בס"ד. אור ליום ה' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון

– יום הולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע –

ה'תשמ"א*

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, ומדייק כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת במאמרו ד"ה זה דשנת עטר"ת2, מהו אומרו שני חיי שרה, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט שנותי' במאות עשיריות ואחדות], ולמה כפל עוד לומר שני חיי שרה. וגם צ"ל (כמו שמדייק בזהר3) מפני מה בשרה דוקא נאמר ימי שני חיי' [ועד שכל הפרשה (חיי שרה) נקראת על שם זה, שמזה משמע4 שזהו תוכן כל הסדרה], שלא נאמר זה בשארי אמהות5. ומביא בזה מאמר הזהר6, אתת חוה לעלמא ואתדבקת בחויא7 כו' אתא נח8 לעלמא מה כתיב בי'9 וישת מן היין וישכר כו' אתת שרה ונחתת וסלקת [ולא אתדבקת בי'10] כד"א11 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ובגין כך זכתה לחיין עילאין. ומסיים (בזהר שם) ועל דא דילה הוו חיין. ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו הנ"ל12 שני דיוקים הנ"ל, שדוקא בשרה נאמר ימי שני חיי' (שלא נאמר בשאר אמהות) לפי שדוקא שרה, ע"י שנחתת וסלקת, זכתה לחיין עילאין. ומה שכפל עוד פעם לאמר שני חיי שרה, אף שכבר נאמר בתחלה ויהיו חיי שרה, הוא כי "ויהיו חיי שרה" הוא מה שזכתה לחיין עילאין, ו"שני חיי שרה" הו"ע "דילה הוו חיין", דלא רק שזכתה לחיין עילאין אלא גם שהחיין נעשו שלה, "דילה הוו". וצריך להבין תוכן שני ענינים אלו. וגם צריך להבין, דמלשון הזהר אתת חוה אתא נח אתת שרה מובן, שיש שייכות בין ג' ענינים אלו. היינו דחוה ונח רצו לפעול אותו הענין שפעלה שרה, אלא שלא עלתה בידם, ולא עוד אלא שעי"ז נעשית אצלם ירידה (אתדבקת בחויא, וישכר). משא"כ שרה, אף שגם אצלה היתה (בתחלה) ירידה, ע"י ירידה זו הי' אח"כ העלי', נחתת וסלקת. וצריך להבין השייכות דג' ענינים אלו.

ב) והנה מעשה אבות סימן לבנים13, וידוע שהכוונה בסימן כאן היא לא רק סימן והוראה אלא גם נתינת כח14. וע"ד הידוע15 בענין פתח ר' פלוני וכו', דלאחרי שפתח את הצינור והדרך, ועאכו"כ כאשר סלל את הדרך, הרי עי"ז ניתן הכח לכאו"א שיוכל לעשות עבודה זו, ואינו צריך ליגיעה גדולה כ"כ (כבפעם הראשונה)16. ועאכו"כ שכן הוא במעשה אבות, מכיון שהם האבות של כאו"א מישראל, והענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכאו"א מישראל17. וכן הוא גם בנוגע לאמהות18, ובפרט בנוגע לשרה אמנו, הראשונה שבד' אמהות, וכתיב בה19 כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ומזה מובן דענין הנ"ל, אתת שרה ונחתת וסלקת, הוא (ככל מעשה אבות ואמהות) הוראה וגם נתינת כח בעבודתו של כאו"א מישראל20. וצריך להבין ההוראה דנחתת וסלקת בהעבודה דבנים לאחרי מ"ת.

