בס"ד. אחרון של פסח ה'תשכ"ה*

ונחה עליו רוח הוי' גו' והריחו ביראת הוי' גו' וגר זאב עם כבש גו'1, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה2 שבפסוקים אלו מתאר הנביא ביאת משיח צדקנו שיבוא לגאלנו בב"א, ואומר בזה כמה דברים בנוגע למלך המשיח והנהגתו. בתחילה מבאר מעלת מלך המשיח עצמו – ונחה עליו רוח הוי' וגו', ואח"כ מבאר את הנהגתו – והריחו ביראת הוי' וגו' [שגם והריחו הו"ע בהנהגתו, דמורח3 ודאין4], ולאח"ז מוסיף וגר זאב עם כבש וגו', שהנהגת המשיח תהי' באופן כזה שיפעול5 גילוי אלקות בכל העולם, לא רק בסוג המדבר אלא גם בסוג החי (זאב ונמר וכו')6 ואפילו בסוג הדומם7, וכמו שממשיך בכתוב8 כי מלאה הארץ דיעה את הוי', שגם הארץ הגשמית (דומם) תהי' מלאה דיעה את הוי'.

ומדייק בהמאמר, דצריך להבין, דמכיון שיהי' אז מלאה הארץ דיעה את הוי', למה יצטרכו למלך. ונקודת הביאור בזה9 דמלוכה הו"ע ההתנשאות, מה שהמלך מובדל ומרומם מהעם. וגם הציוויים של המלך (אף שלכאורה הם תנועה דקירוב, שהמלך מתקרב אל העם להנהיגם כרצונו) הם10 באופן דרוממות והבדלה, בדרך פקודה וגזירה. וכן הוא גם מצד העם, דמה שהם מקיימים ציווי המלך הוא לא מפני שהם יודעים ומשיגים את טעם הציווי, כי אם, מצד יראת ואימת המלך, שתהא אימתו עליך11. ונמצא, שגם ההשפעה מהמלך להעם הוא באופן דהתנשאות והבדלה. וזהו ההפרש שבין השפעה דרב להשפעה דמלך, דענין השפעה דרב הוא מה שהרב מתקרב להתלמיד (שמצמצם את שכלו לפי"ע כלי התלמיד) באופן שהתלמיד ישיג את השכל, משא"כ השפעה דמלך היא מובדלת מהעם, למעלה מהשכל שלהם. והשרש דב' ענינים אלו (השפעה דרב ודמלך) הוא12 גם בתורה, דיש בה (דוגמת) שני ענינים אלו. דישנם ענינים בתורה שנתלבשו בשכל, אבל עצם התורה היא למעלה מהשכל13. ולעתיד לבוא, יתגלו שני הענינים. דזהו מה שמשיח נק' בשם רב ובשם מלך, היינו, דנוסף על זה שמשיח ילמד תורה לכל ישראל14 וישפיע לכולם טוב טעם ודעת בסודות, בפנימיות התורה, שמצד השפעה זו נק' משיח בשם רב, הנה הוא בעצמו ישיג הרבה יותר לאין קץ ממה שישפיע בהשגה, וההשפעה דענינים אלו תהי' בבחי' מקיף, בדוגמת השפעה דמלך. ויש להוסיף לכאורה, דע"פ הידוע15 שלימוד התורה דמשיח (מה שילמד את כל העם) יהי' באופן דראי' שלמעלה מהשגה, מובן מזה, דהענינים שישפיע באופן דמלך הם ענינים כאלו שאינם יכולים לבוא בגילוי אפילו בראי' שלמעלה מהשכל, ואעפ"כ, מצד זה שמשיח יהי' (גם) מלך, יגלה לישראל גם ענינים אלו, אלא שהגילוי דענינים אלו יהי' בדרך מקיף.

ב) וממשיך בהמאמר16, דכל זה (היינו הן ההשפעה דרב והן ההשפעה דמלך17) בא דוקא על ידי הקדמת העבודה דזמן הגלות. ולהבין השייכות של העבודה דזמן הגלות להגילוי דלע"ל, מקדים בהמאמר18, שמצד גודל וריבוי ההעלמות וההסתרים שבזמן הגלות, עיקר העבודה בזמן הגלות הוא בדרך נצחון, להיות חזק בקיום התומ"צ בפועל ממש, מבלי להתחשב עם שום מונע ומעכב. דבכללות הו"ע העבודה דמס"נ שלמעלה מטו"ד, דענין המס"נ הוא שאינו נכנס בשום שקו"ט, כי אם, שאי אפשר כלל19 להיות באופן אחר.

