בס"ד. אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ה*

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה זה דשנת עטר"ת2, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט שנותי' במאות עשיריות ואחדות], ומה מוסיף שני חיי שרה. ומבאר זה ע"פ מה דאיתא בזהר3 דהטעם על זה שבשרה דוקא נאמר ימי שני חיי' שלא נאמר בשאר אמהות4, הוא, כי שרה נחתת (למצרים) וסלקת כד"א5 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, ובגין כך זכתה לחיין עילאין. ומסיים (בזהר שם) ועל דא דילה הוו חיין. ועפ"ז מבאר בהמאמר6 מה שכפל עוד פעם לומר שני חיי שרה, כי ויהיו חיי שרה הוא שזכתה לחיין עילאין, ושני חיי שרה הוא שהחיין נעשו שלה, דילה הוו [וכמבואר בהמאמר7 החילוק דשני הענינים]. וצריך להבין הקשר והשייכות דפירוש המאמר ששני חיי שרה הוא שהחיין נעשו שלה, עם פירוש רש"י8 עה"פ ששני חיי שרה הוא שכולן שוין לטובה.

ב) ויובן זה בהקדים דכל הסיפורים שבתורה (מלשון הוראה9) הם הוראות לכאו"א מישראל. ובפרט מעשה אבות [ואמהות] שהם סימן ונתינת כח לבנים10. דכיון שהם האבות [והאמהות] של כל אחד מישראל, לכן הענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכל אחד מישראל11. ועפ"ז, זה שהתורה מספרת שכל שני חיי שרה הם שוין לטובה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שכל שנותיו יהיו שוים לטובה. וצריך ביאור, דהוראה לאדם שייכת (לכאורה) בנוגע לההוה והעתיד ולא בנוגע להעבר, וכיון שידע אינש בנפשי' מעמדו ומצבו בעבר, ומאי עביד באורתא12 ובהימים שלפנ"ז [ואפילו הענינים שעשה בשוגג, הם מהתגברות נפש הבהמית13], איך שייך לומר לו הוראה שכל שנותיו (גם שנותיו שבעבר) יהיו שוין לטובה.

ויש לומר הביאור בזה, דע"י תשובה מאהבה משנים גם את העבר14, ולכן בכחו של כל אחד (גם מי שחטא ופגם והעביר את הדרך) שכל שנותיו (גם שנותיו שבעבר) יהיו שוין לטובה. ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה, דילה הוו חיין וכולן שוין לטובה, כי כל הענינים שבגשמיות משתלשלים מענינם ברוחניות15, וע"י ענין דילה הוו חיין בנוגע לחיין עילאין, עי"ז נעשה דילה הוו חיין גם בנוגע לחיים בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב עליהם, ועי"ז ניתן הכח לכל אחד מישראל16 שכל שני חייו (גם השנים שעברו) יהיו שלו ושהוא יהי' בעה"ב עליהם, ולכן בכחו שיהיו כל שנותיו (גם השנים שבעבר) שוין לטובה.

ג) ועפ"ז יובן מה שכתוב בתניא17 שכל אחד יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, דלכאורה, כיון שבינוני הוא זה שלא עבר עבירה מימיו ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו18, איך כל אדם (כולל גם זה שעבר עבירה) יכול להיות בינוני19. ויש לומר הביאור בזה, דכמו שבנוגע לכל המצוות רשות לכל אדם נתונה ואין מי שיעכב בידו20, כמו"כ הוא בנוגע למצות התשובה, שלכל אחד מישראל יש לו בחירה חפשית לקיים מצות התשובה21. ויש לומר, דהבחירה בנוגע למצות התשובה היא עוד יותר מבשאר המצוות. לפי שתשובה היא מצוה כללית, ולכן יש על זה נתינת כח מיוחדת. וגם, דכיון שכל אחד מישראל רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שתקפו22, הרי כשעשה עבירה היפך רצונו דהאדם האמיתי, בפנימיותו הוא מתחרט ומיצר ודואג על זה. היינו, שבפנימיותו הוא עושה תשובה23 מיד. ולכן זה שאין מי שיעכב בידו לקיים מצות התשובה הוא (בפרט אחד) יותר מבשאר המצוות, כי בכדי לקיים מצוה זו אינו צריך לעשי' ופעולה חדשה ורק לגלות התשובה שבפנימיותו. וזהו שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, דכיון שיש לו בחירה חפשית לקיים מצות התשובה, דעיקר ושלימות התשובה הוא תשובה מאהבה, שעי"ז נעקר עונו מתחלתו24, הרי ביכלתו להיות בינוני שלא עבר עבירה מימיו25.