ג) ונקודת הענין בזה הוא כמו שמבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ"ל21, דעבודת ה' צריכה להיות בשמחה דוקא כמ"ש22 עבדו את ה' בשמחה. ועד שהשמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז"ל23 והובא בתניא24 עה"פ25 תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', ואיתא בתו"א26 דמה שהאריז"ל זכה לרוה"ק27 הוא ע"י שמחה של מצוה [ומכיון שזהו סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה28, הרי זה הוראה לכאו"א מישראל], דכאשר העבודה היא בשמחה, אז העבודה היא בשלימות [ועי"ז נעשה שלימות גם בהעולם. שהרי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל שנקראים ראשית29, ופירוש בשביל ישראל הוא בשביל העבודה דישראל [שזהו עיקר מציאותם, כמארז"ל30 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני], היינו שישראל ע"י עבודתם פועלים שהעולם יהי' בתכלית השלימות. דהגם שעולם על מילואו נברא31, ובפרט ע"פ הידוע32 שמהטעמים על בריאת העולם הוא לפי שעלה ברצונו ית' להטיב לברואיו, שטבע הטוב להטיב33, שמזה מובן שבריאת העולם (מלכתחילה) הי' בשלימות, מ"מ, ענין זה גופא דלהטיב לברואיו, הוא אחד הטעמים על זה שעלה ברצונו ית' שהבריאה תהי' בשביל29 ישראל ובשביל התורה, שעי"ז יושפע להנבראים שלימות הטוב, ע"י שישראל ע"י עבודתם יוסיפו שלימות בהעולם, שלימות נעלית יותר מהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה. ומכיון ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, לכן עי"ז מתוסף גם בהשלימות דעולם, שנעשה ע"י עבודת ישראל]. ולא זו בלבד ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, אלא שהשמחה בעבודת ה' היא גם הכרח בעבודת ה', שלכן כאשר חסר השמחה בעבודת ה' מגיע על זה עונש ח"ו כמ"ש25 תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', כי ענין העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה וזה נעשה ע"י השמחה.

אך ביחד ע"ז כתיב34 עבדו את ה' ביראה, אלא שבפסוק זה עצמו ממשיך וגילו ברעדה, שצ"ל שמחה. אלא כאשר השמחה היא במורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי"ז לכמה דברים בלתי רצויים שמסתעפים מזה. ולכן צ"ל עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, שעי"ז תהי' השמחה (שלא בבחי' מורגש, כ"א) בבחי' ביטול וענוה, ובלשון הכתוב35 ויספו ענוים בה' שמחה, שהשמחה היא ביחד או מצד הענוה והביטול (וכדלקמן סעיף ו).

ד) ועפ"ז מבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ"ל36 ענין אתת חוה כו' אתת שרה כו', שהצד השוה שבהם הוא שרצו לפעול ענין השמחה. כמארז"ל גבי חוה37 אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו, ובנח כתיב38 ויטע כרם וישת מן היין, דיין הו"ע השמחה כמ"ש39 יין המשמח אלקים ואנשים. אלא שבחוה היתה השמחה בבחי' מורגש, דבחוה כתיב40 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו' שזהו"ע ההרגשה41. ונח רצה לתקן את חטא עה"ד42, שהוא ענין ההרגשה, ע"י הרגשה, ולא עלתה בידו. דוישת מן היין הביא אותו (לא לשמחה שבבחי' ביטול, יין המשמח, כי אם) לוישכר, יין המשכר. והגם דבשכרות הוא העדר ההרגשה, אבל העדר ההרגשה שבזה הוא לא מצד הענוה והביטול כ"א מצד בלבול הדעת (וההרגשה). והתיקון על חטא עה"ד (ענין ההרגשה) נעשה ע"י שרה דוקא [כמבואר בקבלה43 ששרה תיקנה מה שקלקלה חוה], דשרה היא בחי' מלכות44 [שלכן נקראת שרה מלשון45 שררה]46, ענין הביטול, ולכן על ידה דוקא נעשה התיקון, שמחה שבבחי' ביטול. וזהו אתת שרה ונחתת וסלקת, שמצד הביטול שבמלכות הנה גם כשהיא יורדת למטה, הירידה (נחתת) היא בשביל העלי' (וסלקת), דירידת המלכות למטה היא בכדי לברר ולתקן הניצוצות דקדושה שנמצאים למטה ולהעלותם למעלה. וכמו"כ הוא בירידת (אברהם ו)שרה למצרים (בגשמיות), שזה הי' בכדי47 שהעלי' ממצרים, ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו11, תהי' באופן של ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב48, שזה נעשה ע"י שרה כמ"ש49 ולאברם הטיב בעבורה. ועי"ז זכתה לחיין עילאין, ועד אשר דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, דלהיות שהמלכות היא בבחי' ביטול בעצם לכן גם המורגש שבה הוא בבחי' ביטול. ובעבודה הוא, דגם כשהשמחה היא בהתגלות מ"מ היא בבחי' ביטול [ובדוגמת מלך שעם היותו ברוממות ובשמחה, עוז וחדוה במקומו50, אין זה בבחי' ישות]. ולכן משמחה זו, הנה נוסף על שאינו שייך שיהיו מזה תוצאות בלתי רצויות (כמו שהי' בחוה ובנח), אלא אדרבא היא מביאה לתכלית העילוי, ועד לדרגא שבדוגמת לעתיד לבוא, וכמבואר בהמאמר (של בעל יום ההולדת)51 שענין דילה הוו חיין הוא דוגמת ונחי' לפניו52 שיהי' לעתיד, חיים בתכלית השלימות.