והענין הוא, דבזמן הבית היו כל ישראל במדריגה עליונה20, דנוסף על זה שהיו בעלי השגה גדולה21, הנה בעלייתם לרגל היתה אצלם גם ראי' באלקות (שלמעלה מהשגה) כמ"ש22 שלש פעמים בשנה יראה גו' וכשם שבא ליראות כך בא לראות23, משא"כ בזמן הגלות כתיב24 אני ישנה וארז"ל25 בגלותא, דכמו שבשינה כפשוטה מתעלמים כל כחות הפנימיים, מתחיל מכח השכל, שבעת השינה מסתלק כח השכל ולא נשאר אלא כח המדמה26, ועיקר ההתעלמות (שמצד השינה) הוא בכח הראי' (ועד שזה ניכר גם באברי הגוף, שבעת השינה נסגרים העינים)27, כמו"כ הוא גם בהשינה דגלות, דעיקר ההעלם דגלות הוא מה שבזמן הגלות לא ישנה הראי' באלקות, אותותינו לא ראינו28, וגם ההשגה באלקות (שישנה גם בזמן הגלות) אינה בערך כלל לההשגה שבזמן הבית, ועד שההשגה שבזמן הגלות (לגבי ההשגה שבזמן הבית) היא בדוגמת כח המדמה שבשינה29. ומצד זה, גם האהוי"ר (שבזמן הגלות) אינה כדבעי. דנוסף לזה שבזמן הגלות א"א להיות הביטול דהשתחוואה (ביטול פנימי) שבא דוקא מצד הראי' באלקות, וכמ"ש30 ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך, דמכיון שאין אנו יכולים לעלות וליראות במילא אין אנו יכולים (גם) להשתחוות להיות בבחי' ביטול פנימי31, הנה גם הביטול חיצוני (ביטול דכריעה)32, שבא מצד השגת אלקות (שישנו, בכללות, גם בזמן הגלות), אינו כדבעי, מכיון שגם ההשגה באלקות שבזמן הגלות אינה השגה אמיתית, ועיקר העבודה שבזמן הגלות הוא בדרך נצחון, כנ"ל. ובזמן הגלות גופא, הנה מדור לדור מתמעטים המוחין והלבבות, כמרז"ל33 לבן של ראשונים כו' ואנו כמלא נקב מחט סידקית, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שנתרבו ההעלמות וההסתרים (נוסף לזה שנתמעטו המוחין). ולכן בזמן הזה נוגע עוד יותר ענין הנצחון והמס"נ שלמעלה מטו"ד. וגם הבעלי מוחין הנמצאים עכשיו צריכים להניח שכלם ולא לילך אחרי הטעם ודעת (כי מצד השכל אפשר לנטות ח"ו מדרך האמת, ובפרט עכשיו שנתרבו ההעלמות וההסתרים, כנ"ל), רק לעמוד חזק שלא לנטות ח"ו מהשו"ע אפילו כקוצו של יו"ד, עבודה בדרך נצחון ומס"נ שלמעלה מהשכל34.

ג) והנה הטעם על זה שההעלם וההסתר דהגלות (כולל גם ההעלם וההסתר דדרא דעקבתא דמשיחא) הוא רק על כחות הפנימיים דהנשמה ולא על מדת הנצח, מבאר בהמאמר35, שזהו לפי ששרש הנצח36 הוא בעצם הנפש, דכמו"כ הוא למעלה, ששרש הנצח הוא בפנימיות הכתר, ובפנימיות הכתר לא שייך ענין השינוי. וכמ"ש37 וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, דענין הנחמה והשינוי שייך רק בבחינת אדם, השתלשלות, ומכיון ששרש הנצח הוא בבחינת לא אדם, למעלה מהשתלשלות, לכן אין שייך בו שינוי, וישנו בגילוי גם בזמן הגלות. ולא עוד, אלא שבזמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא, כח הנצחון והמס"נ הוא בגילוי יותר מבזמן הבית38.

ויש לומר, דמה שמבאר בהמאמר (ובארוכה) במעלת שרש הנצח הוא (גם) כדי לבאר הטעם על זה שהגילוי דלע"ל בא דוקא ע"י הקדמת העבודה דזמן הגלות. דלהיות שהעבודה בזמן הגלות היא בדרך נצחון, דשרש הנצח הוא מפנימיות הכתר, בחינת ישת חושך סתרו39 שלמעלה מגילוי, לכן ע"י העבודה דזמן הגלות יתגלו לע"ל גם הענינים שלמעלה מהשגה וראי'40 (למעלה גם מההשגה וראי' דלעתיד), ורק שמשיח יגלה אותם באופן דמלוכה, כנ"ל.

ד) וממשיך בהמאמר41, דביאור דבר זה (מה שהגילוי דלעתיד בא דוקא ע"י העבודה שבזמן הגלות) יובן מענין ירידת הנשמה למטה, שהירידה היא לצורך עלי'. דמזה מובן גם בהירידה דגלות, שהיא לצורך עלי'. שע"י העבודה בזמן הגלות דוקא יהי' הגילוי דלעתיד שהוא נעלה יותר מהגילוי שהי' בזמן הבית. ויש לומר, דהוספת ביאור זה (שכוונת הירידה דהגלות היא מלכתחילה לצורך עלי') הוא בכדי לבאר הטעם על זה שגם הגילוי דמשיח שיגלה בתור רב, בהשגה וראי', בא דוקא ע"י העבודה דזמן הגלות (אף שענין ההשגה ומכ"ש הראי' הי' דוקא בזמן הבית, כנ"ל). ויובן זה מענין הירידה שבכללות ההשתלשלות, דתחילת הירידה הוא צמצום הראשון, וידוע42 דפעולת הצמצום היא הן באוא"ס הבל"ג והן בהאור שבבחינת גבול (האור שלהאיר העולמות). דפעולת הצמצום באור הבל"ג הוא מה שנתעלם ונכלל במקורו, ואינו מאיר בגילוי במקום החלל, היינו דפעולת הצמצום באור זה הוא לא בהאור גופא. וי"ל הטעם, דמכיון שאור זה הוא למעלה מערך העולמות, אין ביכולת הצמצום לפעול בו ירידה והגבלה, וכל פעולת הצמצום באור זה הוא שלא יאיר במקום החלל. משא"כ פעולת הצמצום בהאור שלהאיר העולמות הוא בהאור גופא, ובכמה ענינים, א' שלפני הצמצום הי' אור זה מעורב וכלול באור הבל"ג וע"י הצמצום נבדל בפ"ע43, שעי"ז ירד ממעלתו, ב' דע"י שנמשך דרך דילוג הצמצום שלא בהדרגה הוא בא בבחינת התחלקות עשר ספירות [וכמבואר בארוכה44, דענין הספירות שבאור הוא לא רק מצד הכלים כי אם, שענין הספירות הוא גם מצד האור], ג' דע"י הצמצום מתלבש (אח"כ) האור בהכלים שעי"ז הוא בא בהגשמה, שנעשה כמו הכלים.

ה) והנה עד"ז הוא גם בההעלם דירידת הנשמה למטה (שכל ההעלמות שרשם הוא מההעלם (דצמצום) הראשון), שיש בו שני ענינים, דוגמת שני ענינים הנ"ל שבצמצום הראשון45. א', שבהיות הנשמה למעלה, כל כחותי' האירו בגילוי, ובירידתה למטה, הם בהעלם. דהעלם הזה אינו מה שהגוף מעלים, כי אם, שענינים אלו דהנשמה נשארים למעלה ואינם מתלבשים בהגוף46, בדוגמת מה שאור הבל"ג אינו מאיר במקום החלל. וב', שגם ענינים אלו שמתלבשים בהגוף, הם בהגשמה, בדוגמת ההעלם שבאור הקו שמצד הכלים47. ועד"ז הוא גם בהעלם דגלות, שיש בו דוגמת שני ענינים אלו48. א', מה שבזמן הגלות לא ישנם הגילויים דביהמ"ק, והוא מה שמשחרב ביהמ"ק אין אנו יכולים לעלות וליראות, שלא ישנה ראי' באלקות. וב' שגם ההשגה שבזמן הגלות אינה השגה אמיתית, שזהו (לא רק מצד זה שלא ישנם הגילויים דביהמ"ק, אלא גם) מצד ההעלם והסתר דגלות, שמעלים ומסתיר על השגת אלקות.

