מאמר אתה הראת לדעת תשל"ז

בס"ד. יום שמחת תורה ה'תשל"ז*

אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו1, הנה פסוק זה הוא פסוק הראשון של י"ז הפסוקים2 שאומרים קודם ההקפות. ויש לומר, דפסוק זה הוא גם הראש של כל י"ז הפסוקים שכולל אותם, בדוגמת הראש שכולל את כל אברי הגוף. וצריך להבין השייכות דאתה הראת גו' להקפות. וביותר צריך ביאור ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר3 דענין אמירת הפסוקים קודם הקפות הוא שמביאים טעמים4 על השמחה דשמע"צ ושמח"ת [וע"ד פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות5], דלכאורה, מהי השייכות דאתה הראת לדעת גו' להשמחה דשמע"צ ושמח"ת. ובפרט שאתה הראת לדעת הי' בשעת מ"ת, שהוא בחג השבועות.

ב) ויובן זה בהקדים המבואר במק"א6 בענין אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, דזה שצריך להביא ראי' מן התורה על ענינים אלו7, הוא, כי הם ענינים נעלים ביותר8. ומזה מובן גם בנוגע לאמירת הפסוקים קודם ההקפות, דזה שצריך להביא ראי' מן התורה על ענין ההקפות הוא מפני שהוא ענין נעלה ביותר. וכמבואר בלקו"ת9, דזה שבתורה כתוב רק ניסוך היין משא"כ ניסוך המים הוא רק הלכה למשה מסיני10, הוא, כי ניסוך המים הוא ענין נעלה ביותר שאינו יכול להתלבש באותיות דתורה שבכתב, וזה שענין ההקפות לא נתפרש אפילו בתורה שבע"פ והוא רק מנהג הוא מפני שענין ההקפות הוא נעלה יותר גם מניסוך המים. וזהו גם11 שהשמחה דשמחת בית השואבה, עם היותה שמחה גדולה ביותר, ועד שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו12, מ"מ, היא במדידה והגבלה. כמובן גם מזה שבהשמחה דשמחת בית השואבה, רק חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין, וכל העם באים לראות ולשמוע13, דזה שיש הגבלה בנוגע לאלו השמחים בשמחה זו הוא מפני שכללות שמחה זו (גם בהחסידים ואנשי מעשה) היא במדידה והגבלה. משא"כ בשמח"ת, ובפרט בהקפות, מנהג ישראל (שתורה היא14) שכל ישראל (אנשים נשים וטף) שמחים בה15, לפי ששמחה זו היא למעלה ממדידה והגבלה. [ולהוסיף, שההקפות בפעם השני' (בליל שמח"ת) מנהגן להיות בשמחה גדולה יותר מבפעם הראשונה (בליל שמע"צ), כי כאשר השמחה היא באותה המדה שבהקפות הקודמות, בלי הוספה וריבוי, אינה שמחה בשלימות, כיון שנתיישנה. ואדמו"ר הזקן כותב בסידורו16, שגם כשערך את ההקפות בשמחה בבית הכנסת שלו, כשבא לבית הכנסת אחר שלא גמרו ההקפות ירנן וישמח גם עמהם]. וי"ל שדוגמתו העבודה דתמליכוני עליכם שבר"ה17, שבה שוים כל ישראל, כמ"ש18 אתם נצבים היום כולכם גו', שבהיום דר"ה כל עשרה הסוגים דישראל (מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך) הם לאחדים כאחד19.