ה) ויש לקשר זה עם הכתוב53 אז ימלא שחוק פינו, שלעתיד לבוא תהי' השמחה בתכלית השלימות, ועד שהשמחה דעכשיו, גם כשהיא בתכלית השלימות (עד כמה שאפשר להיות עכשיו), היא באין ערוך לגבי השמחה והשחוק שיהיו לעתיד לבוא54, אז ימלא שחוק פינו. והגם שהשמחה דלעתיד לבוא תבוא (ככל הענינים דלעתיד55) ע"י עבודת ה' בשמחה במשך זמן הגלות, מ"מ השכר שיהי' מזה לעתיד לבוא (אז ימלא שחוק פינו) הוא שלא בערך ועד שלא בערך כלל, ועד שהוא למעלה מגדר שכר. ועפ"ז יש לבאר מה שבנה של שרה, ששרה התפללה עליו וביותר (עוד יותר מאברהם אבינו56), נקרא בשם יצחק על שם צחוק עשה לי אלקים57, כי ענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא כמו ונחי' לפניו שיהי' לעתיד (כנ"ל מהמאמר דבעל יום ההולדת), וזהו שבנה של שרה הוא יצחק שענינו הוא צחוק ושמחה, ועד לשחוק ושמחה שבדוגמת ימלא שחוק פינו דלעתיד לבוא58, שלכן לעתיד לבוא יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו59.

ו) וביאור ענין השמחה שבבחי' ביטול (ועד שגם כשהשמחה היא בהתגלות מ"מ היא בבחי' ביטול), הנה אמיתית ענין השמחה בא מצד הענוה והביטול, כמ"ש35 ויספו ענוים בה' שמחה. וביאור השייכות דענוה ושמחה (אף שלכאורה הם שני ענינים הפכיים), מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בד"ה ויספו ענוים בה' שמחה60 [ובכמה דרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז61, וגם במאמר הנ"ל של בעל יום ההולדת], דענין הענוה הוא לא שהעניו טועה בעצמו ואינו יודע את מעלותיו, כי אם, דהגם שהוא יודע את המעלות שלו, ועד שיודע את כל המעלות שלו [דכאו"א מישראל, אפילו אלו שהנהגתם היא שלא כדבעי כלל, לא רק שיש להם מצוות אלא שהמצוות ממלאים את מציאותם, ובלשון רז"ל62 מלאים מצוות כרימון, ובפרט אשר ועמך כולם צדיקים63 וכל ישראל בחזקת כשרות64], מ"מ אינו נעשה עי"ז למציאות בעיני עצמו ועאכו"כ שאינו בבחי' ישות, כי יודע את האמת שהמעלות שיש לו אינם כחו ועוצם ידו כ"א ניתנו לו (הכחות על זה) מלמעלה, ובאם היו נותנים כחות אלו לאחר הי' ג"כ במדריגה זו, ומצד הענוה והביטול שלו הוא חושב, שאילו היו כחות אלו אצל אחר הי' מגלה אותם עוד יותר. וענוה זו [מכיון שהוא יודע את המעלות, אלא שאינו נעשה עי"ז למציאות] הנה לא רק שאינה מביאה להיפך השמחה, אלא אדרבא, הענוה והביטול שלו (שחושב שאינו מגיע לו כלום) מביאה אותו לשמחה גדולה ושלימה. דשלימות השמחה היא דוקא במי שהוא בטל, כמבואר בהמאמר בארוכה. ומכיון שהשמחה באה בסיבת הענוה והביטול, לכן גם השמחה עצמה (גם כשהיא בהתגלות) היא בבחי' ביטול.

