כשיניר קילינסקי חיפש רוחניות, הוא לא שיער שהמסע האישי שלו בדרך לאמת ולאושר הנכספים יהיה כל כך ארוך. בסוף הוא מצא את מה שהנפש שלו חיפשה אבל הדרך לשם היתה ארוכה וחצתה מדינות ותרבויות לא מעטות.

מארגנטינה לישראל ובחזרה

יניר נולד באילת בשנת 1981 להורים יוצאי ארגנטינה, וכשהיה בן ארבע החליטו הוריו לחזור לארגנטינה. "הם ברחו מהחונטה הצבאית ששלטה במדינה וכשהמצב שם התייצב הם העדיפו לחזור לסביבה שאהבו".

כיוון שגדלו בארגנטינה, הם היו מנותקים מקשר הדוק ליהדותם. לא שבת, לא כשרות, לא חגים ואפילו לא יום כיפור. "יום כיפור היה כמו יום רגיל בחיינו, כולם הלכו לעבודה והגיעו לבית הכנסת בסוף היום, רק כדי לאכול בסעודה של שבירת הצום... אבא שלי רצה לייבא מהארץ את קיום ליל הסדר, אבל אחרי שכל המשפחה יצאה נגדו הוא החליט ליישר איתם קו בנושא הזה". יחד עם זאת, המצווה היחידה שיניר ראה בבית היתה הנחת תפילין של אביו בכל יום חול ותפילה קצרה.

"מאז שאני זוכר את עצמי חיפשתי רוחניות. משהו בער לי מבפנים וידעתי שיש משמעות לכל דבר ושיש עולם 'תפעולי' מאחרי העולם שאנחנו רואים מול עינינו. זה הפנה אותי לפעול למען בעלי חיים, למען העולם, להיות צמחוני ולעשות דברים נוספים שחשבתי שיתנו לי משמעות, אבל המשמעות לא הגיעה והרגשתי שמשהו מתפספס".

מחפש את משמעות החיים בהודו

השינוי הגיע כשהוא גדל וחזר לארץ לבדו. זה היה בגיל 19, בכפר האמנים עין הוד. "ישבתי עם תושב מקומי שהכרתי ועזרתי לו בעבודה. כשישבנו לאכול הוא מלמל כמה מילים לפני שהכניס את הפרוסה לפה. שאלתי אותו מה הסיבה והוא הסביר שהוא נוהג לומר תודה לבורא העולם שהביא לו אוכל. זו היתה הנקודה שהבנתי שאני נמצא קרוב למשמעות שחיפשתי. שאני עומד לנגוע ברובד העמוק והנסתר של החיים ומשמעותם".

הידיד הסביר שהוא התגורר בהודו תקופה ארוכה ושם למד על משמעות החיים. זה הספיק ליניר ותוך שבוע הוא מצא את עצמו חזרה בארגנטינה, מבקש מהוריו כסף ורשות לנסוע להודו. הם לא הסכימו כי חששו לשלומו במדינה הגדולה ומוכת העוני והאסונות ולאחר וויכוח קצר נתנו לו רשות לנסוע לכל מדינה אחרת במזרח. יניר פתח מפה, ראה סימון של מדינה גדולה, הצביע עליה והכריז שזה היעד הנכסף. הוריו הציצו במפה, ראו שמדובר בסין, והסכימו.

בנקודה הזו יניר מדגיש שהיו לו חברים חרדיים, אבל הוא לא האמין שביהדות בכלל ובעולם החרדי בפרט יש רובד רוחני כלשהוא. "ראיתי את הדברים אחרת, כלומר במשקפיים עכורות שהציבוריות הישראלית רואה אותם. חשבתי שמדובר באנשים בורים שעושים מצוות מבלי להבין ומבלי לחפש עולם רוחני ומשמעות אמיתית לחיים".