ג) והנה בההתאחדות של כל הסוגים דישראל בר"ה, שני ענינים20. שבכל אחד יש מעלה דילי', ומשלימים זה את זה. וזה שיש מעלה בדרגות התחתונות לגבי ראשיכם יש לקשר עם הא דנעוץ סופן בתחילתן21, שדוקא דרגות התחתונות (סופן) הן נעוצות בהתחילה (היינו ששרשם הוא בהתחילה שלפני סדר ההשתלשלות, דהמעלה שבראשיכם הוא שהם ההתחלה והראש דסדר ההשתלשלות, והשרש דדרגות התחתונות (סופן) הוא בתחילה שלפני סדר ההשתלשלות22). ועוד ענין בהאחדות דישראל שבר"ה, שכל ישראל הם קומה אחת, ענין אחד שלמעלה מהתחלקות, שאין בו ראש וסוף. וכמ"ש23 ויהי בישורון מלך, דזה שישראל נק' בשם ישורון מלשון שיר הוא לפי שהם כמו העיגול (שיר הוא דבר עגול24) שאין בו ראש וסוף. ועד"ז הוא בהשמחה והריקודים דהקפות דשמע"צ ושמח"ת, שיש בהם דוגמת שני ענינים הנ"ל. דזה שהריקוד הוא ברגלים והרגלים מנשאים ומגביהים את הראש הוא מפני שנעוץ סופן בתחילתן, היינו שיש התחלקות דראש ורגל וברגל יש ענין שהוא למעלה מהראש25. וזה שאופן השמחה דשמח"ת היא (לא ע"י לימוד ועיון אלא) שלוקחים ספר תורה כפי שהיא כרוכה ומכוסה במפה ומרקדין עמה, הוא מפני שהשמחה דשמח"ת קשורה עם התורה כפי שהיא למעלה מגילוי, המקיף דתורה (שאינו יכול להתלבש בחכמה), כתר תורה26, דמקיף אין בו ראש וסוף. ועפ"ז יש לבאר השייכות דהפסוק אתה הראת להשמחה דהקפות, כי בפסוק אתה הראת דוגמת שני ענינים אלה, כדלקמן.

ד) ויובן זה בהקדים שבהחילוק שבין אתה לשון נוכח (גילוי) והוא לשון נסתר (העלם), שני פירושים. שאתה הוא למטה מהוא27. דהוא לשון נסתר הוא האור שלמעלה מגילוי [דבכללות הוא אור הסובב שהשפעתו בעולמות אינה בגילוי אלא בהסתר והעלם28] ואתה לשון נוכח (גילוי) הוא אור הממלא שהוא בגילוי בעולמות. ואתה הוא למעלה מהוא. כידוע בענין אתה29 הוא הוי' לבדך30, שהוא קאי על האור שלמעלה מגילוי, ואתה הוא העצמות, שהוא בכל מקום בהתגלות, דשם שמים שגור בפי כל. וכן הוא גם באתה הראת לדעת, דשני פירושים בזה. דבלקו"ת ד"ה וידעת31 מבואר דמ"ש32 וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים גו', אף שכבר נאמר אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים גו', הוא, כי זה שאתה הראת לדעת הוא הידיעה בממלא כל עלמין33, והציווי וידעת גו' הוא שתהי' הידיעה בסובב כל עלמין. ובכ"מ מבואר שאתה הראת לדעת קאי על העצמות. וכפירוש אדמו"ר הזקן34 אתה דו עצמות א"ס ב"ה הראת האָסט זיך באַוויזן לדעת אַז מען זאָל דיך וויסן. דזה שהעצמות הוא בהתגלות (שלכן אומרים עליו אתה לשון נוכח) הוא שהוא בהתגלות כמו שהוא בעצמותו35, וזה שכולם יודעים שיש אלוקה מצוי36 אין זה ידיעה והשגה. וזה שאפשר להיות ידיעה והשגה באלקות הוא ע"י שהתגלות העצמות בשעת מ"ת (אתה הראת) היתה באופן דלדעת, שיוכל להיות ידיעה באלקות בכלל, ויתירה מזו, שעי"ז יהי' אפשר להיות ידיעה בהעצמות, אַז מען זאָל דיך וויסן. וממשיך בכתוב כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו, שהידיעה בו ית' (עי"ז שאתה הראת לדעת) היא בשני ענינים, שהוי' הוא האלקים ושאין עוד מלבדו. וצריך להבין, הרי הוי' ואלקים הם שמות, דשם הוא רק הארה, ומהי השייכות של הידיעה שהוי' הוא האלקים לאתה הראת לדעת אַז מען זאָל דיך וויסן.