ז) וזהו ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה, ויהיו חיי שרה הוא מה שזכתה לחיין עילאין. ומפרט בזה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שקאי על כל הספירות65. וכמבואר בהמאמר66 דמאה שנה הוא בחי' אריך כמו שמאיר בו בחי' עתיק, שלכן נאמר (מאה) שנה לשון יחיד, ויש לומר שבנדו"ד למעלה מבחי' אחד67. ועשרים שנה הוא בחי' חו"ב, ושבע שנים הוא בחי' ז' מדות, שבעת ימי הבנין. ואח"כ מוסיף שני חיי שרה, דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, שבעבודה הו"ע הביטול בהשמחה (גם) כמו שהיא בהתגלות (כנ"ל מהמאמר דבעל יום ההולדת). וזהו גם הטעם לזה שבהסיום שני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי זה שגם המורגש הוא בביטול, שהוא יחוד שני ענינים הפכים (מורגש וביטול), הוא מבחי' שלמעלה מהתחלקות68. וזהו העילוי דשני חיי שרה על חיי שרה מאה שנה וגו', דענין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, עם היותו נעלה ביותר, כמובן גם מפרש"י עה"פ, מ"מ הם ג' ענינים חלוקים, משא"כ שני חיי שרה הוא שכולן שוין69, למעלה מהתחלקות. ומצד בחינה זו (שלמעלה מהתחלקות), גם המורגש הוא בביטול70, דילה הוו חיין.

ויש לומר, דע"י ענין דילה הוו חיין בעבודה, שגם המורגש (שמחה שבהתגלות) הוא בביטול (כפירוש בעל יום ההולדת בדילה הוו חיין), עי"ז נעשה דילה הוו חיין גם בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה"ב על החיים. כי שמחה פורץ כל הגדרים71, ולכן ע"י השמחה בהתגלות (ובבחי' ביטול) נעשה תגבורת החיים (למעלה מגדר והגבלה), וע"ד הידוע72 בענין יצחק [שענינו הוא צחוק ושמחה, כנ"ל], שהגבורות דיצחק הו"ע תגבורת החיות (ותגבורת הברכות), ועד לחיים בתכלית השלימות, דוגמת ונחי' לפניו שיהי' לעתיד לבוא.

ח) ומעשה אבות סימן לבנים, שהעבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו"א מישראל [ועד שענין זה שבכאו"א מישראל הוא (ככל הענינים דהאבות והאמהות) בירושה73], שיוכל לעבוד את ה' בשמחה בהתגלות, והשמחה תהי' מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי'74. ולכן אין חשש75 שיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח"ו, ואדרבא, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע"י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ענין תגבורת החיות בעבודה. ועי"ז נעשה גם תגבורת החיים כפשוטו, אריכות ימים ושנים טובות בפשטות.