הוא נחת בסין ללא ידע מוקדם על המדינה וללא שמישהו יחכה לו או ידריך אותו. "נזרקתי לרחובות. נתתי לעצמי דרור להיאבד ברחובות ופשוט לחפש את עצמי". דווקא השיטוטים האלו העלו אותו לדרך שאותה חיפש. הם הובילו למקומות נדחים בסין – מנזרים, מקדשים בודהיסטיים, כפרים רחוקים ועולמות שלא הכיר. יניר אימץ את הבודהיזם, התלבש כנזיר, ערך מדיטציות, הקטיר קטורת לבודהה וחשב שמצא סוף סוף את המשמעות שכל כך חיפש אחריה. השוטטות במנזרים גם חיברה אותו לאהבת ילדות ישנה – המוזיקה.

צפו ביניר מנגן "לכה דודי" של חסידי ברסלב על דודוק ארמני:

אבל אחרי תקופה במדינת הענק, הרגיש שלמרות השקט הנפשי והמשמעות הרוחנית שמצא בה, "זה לא זה. בבודהיזם עושים המון מדיטציות וחיפשתי משהו שנותן יותר תוכן לחיי היום יום ולא רק לזמן המדיטציות. בבודהיזם מתנתקים מהעולם ורציתי לקחת משמעות רוחנית מעשית לתוך החיים".

כלי נגינה אקזוטיים בהודו ולימוד קוראן בקפריסין

יניר נטל שוב את מקל הנדודים, חצה את הגבול מסין לנפאל, דילג ללאוס ולתאילנד ובסוף החליט שלמרות האיסור מהוריו הוא מוכרח לעבור בהודו. יניר התגורר חודשים ארוכים בעיר וראנסי שבצפון הודו – המקום המקודש ביותר להודים ושם התחבר עמוקות להינדואיזם. גם כאן מה שעזר לו להתחבר אליהם היתה המוזיקה. יניר מספר בין היתר שהוא למד לנגן על כלי מקומי בשם סיטאר, בצורה כל כך מושלמת עד שהתבקש על ידי כמרים הינדים לנגן בו בטקסים שערכו על נהר הגנגס. חלפה תקופה ויניר החליט לחזור הביתה כנזיר הודי. זה החזיק מעמד רק כמה שבועות שהסתיימו אחרי שהוא הבין שגם כאן מדובר בצורת חיים שדורשת ממנו להיות מנותק מהעולם הזה ומקשה על האפשרות לנהל חיים רגילים, ולא כל שכן חיי משפחה לצד חייו כנזיר הינדי.

"אבל לא אמרתי נואש. ידעתי שאיפה שהוא קיימת אמונה שאוכל לחיות איתה כפי שאני בתוך העולם שלנו, כאן בשנות ה-2,000. אחרי תקופה של חיפוש נוסף הכרתי קהילה של אינדיאנים שהתגוררה בדרום ארגנטינה, שבה מצאתי חיבור עמוק ואמיתי לטבע ולדברים הפשוטים. למרות שבכפרים הקסומים במזרח מצאתי אנשים שחיו בפשטות ובחיבור עם האדמה, כאן זה היה אמיתי וטהור יותר. אבל מהר מאוד גיליתי שגם שם אני לא מוצא מנוח. אצל האינדיאנים מצאתי את עצמי מחובר לאדמה ופחות לרוח והמשכתי בחיפוש"...

ואז הוא פגש בחבר מוסלמי שהכיר לו את הכת הסופיסטית. "מדובר בכת איסלמית שמאמינה בגלגול נשמות, ריקודים מיסטיים והמון מוזיקה מיוחדת. מה שמאוד תפס אותי היתה המוזיקה המדהימה שלהם שלא פגשתי עד אז בשום מקום. מוזיקה שנתנה לי הרגשה רוחנית גבוהה מאוד. כשאחד המדריכים שלי שם שמע שאני יהודי, הוא סיפר לי שלפי אמונתם המוזיקה הזו מגיעה מבית המקדש ולכן היא כל כך מיוחדת וגבוהה. מאוחר יותר זה הסתדר לי עם העובדה שעם ישראל גלה לבבל הסמוכה לאיראן, ומאוחר יותר הוא חי גם בפרס שהיא איראן עצמה, כך שהם גנבו מאיתנו את הניגונים". גם כאן יניר למד ללמוד על כלים מיוחדים, ואחרי תקופה קצרה בחברת אנשי הכת בארגנטינה הוא טס לצפון קפריסין הנשלטת בידי טורקיה, שם ממוקם המרכז של הזרם בכת הסופיסטית שאליה התחבר.