ה) ויובן זה ע"פ המבואר בהדרושים עה"פ אתה הראת37 דענין אתה הראת לדעת הוא זה שהוא ית' האציל ענין הידיעה בעצמותו בכדי שעי"ז יוכל להיות בנבראים ידיעה באלקות. והנה בכ"מ38 מבואר שהטעם להאצלת הע"ס דאצילות הוא בכדי שעל ידם יהי' גילוי אלקות בעולם. כי עיקר הגילוי אלקות שבעולם (בפנימיות) הוא בעיקר בהמוחין ומדות שבהנבראים, זה שהנבראים יכולים לידע ולהשיג אלקות ולהתפעל מזה. וענין זה נמשך מהע"ס דאצילות. דע"י שנעשה כביכול באלקות (אצילות) הציור דמוחין ומדות, עי"ז נמשך גם בהנבראים (ששרשם הוא מהע"ס דאצילות) הידיעה וההתפעלות באלקות. דההתפעלות באלקות שבנבראים נמשך מהמדות דאצילות, והידיעה וההשגה באלקות שבנבראים נמשך מהמוחין דאצילות. וזה שמבואר בהדרושים ע"פ אתה הראת לדעת שבכדי שתהי' בנבראים ידיעה באלקות האציל ענין הידיעה בעצמותו (אף שבכדי שתהי' בנבראים ידיעה באלקות הי' מספיק לכאורה הידיעה בחב"ד דאצילות), יש לומר, שזהו בכדי שתהי' ידיעה כביכול גם בהעצמות, מען זאָל דיך וויסן. דע"י שהידיעה דחב"ד דאצילות נמשכה מענין הידיעה בעצמותו, לכן, הידיעה באלקות של הנבראים שנמשכת מחב"ד דאצילות, היא שייכת גם לאוא"ס שלמעלה מאצילות, ועד לידיעת העצמות.

וזהו אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים, כי בע"ס דאצילות (גם בחב"ד דאצילות) יש אורות וכלים. דשרש האורות הוא מהוי' ושרש הכלים הוא מאלקים. וע"י הידיעה שהוי' הוא האלקים, דהוי' ואלקים כולא חד39, באים להידיעה שאין עוד מלבדו. כי שני השמות הוי' ואלקים כמו שהם מצד עצמם, הם שני ענינים שונים, ויתירה מזו שהם שני ענינים הפכיים, דהוי' הוא גילוי ואלקים הוא צמצום והעלם. וזה שהוי' ואלקים כולא חד הוא מפני ששניהם הם שמותיו של הקב"ה שלמעלה משניהם40, אלא שכך עלה ברצונו ית' שהגילוי שלו יהי' בשני הקוין דבל"ג וגבול (גילוי וצמצום), ולכן, גם לאחרי שנמשכו בגילוי בענין השמות, שאז הם שני ענינים הפכיים, הם מתכללים זמ"ז, ועד שהוי' ואלקים כולא חד.

ו) והנה זה שהאורות והכלים (הוי' ואלקים) בשרשם הם כולא חד, כמה מדריגות בזה. דבכללות הו"ע עשר ספירות הגנוזות. שגם בע"ס הגנוזות יש (דוגמת) אורות וכלים41, והם השרש של האורות וכלים שבע"ס הגלויות, אלא שבע"ס הגנוזות הם כולא חד. דכמו שענין ההתחלקות דהספירות (חכמה, בינה וכו') הוא בספירות הגלויות משא"כ ע"ס הגנוזות הם כלולים כולם כאחד בבחינת התערבות והתאחדות42, עד"ז הוא גם בענין ההתחלקות דאורות וכלים, שבע"ס הגנוזות הם (האורות והכלים) בהתאחדות. אבל בפרטיות, גם בע"ס הגנוזות, אורות וכלים הם שני ענינים. וזה שהוי' ואלקים כולא חד הוא בכללות האור שלפני הצמצום. דהנה ידוע43 שבהאור שלפני הצמצום יש שתי מדריגות בכללות. שהאור מצד עצמו הוא אין סוף [והספירות שמצד האור עצמו הם ספירות אין קץ], והוא השרש דאור הסובב, ומצד זה שעלה ברצונו להאציל כו' יש בו גם השרש דעשר ספירות (ע"ס הגנוזות), והוא השרש דאור הממלא. וזהו ששמו הגדול שלפני הצמצום הוא דוגמת הוי' בניקוד אלקים, שמצד עצמו הוא א"ס, הוי', אלא שאעפ"כ כלול בו גם השרש דאור הגבול (ממלא), אלקים. וכיון דזה שכלול בו השרש דאור הגבול הוא מפני שעלה ברצונו (דאוא"ס הבל"ג) שיהיו עשר ספירות, דאמיתית ענין הרצון הוא שגם לאחרי שרוצה באיזה דבר ענינו של הדבר שרוצה בו הוא (לא הדבר מצד עצמו, אלא) להשלים זה שהוא רוצה44, לכן, השרש דאור הגבול כמו שהוא לפני הצמצום, הוא (לא ענין בפני עצמו, אלא) חד עם (הרצון של) אוא"ס הבל"ג. וכמובן גם מזה שמובא לעיל דשמו הגדול שלפני הצמצום הוא דוגמת הוי' בניקוד אלקים, היינו שהוא שם אחד שכולל שני הענינים דהוי' ואלקים. אמנם בפרטיות יותר, מכיון שגם ברצון יש תפיסת מקום להדבר שרוצים בו (שע"י דבר זה דוקא נשלם הרצון), לכן, זה שבהאור שלפני הצמצום יש שרש לאור הסובב (בל"ג, הוי') ושרש לאור הממלא (גבול, אלקים), הם כמו שני ענינים. ואמיתית הענין דהוי' ואלקים כולא חד הוא בבחינת היכולת (שלמעלה מענין הספירות, שאין שייך בו גם ספירות אין קץ), דזה שביכלתו להאיר (השרש דהוי') ושביכלתו שלא להאיר (השרש דאלקים) הוא חד ממש. וע"ד המבואר במק"א45, דבהאור שלפני הצמצום, גם בהאור שקודם עלות הרצון, הגילוי וההעלם הם שני ענינים. ולכן, העבודה כמו שהיא מצד האור שלפני הצמצום היא להמשיך ריבוי אור (ע"ד שקודם הצמצום הי' התגברות כח הגילוי על כח ההעלם). ובכדי שיהי' אתהפכא חשוכא לנהורא, שהחושך עצמו יהפך לאור, הוא דוקא מצד ענין היכולת. דכיון שהיכולת להאיר (שרש האור) והיכולת שלא להאיר (שרש החושך) הם חד ממש, לכן, ע"י שמגיעים בבחינת היכולת, גם החושך נהפך לאור.

וזהו הקשר דהוי' הוא האלקים עם אין עוד מלבדו, שע"י הידיעה דהוי' הוא האלקים באים להידיעה שאין עוד מלבדו (כנ"ל סעיף ה), דמזה שרואים שהוי' ואלקים הם מאוחדים כאחד ממש, שבעבודת האדם הוא ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך46, שגם היצה"ר (ששרשו מההעלם דאלקים) אוהב את הוי' (כמו היצ"ט ששרשו מהגילוי דהוי'), מזה יודעים שאין עוד מלבדו, שהשרש דשני הענינים (של הגילוי דהוי' וההעלם דאלקים) הוא זה שביכלתו להאיר וביכלתו שלא להאיר, דענין היכולת אינו דבר כלל זולת העצמות והוא רק שהעצמות הוא יכול, אין עוד מלבדו. וזהו גם מה שאומר בתחלת הכתוב אתה הראת לדעת, דו האָסט זיך באַוויזן אַז מען זאָל דיך וויסן, כי כיון שענין היכולת הוא זה שהעצמות הוא יכול, הידיעה בענין היכולת היא ידיעת העצמות47.

ז) ועפ"ז יש לבאר גם השייכות דשני הפירושים (דלעיל סעיף ד) באתה הראת לדעת, שאתה הראת לדעת היא הידיעה בממלא כל עלמין ושאתה הראת לדעת היא הידיעה בהעצמות (מען זאָל דיך וויסן), כי הידיעה וההתבוננות באור המתלבש בעולמות (אור הממלא) הוא בעיקר בכדי שגם השכל דנפש הבהמית ידע אלקות48, וזה שגם השכל דנה"ב יכול להבין אלקות (ובאופן שעי"ז יבוא לביטול היש, היפך הטבע שלו), הוא ע"י גילוי יכולת העצמות, שעי"ז גם החושך נהפך לאור. שידיעה זו היא בכח העצמות, אבל הידיעה עצמה היא רק באור הממלא. ולאחרי ידיעה זו, צריכה להיות הידיעה וההתבוננות באור הסובב [שזהו הציווי וידעת גו', כנ"ל סעיף ד], ושאור הממלא המתלבש בעולמות הוא רק הארה בלבד שבאין ערוך לגבי אוא"ס שלמעלה מעולמות (אור הסובב), ואז דוקא הוא שייך להתבונן ולידע היתרון בהידיעה דאור הממלא שמובן גם בהשכל דנה"ב, שידיעה זו היא מצד יכולת העצמות, כנ"ל.