ד) ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה, דילה הוו וכולן שוין, שבכל אחד מהם כלולים שני הענינים. דגם בהפירוש ששני חיי שרה הוא כולן שוין לטובה, כלול הענין דדילה הוו חיין [כנ"ל סעיף ב, שבכדי שיהי' כולן שוין לטובה גם השנים שבעבר, הוא ע"י ששני חייו הם שלו], ועד"ז לאידך, שגם בהפירוש ששני חיי שרה הוא דילה הוו חיין, כלול הענין דכולן שוין.

והענין הוא, דמבואר בהמאמר26, דשרה היא בחינת מלכות27 [שלכן נקראת שרה מלשון שררה28] וחיין עילאין הם הספירות שלמעלה ממלכות. וע"פ הידוע29 (ומבואר גם במאמר הנ"ל30) ששרש המלכות הוא למעלה משרש כל הספירות, דשרש כל הספירות הוא באריך ושרש המלכות הוא ברדל"א, יש לומר, שע"י המשכת הספירות במלכות, ובאופן שהם מתאחדים עם המלכות ועד שדילה הוו חיין, נעשה עלי' בהספירות, שנמשך בהם מעין הגילוי דרדל"א (שרש המלכות)31. ועי"ז, הם מתכללים ומתאחדים כולם כאחד, כולן שוין. וזהו שבויהיו חיי שרה נאמר מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ובשני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי החיין עילאין (ספירות) כמו שהם מצד עצמם, כולל גם כמו שנמשכים במלכות אבל באופן שהחיין עילאין והמלכות הם שני ענינים (זכתה לחיין עילאין), הם בהתחלקות, ובכללות נחלקים לג' בחינות (מאה, עשרים ושבע)32, וע"י שנעשים ענינם של המלכות [שני חיי שרה, דילה הוו], מאיר בהם הגילוי דשרש המלכות שלמעלה מהתחלקות.

ה) ויש להוסיף, דשלילת ההתחלקות שבשני חיי שרה הוא בשני ענינים. שאינם נחלקים לג' חלוקות דמאה עשרים ושבע, כנ"ל סעיף ד. ויתירה מזו, דבג' החלוקות דמאה ועשרים ושבע, אף שכל אחד מהם הו"ע כללי, מ"מ, כיון שהכלל הוא במספר מסויים (מאה, עשרים, שבע) הרי יש בו (בהעלם עכ"פ) פרטים מחולקים. והטעם שבשני חיי שרה לא נאמר מספר (גם לא המספר מאה ועשרים ושבע, שאינו נחלק לג' חלוקות) הוא, לפי שהם למעלה גם מענין דהתחלקות פרטים כמו שהם כלולים בהכלל.

וביאור הענין בפרטיות יותר, יובן בהקדים המבואר בכ"מ33, דמאה שנה הוא כתר (אריך) שכולל את כל העשר ספירות כמו שהם בשלימות היותר משובחת34, שכל אחד מהם כלול מעשר, מאה. ובהטעם שנאמר (מאה) שנה לשון יחיד, שני ביאורים. כי ההתחלקות דהספירות (חכמה, בינה וכו') הוא בספירות הגלויות משא"כ בהיותם כלולים בשרשם (אריך) הם כלולים כולם כאחד35. ויתירה מזו, דבחינת עתיק אינה בגדר עשר ספירות (היינו שאינה גם מקור לעשר ספירות), וע"י הגילוי דעתיק שמאיר באריך, גם הספירות הכלולות באריך, מאה, הם בבחינת שנה לשון יחיד36. עשרים שנה הם חכמה ובינה שכל אחד מהם כלול מיו"ד. וגם בהם נאמר שנה לשון יחיד, כי חו"ב הם37 תרין ריעין דלא מתפרשין. ושבע שנים הם שבעת המדות. ונאמר שבע שנים לשון רבים, כי המדות הם בהתחלקות. ועפ"ז יובן עוד יותר העילוי דשני חיי שרה שלא נאמר בהם מספר, שהם למעלה יותר גם ממאה שנה לשון יחיד, גם להביאור דמאה שנה לשון יחיד הוא מצד הגילוי דעתיק38.