צפו ביניר מנגן ניגון "אזמר בשבחין" על סיטאר הודי

הזעזוע

יניר ישן במסגד ולמד את הקוראן ונע בקביעות על קו צפון קפריסין-ארגנטינה, כלומר בין לימודים במרכז הכת לבין תחזוק הסניף המקומי שהביא אותו לאמונה המוסלמית. "ההורים שלי היו מאוכזבים ומיואשים ממני כיוון שכבר התאסלמתי בטקס במסגד, חבשתי כיפה מוסלמית וגלבייה לבנים, רציתי להתחתן רק עם מוסלמית מהכת והייתי בטוח שאמות מוסלמי". אבל רגע לפני שאבד לעם היהודי, הוא חווה טלטלה "ביום שזה קרה הייתי במתחם הכת בארגנטינה. למדתי אז את הקוראן והגעתי לפרק שבו נכתב שמותר להחיות את היהודים אבל צריך להשפיל אותם עד שיקבלו את הדת המוסלמית. זה זעזע אותי. אמרתי לעצמי 'אני יכול לחיות כמוסלמי, אבל האם הדין של ההורים שלי שלא מוכנים לקבל את האיסלם להיות מושפלים כל חייהם, ועוד על ידי?'. כמה ימים לאחר מכן למדתי גם את הפרק בקוראן המתאר כיצד עצים ואבנים יסגירו יהודים שיתחבאו אחריהם וכך יגרמו לרודפים שלהם להרוג אותם. באותו רגע - בפעם הראשונה אחרי שבע שנות נדודים וחיפוש עצמי, ראיתי מול עיני את דמותו של אבי מתעטף בכל בוקר בטלית ומניח תפילין. הבנתי שעשיתי צעד אחד גדול מידי ושכדאי לי לפתוח עיניים ולהיות זהיר לפני שאעשה צעד שאין ממנו חזרה".

ואז ארעה תפנית נוספת בעלילה. יניר היה אמור לחזור באותם ימים לצפון קפריסין, ובדרכו לשם עבר בארץ כדי להשתתף בשמחה משפחתית. במסגרת הביקור הוא נסע לצפון לבקר את משפחתו אבל נרדם ברכב שלקח אותו טרמפ, והתעורר בגולן. "זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בגולן ולמרות שראיתי אינספור מקומות עם נוף עוצר נשימה, מה שראיתי באותו רגע היה יופי שלא היה בשום מקום אחר. מצד אחד הרים ירוקים ומהעבר השני הכנרת הכחלחלה. היופי הזה הכה בי ובפעם הראשונה החלטתי שאת המשך חיי אני רוצה להעביר בארץ". האירוע הזה כמו גם הקריאה ההיא בקוראן גרמו לו בפעם הראשונה לרצות לדבר עם הרב. יניר נזכר במה שסופר לו על "גניבת" הניגונים מהעם היהודי והוא הבין שגם חלק נכבד מתורת הכת נגנב מהיהדות ולכן כדאי לו ללכת למקור. הרב דיבר ודיבר אבל מהר מאוד יניר איבד עניין. "הוא ניסה לשכנע אותי והשיחה הפכה להיות וויכוח, כששני הצדדים לא מבינים אחד את השני ולכן עזבתי את המקום בכעס".

"הרב ראה שאנחנו לא מדברים ב'אותה שפה' וביקש ממני לדבר עם יהודי מירושלים ש'מדבר בשפה שלי'. הסכמתי וכך מצאתי את עצמי בביתו של חסיד חב"ד בשם הרב יונדב קפלון. הייתי חשדן וחששן וכמעט לא דיברנו, אבל עקבתי מהצד איך מתנהל בית יהודי וידעתי שהפעם הגעתי באמת לאן שרציתי. ראיתי שם שילוב של חיי קדושה, רוחניות ואמונה שמתחברים לחיי היום יום. כשראיתי את הרב קפלון מברך לפני האוכל, אחזה בי צמרמורת. הרגשתי סגירת מעגל של חיפוש רוחני שהתחיל מאירוע דומה, מכונן, כמעט 8 שנים לפני כן. 'הרצתי' את כל שנות הנדודים בשנים הארוכות ההן וראיתי שרק כאן, ביהדות, יש את השילוב הפשוט והברור בין רוחניות לגשמיות, בין חיי רוח לחיי העולם הזה".