ח) ועפ"ז יש לבאר גם זה שמובא לעיל (סעיף ה) מהדרושים, דזה שהוא ית' האציל ענין הידיעה בעצמותו הוא בכדי שעי"ז יוכל להיות בנבראים ידיעה באלקות, דמזה שהכוונה בהאצלת הידיעה בעצמותו היא בכדי שהנבראים ידעו אלקות, מובן, שיש יתרון בידיעה זו (שהנבראים יודעים אלקות) לגבי הידיעה שבעצמותו. וע"ד המבואר בתניא49 שהתכלית בהשתלשלות העולמות הוא לא בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', והתכלית דעולמות העליונים הוא זה שעל ידם נתהווה עולם הזה התחתון, שעי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים50, דירה לעצמותו51. ונמצא, דענין זה שבעולמות העליונים, שעל ידם מתהווה עוה"ז התחתון, הוא נעלה יותר מעולמות העליונים עצמם. דעולמות העליונים עצמם הם בבחינת ירידה, וזה שעל ידם נתהווה עוה"ז התחתון, הוא העלי' שלהם. ועד"ז הוא גם בנוגע להאצלת הידיעה בעצמותו, שהידיעה היא כמו ירידה מאור פניו [דעם היות שהאצלת ידיעה זו היא בעצמותו, מ"מ, לגבי העצמות כמו שהוא מצד עצמו (לפני שהאציל הידיעה), הידיעה היא ירידה], והתכלית דהאצלת הידיעה הוא שעל ידה יהי' ידיעת אלקות בהנבראים, עד בהשכל דנפש הבהמית, שעי"ז מתגלה יכולת העצמות52, וע"י ההמשכה מידיעת עצמו ידיעת אלקות בהנבראים, נעשה עלי' כביכול בידיעת עצמו.

ט) ויש לומר, שהעלי' שנעשית בידיעת עצמו על ידי ידיעת אלקות בהנבראים הוא ע"ד ההשפעה מהרגל להראש, מצד זה ששרש הרגל הוא למעלה מהראש, נעוץ סופן בתחילתן53. דענין זה שייך עדיין לסדר השתלשלות. ועוד ענין באתה הראת לדעת, שע"י ידיעת אלקות דהנבראים נמשך (אח"כ) הגילוי דאין עוד מלבדו, יכולת העצמות. וזהו שקודם הקפות אומרים אתה הראת לדעת גו' אין עוד מלבדו, שהוא ביאור בגודל העילוי של השמחה דהקפות. דזה שהשמחה היא באופן שהרגלים מגביהים ומנשאים את הראש, הכוונה בזה היא לראש האדם ולהראש שבכל דרגא ודרגא, עד לדרגת ידיעת עצמו. ויתירה מזו, שע"י הריקודים דשמח"ת נמשך בחינת המקיף שלמעלה מהגדרים דראש ורגל, ועד להגילוי דאין עוד מלבדו, יכולת העצמות.

והכלי לשני ענינים אלה הוא האחדות דישראל בשני אופנים. שכל אחד מקבל מחבירו, ושכל ישראל הם קומה אחת. ועד"ז בעבודה הפרטית דכאו"א, שיש בזה שני ענינים אלה. העבודה דעשר כחות הנפש שלו (שהם דוגמת עשרה הסוגים מראשיכם שבטיכם עד חוצב עציך ושואב מימיך54) באופן שכל הכחות מקבלים זה מזה ומשלימים זה את זה, והעבודה שמצד יחידה שלמעלה מהתחלקות. וזוהי גם הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כי ענינו של משיח הוא יחידה55. וזהו שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח56, שהיחידה הפרטית שבכ"א מישראל היא ניצוץ מהיחידה הכללית דמשיח [וע"ד משה (גואל ראשון57) שבכ"א מישראל יש בחינת משה שבו58], יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.