ו) ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בהמאמר39, דבמלכות ישנם שני ענינים הפכיים. דענין המלוכה הוא הגבהה והתנשאות (בחינת יש), ואעפ"כ המלכות היא בתכלית הביטול. ומבאר, שהביטול דהמלכות הוא מצד שרשה ברדל"א, שלכן הביטול שלה הוא ביטול בעצם, ובביטול בעצם, גם היש הוא בביטול. והענין בעבודה הוא (כמבואר בהמאמר40) דעבודת ה' צריכה להיות בשמחה דוקא כמ"ש41 עבדו את ה' בשמחה. ועד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז"ל42 והובא בתניא43 עה"פ44 תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', ואיתא בתו"א45 דזה שהאריז"ל זכה לרוה"ק הוא ע"י שמחה של מצוה [וכיון שזהו סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה, הרי זה הוראה לכאו"א מישראל]. אלא שאעפ"כ יש זמנים46 שהשמחה צריכה להיות בהעלם, כמ"ש47 עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, דבגילוי הוא היראה והרעדה, והשמחה (גילה) היא בהעלם48. כי כאשר השמחה היא בהתגלות ובמורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי"ז אפשר שדברים בלתי רצויים יבואו עי"ז, ולכן צ"ל עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. ובכדי שהשמחה תהי' בהתגלות ואעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות, הוא ע"י שהוא בטל בעצם, שאז, גם המורגש שלו הוא בביטול. וע"ד המבואר לעיל בענין הביטול דמלכות, שגם היש (הגבהה והתנשאות) הוא בביטול.

וזהו49 ההוספה והחידוש דדילה הוו חיין על זה שזכתה לחיין עילאין, כי זה ששרה נחתת וסלקת (שעי"ז זכתה לחיין עילאין) הוא ע"י היראה וביטול (ולא ע"י השמחה)50, ולכן המשכת החיין עילאין [שע"י נחתת וסלקת] בהמלכות הוא בהמלכות כמו שהיא בבחינת עלי' וביטול לז"א [ובעבודת האדם הוא שהגילוי שמאיר לו ע"י עבודתו הוא כמו שהוא במצב דיראה וביטול, ולא בהמציאות שלו]. וענין דילה הוו חיין הוא שההמשכה והגילוי הוא גם בהמציאות דמלכות, כי כיון שהביטול דמלכות הוא ביטול בעצם, לכן גם המורגש דמלכות הוא בביטול, כנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר מעלת האחדות שלמעלה מהתחלקות דשני חיי שרה שלא נאמר בהם מספר על האחדות דמאה שנה לשון יחיד, דענין האחדות (שנה לשון יחיד) בהספירות שבכתר (מאה), הוא, ע"י שבהיותם כלולים בשרשם אינם במציאות. והחידוש שבשני חיי שרה הוא, דהגם שבמלכות הוא התחלקות פרטים [וכידוע51 שעיקר ההתחלקות הוא במלכות], שלכן, גם החיין עילאין הנמשכים במלכות באופן שהם דילה הם בהתחלקות, שני חיי שרה (שני לשון רבים), מ"מ הם בהתכללות ובהתאחדות כמו דבר אחד ממש (שלכן לא נאמר בהם מספר). ועי"ז מתגלה אמיתית ענין האחדות52, שגם הריבוי (פרטים מחולקים) אינו סותר לאחדות.

ז) והנה נתבאר לעיל (סעיף ב) הקשר והשייכות דשני הפירושים בשני חיי שרה (דילה הוו חיין וכולן שוין לטובה), דע"י שהחיין הן דילי', שהוא הבעה"ב על כל שני חייו, ביכלתו לפעול שכולן (כל שנותיו, גם השנים שבעבר) יהיו שוין לטובה. וצריך להבין השייכות דענין זה בדילה הוו חיין (שהוא הבעה"ב על כל שני חייו) עם המבואר בהמאמר דענין דילה הוו חיין הוא שגם המורגש הוא בביטול. ויש לומר הביאור בזה ע"פ המבואר במק"א53, דזה שע"י תשובה (מאהבה) נעשה שינוי בהעבר הוא, כי שרש הזמן הוא במלכות54, ולמעלה יותר – הקדימה ואיחור שבסדר ההשתלשלות55, וכיון שתשובה היא למעלה מהשתלשלות (שבאדם, שלכן הגילוי שנמשך ע"י התשובה הוא גילוי שלמעלה מהשתלשלות)56, לכן אין בה ההגבלות דעבר הוה ועתיד.

והגם שגם עשיית התשובה היא ברגע מסויים שמוגבל בהגדר דזמן, עבר הוה ועתיד, ומצד גדר הזמן אי אפשר שע"י פעולה בהוה יהי' שינוי בהעבר (כי סיבה צריכה להיות לפני המסובב), מ"מ, כיון שהתשובה עצמה היא למעלה מהגבלת הזמן, לכן, נמשך על ידה הבל"ג דלמעלה מזמן גם בהזמן (בהרגע דעשיית תשובה), וכאילו שרגע זה הי' מקודם, לפני המסובב. ועפ"ז יש לבאר השייכות דשני הענינים בדילה הוו חיין [שגם המורגש הוא בביטול, ושהוא בעה"ב על כל שני חייו], דע"י שהמורגש (מציאות, גבול) הוא בביטול (למעלה ממציאות והגבלה), עי"ז, גם בהזמן (גבול) נמשך הבל"ג דלמעלה מהזמן.

ח) והגם שענין זה (שהמורגש הוא בביטול) הוא מדריגה נעלית, מ"מ, כיון שמעשה אבות ואמהות הוא סימן ונתינת כח לבנים, הענין דדילה הוו חיין שהי' אצל שרה הוא הוראה ונתינת כח לכל אחד מישראל שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות ובמורגש ושאעפ"כ לא יבוא מזה להרגשת הישות57, כי גם המורגש שלו הוא בביטול (כנ"ל סעיף ו). וע"י השמחה בעבודת ה' בכלל, ובפרט כשהשמחה היא בעבודת התשובה עצמה [וכמבואר במק"א58 דשמחה של מצוה היא גם במצות התשובה, ואדרבה, השמחה דמצות התשובה היא גדולה יותר מהשמחה דכל המצוות], עי"ז מיתוסף עוד יותר בכח התשובה לשנות גם את העבר.

ולהוסיף, דע"פ הידוע59 בביאור לשון חז"ל60 תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה המעשים (דהמצוות) הם טובים ומאירים, יש לומר, דעל ידי שהתשובה היא בשמחה שאז התשובה היא בשלימות, עי"ז מיתוסף בהשמחה ובהשלימות דלימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי התשובה.

וענין זה [פעולת התשובה בהתומ"צ (עבודת הצדיקים) שלאחרי התשובה] הוא הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא61. ועד"ז הוא בנוגע לגאולה העתידה שיהיו בה שני הענינים, כמ"ש62 בשובה ונחת תושעון, בשובה הו"ע עבודת התשובה63, ובנחת הו"ע עבודת הצדיקים64. ובפשטות, שכל ישראל, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו65 [שלימות העם], ישובו לארצנו הקדושה, וכמו שהיא ארץ טובה ורחבה [שלימות הארץ], ביחד עם התורה ומצוות (עבודת הצדיקים). וע"י שהתומ"צ הם ע"י קדימת התשובה, גם התומ"צ הם בשלימות [שלימות התורה ומצוותי']. וכל זה – כלשון הידוע בנוגע לתשובה – בשעתא חדא וברגעא חדא66.