מאמר ועבדי דוד תשמ"ו

בס"ד. אחרון של פסח ה'תשמ"ו*

ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם וגו'1, וידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו על הפסוק2, שמבאר שם, דפסוק זה קאי על מלך המשיח הנק' בשם דוד, דוד מלכא משיחא. ותוכן הענין הוא, דלע"ל יהי' משיח (דוד) רועה אחד לכולם, שלא יחצו עוד לשתי ממלכות3. דבישראל היו ב' ממלכות, מלכות בית דוד ומלכות בית יוסף (אפרים), שמלכי בית דוד היו משבט יהודה ומלכי בית יוסף היו משבט יוסף, אבל לע"ל לא יהיו עוד שתי ממלכות, אלא רועה אחד יהי' לכולם ורועה זה יהי' דוד, משבט יהודה. וצריך להבין, דהנה מזה שלע"ל צ"ל הבטחה מיוחדת שרועה אחד יהי' לכולם ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, מובן שגם אז יש מקום שיהיו ב' ממלכות, מהי הסברא שלע"ל יהיו ב' ממלכות. גם צריך להבין, מהו ודאות העילוי בזה שדוד (משבט יהודה) יהי' מלך עליהם ורועה אחד לכולם, ולכאורה מצינו מעלה ביוסף לגבי יהודה. דהנה ביוסף ויהודה עצמם הרי יוסף הי' מלך על כל אחיו, כולל יהודה4, כמפורש בחלומות יוסף. וגם הרי יש מעלה במלכות יוסף שהיתה על עשרה שבטים משא"כ מלכות יהודה היתה על ב' שבטים בלבד. גם צריך להבין תוכן ענינים אלה בעבודת האדם בזמן הזה. ובפרט ע"פ הידוע5 שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ואמרז"ל6 היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.

ב) והענין הוא7, דהנה החילוק בין יוסף ויהודה יובן מהשמות (יוסף ויהודה) עצמם, דיהודה הוא מלשון הודאה ויוסף הוא מלשון הוספה כמפורש בקרא. ובכחות הנפש הוא החילוק בין כח העשי' שבאדם לכח השכל שבו. דהנה הכח הקשור עם הודאה [בבני אדם בכלל (מין המדבר), ועאכו"כ בבני ישראל (חלק אלוקה ממעל ממש8)] הוא כח המעשה, דכדי שתהי' פעולה בכח העשי', צ"ל הודאה וכפי'. שהרי ענין ההודאה בפשטות הוא שמודה לדבר מסויים אף שאינו מובן בשכלו או יתר על כן שהוא היפך שכלו9. דענין זה הוא בכח העשי' בפועל, כי כאשר האדם עושה מעשה הרי הוא מוריד רצונו ושכלו כו' עד שבא למעשה זה, וירידה זו (בכל אדם, ובפרט בישראל כנ"ל) היא ירידה לבירא עמיקתא, ולכן צ"ל אצלו הודאה וכפי' וכו'10 (וע"ד ירידת הנשמה למטה מאיגרא11 רמה לבירא עמיקתא, שירידה זו היא בדרך כפי' וכמאמר12 על כרחך אתה חי). אמנם ענין ההוספה הוא היפך זה. כי הוספה מורה שהענין לא רק מתקבל (לייגט זיך אָפּ) בשכלו, אלא עוד זאת שמוסיף עי"ז בחכמה ושכל, ובפרט כשישנה הוספה אחר הוספה. דזהו ענין חכמה ושכל אמיתיים. ובכחות האדם הוא כח הבינה שבו, הנק' רחובות הנהר13, שהוא באופן דמוסיף והולך ומוסיף, מוליד עוד עניני שכל והסברה, דזהו אמיתית כוונת הפלפול והשקו"ט וכו'. ומובן, שזה הוא ההיפך מענין דכפי' והודאה (על כרחך), כי במין המדבר בכלל ובפרט בישראל, השכל הוא דבר המתקבל (לייגט זיך אָפּ), עד שמוסיף בזה וכו'.

ג) והנה ב' ענינים אלה בכללות עבודת האדם הם ב' הענינים (ב' אופני העבודה) דלימוד התורה וקיום המצוות. דענינה של תורה הוא דאורייתא וקוב"ה כולא חד14, וכדאיתא בתניא15 שע"י לימוד התורה האדם הלומד מתאחד עם נותן התורה ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל, ובכל עולם שלומד את התורה, הנה ע"י הלימוד מגיע אל התורה כפי שהיא לאמיתתה ופנימיותה בעולם זה. ומובן, שכיון שע"י לימוד התורה מגיעים לעילוי זה, הרי יש לאדם הלומד תענוג (געשמאַק) בדבר. אמנם ענין קיום המצוות הוא בכח העשי' דוקא, שהרי קיום המצוות הוא בדברים גשמיים16, דברים שהם מחוץ לאדם עצמו (ס'איז ניט ער), ובשביל זה צ"ל עשי' מלשון כפי' (והודאה), שירד ממדריגתו, מאיגרא11 רמה לבירא עמיקתא, היינו מכח השכל והמוחין שבו אל כח העשי' שבאדם עצמו אין תחתון למטה ממנה. וכמובא בכמה דרושים17, שכח העשי' ישנו גם בבהמה (סוג החי), ובכח זה משתווה סוג המדבר עם סוג החי. דירידה זו היא ע"י כפי' והודאה. וזהו גם מה שבמצות לימוד התורה, הנה ע"פ תורה צריך להיות חיות ותענוג (געשמאַק) בלימוד התורה, וקיום המצוות עיקרו הוא ע"י קבלת עול דוקא, ועול עיקרו שייך בבהמה. והם ב' הענינים דיוסף (תורה) ויהודה (מצוות).

ד) והנה בב' אופני עבודה אלה דתורה ומצוות (תלמוד ומעשה) יש שקו"ט בגמרא18 מי מהם גדול. וכמובא בהמאמר שם19, דאיפליגו בזה, חד אמר תלמוד גדול וחד אמר מעשה גדול. ומלשון הגמרא מובן, שכשהשוו המעלות דתלמוד ומעשה כשלעצמן, לא הכריעו איזה מהן גדול. דמעלת התלמוד הוא ענין התענוג שבו (כנ"ל), ויש מעלה במעשה שאין בתלמוד, ענין האתכפיא20, שזהו חידוש שעושה דבר שהוא היפך טבעו ועונג שלו. והיינו, שגם לולא הענין דקבלת עול מלכות שמים (שלמעלה), הרי יש חידוש בעצם הענין מה שהאדם יכול לעשות גם דבר שהוא היפך טבעו ועונג שלו. ולבסוף נמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, הרי אין זה משום שתלמוד (תענוג) מצ"ע הוא למעלה ממעשה (כפי'), אלא משום שיש בתלמוד גם מעלת המעשה, שמביא לידי מעשה. שכדי לידע את המעשה אשר יעשה צ"ל תלמוד לפנ"ז. ויש להוסיף בזה, שבתלמוד עצמו ישנה גם המעלה שבמעשה שהיא הכפי'. כי לאחרי שלומד תורה בתכלית השלימות מצד התענוג שלו ורחובות הנהר שלו והשמחה שלו, הנה אח"כ מגיע לדרגא נעלית יותר, שלומד מצד כפי' והודאה, שמבטל כל מציאותו ולומד מחמת קבלת עול.

ה) אמנם כ"ז הוא רק בזמן הזה, אבל לע"ל יהי' מעשה גדול21. והענין הוא, דהנה לע"ל כתיב22 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולכן תהי' אז העבודה רק בעליות מחיל אל חיל בטוב עצמו ובקדושה גופא23, ושלימות העילוי הוא שהעבודה תהי' למעלה גם מבחי' התענוג, כ"א עבודת ה' מתוך קבלת עול, למלא רצונו של הקב"ה. ועוד, כי בזמן הזה עדיין נמצאים במיצרים וגבולים דקדושה, וישנם גדרים של מעלות וכו', ואומרים דיש מעלה במעשה ויש מעלה בתלמוד, אבל לע"ל שתהי' יציאה מכל המיצרים וגבולים, הנה אז אין שייך לומר מעלות, אלא רק אמיתית העבודה, שעובדים את ה' בקבלת עול בלי שום פניות, גם לא פניות דקדושה. וי"ל הביאור בזה בנגלה ע"פ מ"ש הרמב"ם24 ששלימות עבודת האדם היא העבודה מאהבה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו25, והיינו העבודה בלי שום פניות, וכמ"ש הרמב"ם שם26 שהעבודה צ"ל אפילו לא בשביל הפני' שאזכה לחיי עוה"ב. ושלימות זו תהי' לע"ל (בימות המשיח). וזהו שלע"ל מעשה גדול, מעלת הכפי' וקבלת עול שלמעלה מכל כוחות האדם. וי"ל דזה נרמז במ"ש הרמב"ם שצ"ל העבודה גם לא ע"מ שיזכה לחיי עוה"ב דענין עולם הבא הוא ענין התורה (כמבואר בכ"מ27), והעבודה בשלימות היא למעלה מזה.

ו) ובזה יובן מ"ש ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם כו' ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. כי גם לע"ל יהיו ב' ממלכות דיהודה ויוסף, היינו ב' אופני העבודה דתורה ומצוות, ואדרבה, אז יהי' תכלית השלימות דלימוד התורה, שהרי אז מלאכתן נעשית ע"י אחרים28 ואפשר להיות עסק התורה באופן דתורתן אומנתן29. ובזה הוא החידוש, דאעפ"כ עבדי דוד מלך עליהם, מעשה גדול, שכל העבודות אז (גם לימוד התורה) יהיו באופן דמעשה וכפי', היינו למעלה מכל המיצרים וגבולים. וזהו גם הדיוק ודוד עבדי דוקא, שיהי' בבחי' עבד, עבד נאמן30, תכלית השלימות, בחי' יחידה ליחדך31, שיש רק הענין דיחיד בלי שום פניות. וזה נמשך, כנ"ל, גם בלימוד התורה דלעתיד, וכנ"ל דאז יהי' לימוד התורה באופן דתורתן אומנתן כו'. ועד שלא יחצו עוד לשתי ממלכות (ושתי מחנות), וכמ"ש לפני זה32, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך.

ז) והנה נת"ל שכל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו. ועד"ז יובן גם בענין זה דועבדי דוד מלך עליהם, שזה נעשה ע"י ההכנה בעבודת האדם בזמן הזה. וי"ל שזהו מ"ש הרמב"ם שם33, שתחלת העבודה היא שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לעבודה לשם חיי עוה"ב, ועד שסוף סוף בא לשמה, לעבודה כאברהם אבינו, שקראו הקב"ה אוהבו. דמזה שענין זה נפסק להלכה בספר הרמב"ם, מובן שענין זה נדרש מכאו"א מישראל, ומבקש לפי כוחם, דישנם הכחות בכאו"א מישראל להגיע לעבודה זו. ואולי י"ל ע"ד הרמז, שזה שהנ"ל הוא הכנה אל הגילויים דלעתיד, נרמז במ"ש הרמב"ם ענין זה בפרק עשירי מהלכות תשובה, דידוע34 דענין התשובה הוא החידוש דלע"ל, כמאמר35 משיח עתיד לאתבא צדיקייא בתיובתא. דמזה מובן, שע"י עבודה זו דלשמה בתכלית השלימות (עשר), באים להגילוי דלע"ל, ועבדי דוד מלך עליהם.

ח) ויהי רצון שכן יהי' במהרה בימינו ממש, שיקויים היעוד36 דכי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, היינו לא רק שישיגו דעת בוראם כפי כח האדם37, ובאופן דיחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', אלא יתירה מזו, שיגיעו לבחי' כמים לים מכסים38, בחי' עבד נאמן שאינו מציאות בפני עצמו כלל. ויקויים היעוד39 והיתה לה' המלוכה בכל העולם כולו, ובפרט בישראל עם קרובו40, שכל אחד מהם הוא כבן יחיד להקב"ה41, הקשור עם בחי' יחיד שלמעלה, יחידה ליחדך. ויקויים גם המשך הפסוק42, והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, כפי שאני נכתב כך אני נקרא43, שיהי' נקרא (בגלוי) בשם העצם ושם המפורש ושם המיוחד44, ויהי' גילוי בחי' אחדות הפשוטה דלמעלה, אשר הפשיטות דלמעלה קשורה עם הפשיטות דאדם פשוט שלמטה45, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש, ע"י משיח צדקנו.