הרב קפלון הפנה אותו לרב יצחק גינזבורג, שדיבר אליו בשפתו על רוחניות, חומר, נשמה ותכלית. הוא קלע לתחושותיו ונתן מענה לשאלות שכל כך הציקו לו.

ההרמוניה שבזוגיות

יניר מציין שנקודה נוספת שתפסה אותו היא ההרמוניה שיש בין בני זוג לפי היהדות, דבר שראה לראשונה אצל משפחת קפלון. "הנזירים הבודהיסטים לא מתחתנים, אצל ההינדים רובם מתחתנים אבל עדיין הם מתייחסים בעיקר לעולם הרוחני ופחות אל האישה. בעולם המוסלמי כידוע, היחס לנשים לא טוב והעובדה שגבר יכול להתחתן עם כמה נשים מעיבה על היחס ההדדי בין בני הזוג, ולכן רק ביהדות מצאתי כבוד הדדי. חיי הנישואין והשותפות האמיתית שבאות יחד עם עבודה רוחנית יומיומית של כל אחד מבני הזוג, הראו לי כיצד ניתן להגשים את הרוחניות וההגשמה גם בחיים היומיומיים שלנו".

אבל כמי שנחשף לדרכם של חסידי חב"ד וראה את להט השליחות שלהם להביא אור לכל יהודי בעולם, הוא הבין שעדיין לא הגיע לסוף דרכו. "ראיתי בני נוער רבים, כולל בעולם הדתי והחרדי שמחפשים הרפתקאות ומרגישים שמשעמם להם, ולכן התחלתי בסבב של הופעות בשם 'צלילי הדרך' שמספרת על דרכי בחיפוש אחר משמעות ואמת. סיבה נוספת להופעות שאני עורך נעוצה בעובדה שחלק מהמשמעות הרוחנית בעם היהודי, היא לא לשמור את הידע הרוחני אצל המאמין אלא להכיר אותה גם לזולת".

המיוחד בהרצאות האלו זו העובדה שיניר מגיע אליהן עם כלי נגינה רבים, כמה מכל מדינה בה ביקר והוא מלווה את פרקי המסע הרוחני במנגינות מאותן מדינות או קבוצות בהן היה. "המנגינות מסבירות לשומעים את המסע הרוחני שעבר עלי. זה מדהים איך שכל כלי נגינה וכל מנגינה מתאימים להלך הרוח של אותה קבוצה, כת או מדינה" הוא אומר "וזה עוזר לי להסביר שמה שיש לאנשים כאן, הן בתור יהודים והן בתור מי שנולדו בארץ, הוא הדבר הטוב ביותר עלי אדמות ושכדוגמתו לא קיים במקום אחר".

רשימת הכלים שיניר מנגן עליה עולה על 30 ולהרצאות הוא מביא בין 10 ל-20 כלים, תלוי מתי. סיטאר – כלי הודי העשוי מדלעת ועץ תות, בעל 20 מיתרים. דיג'רדו – כלי "פרימטיבי" מתאילנד העשוי מענף של אקלפיטוס אוסטרלי מיוחד שנאכל על ידי טרמיטים, ומפיק טון אחד בלבד. ארהוא – כינור סיני העושי משני מיצרים שיושבים על עור נחש, שמפיק צלילים מיוחדים "אבל גם מזייף". ולוסי – חליל של אינדיאנים העשוי מדלורית ובמבוק – מפיק מנגינות מרגיעות בשלשה קולות. סנטור – כלי נגינה סופיסטי בגודל של שולחן קטן. עשוי מעץ ובעל 66 מיתרים. ניי – חליל סופיסטי מקנה סוף פשוט שמשמיע צליל מיוחד. קמצנקה – כינור עתיק מטורקיה בעל צליל מיוחד ונדיר. דודוק – חליל ארמני שמכונה "הסבא של הקלרינט".

איך נגדיר את זה? חוויה צבעונית במיוחד...

צפו ביניר מנגן ניגון חב"ד על ניי טורקי: