104, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן105.