בס"ד. אחרון של פסח ה'תשמ"ט*

והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו וגו'1, ומבאר בזה אדמו"ר מהר"ש (מלכתחילה אַריבער) בארוכה בהמשך והחרים, דנוסף שלע"ל יהי' והחרים גו' את לשון ים מצרים דוגמת קריעת ים סוף שהיתה ביציאת מצרים, יהי' גם והניף ידו על הנהר גו', דבקיעת הנהר היא למעלה יותר מבקיעת הים, כמבואר שם בארוכה2. ועיקר החידוש דלע"ל הוא שאז יהי' בקיעת הנהר. וכמ"ש3 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל, הפך ים ליבשה לשון עבר דקאי על קי"ס שהיתה בהגאולה דיציאת מצרים, בנהר יעברו ברגל לשון עתיד דקאי על בקיעת הנהר שתהי' בגאולה העתידה4, ובנהר יעברו ברגל זהו עיקר החידוש שיהי' בגאולה העתידה.

ב) ויש לומר, דזה שוהחרים גו' ים מצרים ממשיך לזה ותיכף והניף ידו על הנהר גו' הוא להורות שמקי"ס וענינו שהיו בהגאולה דיציאת מצרים אפשר לבוא מיד (בלי שום הפסק) לוהניף ידו על הנהר גו' שיהי' לע"ל. ובפרט באחרון של פסח, שבו אומרים ההפטרה בענין גאולה העתידה, ואוכלים סעודת משיח, וזה בא בהמשך לשביעי של פסח5, קי"ס, שעי"ז נעשה עוד יותר החיבור דקי"ס עם הגילוי דגאולה העתידה. ומכיון שסמיכות זו היא חלק מתורה שהיא ירושה לכאו"א מישראל כמ"ש6 תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ישנו הכח לכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, לבוא מקי"ס, תיכף ומיד ממש לגאולה העתידה, ללא עיכוב אפילו כהרף עין7. וזה שבכחו של כאו"א מישראל לבוא תיכף להגילוי דגאולה העתידה מודגש גם במ"ש (בההפטרה דאחרון של פסח) ונחה עליו רוח הוי' וגו'8, דעליו קאי על משיח (ויצא חוטר מגזע ישי גו'9), ואעפ"כ תקנו שכל אחד מישראל יאמר ביו"ט (בהתפלה שאומרים בעת פתיחת הארון) ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח הוי' וגו', היינו שבכ"א מישראל (בתור פרט) יהי' הגילוי ובאופן דונחה עליו רוח הוי' וגו' עם כל הפרטים שבכתובים אלה, כולל גם והניף ידו על הנהר וגו'.

ג) ואין הדבר תלוי אלא במעשינו ועבודתינו10, דעל ידי עשיית מצוה כדבעי, נעשה גאולה, גאולה הפרטית של מקיים המצוה, שהוא נמצא במצב של חירות אמיתית, כמובן מהמבואר באגה"ק11 בפירוש הכתוב12 פדה בשלום נפשי.

ויש להוסיף, שהגאולה הפרטית (פדה בשלום נפשי) שנעשית ע"י קיום מצוה כדבעי היא לא רק בעת קיום המצוה אלא שזה נמשך גם אח"כ. וע"ד המבואר בתניא13 בענין היחוד שנעשה ע"י קיום מצוה, שיחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד, שזה (היחוד למעלה) פועל גם על האדם למטה, עד"ז הוא גם בהענין דפדה בשלום נפשי שנעשה ע"י קיום מצוה, שהוא ענין נצחי למעלה וגם למטה [וע"ד מרז"ל14 כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה], שהגאולה הפרטית שע"י קיום המצוה היא נמשכת ופועלת במשך כל ימי חייו, בחיי היום יומיים. ומזה באים גם לגאולה הכללית, והיתה לה' המלוכה15 בכל המציאות כולה, הן למעלה והן למטה.

ד) והנה נוסף על זה שכל הענינים דתומ"צ (מעשינו ועבודתינו) מקרבים ומביאים גאולה העתידה, יש סגולה מיוחדת בענינים אלה השייכים בגלוי יותר למשיח. ומהם, אכילת סעודת משיח באחרון של פסח ושתיית ד' כוסות בסעודה זו. דכמו שד' הכוסות שבלילות הראשונים דפסח הם כנגד ד' לשונות של גאולה16 (הגאולה דיציאת מצרים), עד"ז הוא גם בד' הכוסות דסעודת משיח באחרון של פסח שהם שייכים לגאולה העתידה. ויש לומר הביאור בזה ע"פ הביאורים בהשייכות דגאולה העתידה לד' כוסות, לד' לשונות של הגאולה דלעת"ל17, והגאולה העתידה הרי תהי' מארבע כנפות הארץ18. ואולי יש להוסיף, דזה שבסעודת משיח הוא אותו מספר הכוסות שבלילות הראשונים דפסח הוא לרמז שבכח כ"א מישראל לבוא מיד מהגאולה דיציאת מצרים (ד' הכוסות דלילות הראשונים דפסח) לגאולה העתידה (ד' הכוסות דאחרון של פסח), גאולה בפשטות19 למטה מעשרה טפחים. ובפרט שמעשינו ועבודתינו עכשיו הם כננס על גבי ענק, כיון שהם באים לאחרי ובהמשך למעשי ועבודת רבותינו נשיאינו, אדמו"ר הזקן אדמו"ר האמצעי אדמו"ר הצ"צ אדמו"ר המהר"ש אדמו"ר נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי בודאי ובודאי שבכח של מעשינו ועבודתינו, כולל אכילת סעודת משיח ושתיית ד' כוסות באחרון של פסח, להביא את הגאולה מיד, כהרף עין ממש20.

ה) ויהי רצון שכל זה יהי' בגילוי ממש באופן שכל אחד מראה באצבעו ואומר זה21 – בדוגמת סעודת משיח שמראים באצבע המצה והיין, ובפנימיות – בדוגמת המצה והכוסות דסעודת משיח שנעשים דם ובשר כבשרו, ומתוך שמחה וטוב לבב, ותיכף ומיד ממש, דלא עיכבן אפילו כהרף עין.