ט) ויש לקשר זה עם יום ההולדת של כ"ק אדמו"ר נ"ע דשנה זו, (סיום וחותם) שנה המאה ועשרים76, דאיתא בזהר77 על הפסוק78 והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהוא רמז למשה כו' שממשיך חיין לבני נשא (לכאו"א מישראל) מההוא אילנא דחיין, שבזה נכלל גם אריכות ימים בפשטות, וכדאיתא בזהר שם (לפנ"ז) בשגם78 דא משה79 כו' ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. וענין זה ממשיך משה גם עכשיו, כמו שממשיך בזהר שם משה לא מית כו', וארז"ל80 מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. וכמו שהוא במשה רבינו רעיא מהימנא, כמו"כ הוא ברועי ישראל שבכל דור ודור, עד לבעל יום ההולדת ובנו כ"ק מו"ח אדמו"ר ממלא מקומו, וכידוע המכתב של כ"ק מו"ח אדמו"ר81 (בנוגע לאביו. ומזה מובן שכ"ה גם אצלו82) שרועי ישראל לא יפרדו ח"ו מעל צאן מרעיתם, שהוא ע"ד מארז"ל הנ"ל בנוגע למשה מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, שגם עכשיו הוא (בעל יום ההולדת, ובמילא מובן – בנו ממלא מקומו) ממליץ זכות על כל אחד ואחת מישראל, וממשיך להם ברכות הצלחות וישועות, ועד שממשיך מבחי' אילנא דחיין (עץ החיים) וגם אריכות ימים בפשטות לכל אחד ואחת מישראל.

י) והנה כמו שענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא דוגמת ונחי' לפניו שיהי' לעתיד (כנ"ל סוף סעיף ד וסעיף ה מהמאמר דבעל יום ההולדת), עד"ז הוא גם בענין הנתינת כח שנמשך מזה לכל אחד מישראל על העבודה בשמחה (כנ"ל סעיף ח), שע"י העבודה בשמחה נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד52 ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו. והענין הוא, דהנה מבואר בלקו"ת (ד"ה יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו83), דיומיים הם בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, וביום השלישי הוא בחי' שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע. היינו שאין בו שום מדידות והגבלות, גם לא המדידה דסוכ"ע. ומכיון ששמחה פורץ גדר, וע"י השמחה מגיעים (כנ"ל סעיף ח) לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן השמחה (בעבודת ה') היא הכנה קרובה וכלי לגילוי בחי' ביום השלישי (יקימנו ונחי' לפניו), בחי' שלמעלה (גם) מבחי' סוכ"ע, שגילוי זה יהי' בביהמ"ק השלישי, וכהפירוש84 דביום השלישי קאי על ביהמ"ק השלישי, שיבנה מלך המשיח85, מלך מבית דוד86. וגם ענין זה שייך במיוחד לענין השמחה, כמובן מזה שהרמב"ם87 מביא ראי' על ענין השמחה שישמח אדם (כל אדם) בעשיית המצוה מדוד מלך ישראל דכתיב בי'88 והמלך89 דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'. ויש לומר הביאור בזה, דדוד מלך ישראל הו"ע ספירת המלכות90, וזהו שהי' בתכלית הביטול, אם לא שויתי ודוממתי91, כי מלכות היא בחי' ביטול, כנ"ל (סעיף ד). וזהו שעבודתו היתה בשמחה גדולה, והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', כי מצד הביטול דמלכות גם כשהשמחה היא בהתגלות אין שייך שיסתעף מזה ענין בלתי רצוי. ומכיון שדוד מלך ישראל חי וקיים92, היינו שהוא חי וקיים (בכאו"א מישראל) בתור דוד מלך ישראל (הביטול דמלכות), לכן הוא נותן הכח לכל אחד מישראל שישמח בעשיית המצוה (אף שעבודה גדולה היא93), ושהשמחה תהי' באופן הרצוי.

י)א) וע"י השמחה בעשיית המצוה, כולל גם בקיום הציווי94 וכל95 מעשיך יהיו לשם שמים ובכל96 דרכיך דעהו, יפרצו את גדרי הגלות, ואתי מר דא מלכא משיחא, דוד מלך ישראל, יחד עם משה רבינו רעיא מהימנא, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון97, כולל גם הרעיא מהימנא שבכל דור ודור עד להרעיא מהימנא של דורנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,

שבקרוב ממש תקויים ההבטחה הקיצו ורננו שוכני עפר98 ועמהם יחד נלך לקבל פני משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם99, במהרה בימינו ממש.

_________ l _________