ו) והנה ידוע49 דכוונת הצמצום הוא בכדי שהגילוי דאוא"ס יהי' גם בעולמות. דקודם הצמצום, כשהי' אוא"ס ממלא מקום החלל, לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות, ובמילא לא הי' הגילוי בעולמות, וע"י הצמצום נתחדש שהגילוי דאוא"ס יהי' גם בעולמות. ויובן זה בהקדים הידוע50 (בענין ההעלם דהצמצום, מה שאור הבל"ג נתעלם ונכלל במקורו), דקודם הצמצום, כאשר אוא"ס הי' ממלא את מקום החלל (היינו שהאיר בו אוא"ס הבל"ג) הי' אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, וע"י סילוק האור, נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות. ובהחילוק דשני ענינים אלו בעבודת האדם, כמה מדריגות. בכללות הוא החילוק בין ראיית אלקות להשגת אלקות. דכאשר הידיעה באלקות היא באופן דראי', אפילו בראי' דחכמה ועאכו"כ בראי' דנבואה שהיא ראי' ממש51, הידיעה היא בפשיטות שאין צריך לראיות והוכחות על זה, משא"כ כשהידיעה באלקות היא מצד הכרח השכל, היא בדרך התחדשות. אבל בפרטיות, הענין דאלקות בפשיטות יהי' לע"ל, משא"כ עכשיו גם הגילוי דנבואה הוא בדרך התחדשות. שהרי בדברים גשמיים יכול לראות כל אחד ואין בזה הפלאה כלל, משא"כ ענין הנבואה הוא דוקא במי שהוא ראוי לזה, דאין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו וכו'52, וכן הוא בראי' דחכמה שהיא רק ביחידי סגולה, הרי שגילוי הנבואה עכשיו הוא בדרך חידוש ולא בדרך פשיטות, והוא מה שאומרים עליו חידוש שהוא נביא. והוא מפני שכללות הגילוי עכשיו, גם הגילוי דנבואה, הוא מאור הקו שאחר הצמצום. משא"כ לע"ל שאז יהי' הגילוי דאוא"ס שקודם הצמצום, תהי' הנבואה כמו דבר טבעי ממש, שלכן יהי' בכאו"א, גם בילדים וילדות, כמ"ש53 אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם54.

ז) ועד"ז הי' גם בראיית אלקות שהיתה בבית המקדש, דזה שהגילוי דראי' שבביהמ"ק הי' בכאו"א, יראה כל זכורך, הוא מפני שבביהמ"ק האיר גילוי אוא"ס שקודם הצמצום, אלא שאעפ"כ, גם הגילוי דביהמ"ק לא הי' כמו דבר טבעי ממש. דמכיון שהגילוי הי' רק בביהמ"ק [ולא כמו ראיית דברים גשמיים שאין צריך לזה מקום מיוחד], הרי מובן, דזה שבביהמ"ק הי' ראיית אלקות הי' מצד איזו סיבה, מצד גילוי דאוא"ס שהאיר בביהמ"ק, משא"כ לע"ל55 תהי' ראיית אלקות כמו דבר טבעי ממש, כמ"ש56 וראו כל בשר גו', דהתכונות של עיני בשר57 יהיו באופן כזה שיראו אלקות58.

ח) וצריך להבין, הרי הגילוי דאוא"ס הבל"ג ומציאות העולמות הם שני הפכים, שלכן כשהי' אוא"ס ממלא את מקום החלל לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות ובכדי שיהי' מקום לעולמות הוצרך להיות סילוק האור, ומכיון שהתהוות דמציאות העולמות היא דוקא מסילוק האור (היפך ענין הגילוי), היאך אפשר שהמציאות דעולמות (ועאכו"כ המציאות דבשר גשמי) תהי' באופן שבמציאותה יהי' בה גילוי אלקות. והענין בזה, דמכיון שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי (שהגילוי יהי' גם במציאות העולמות, כנ"ל), הרי שפנימיות הצמצום [ובמילא גם העולמות שנתהוו מהצמצום] אינו סותר לגילוי, ואדרבא, זהו (ענין הגילוי) ענינו הפנימי דהצמצום. אלא שבכדי לגלות הפנימיות דהצמצום, זה נעשה ע"י העבודה דישראל ובפרט בזמן הגלות (כדלקמן סעיף ט).

ועפ"ז יובן מה שמוסיף בהמאמר שהירידה היא לצורך עלי', שבזה מבאר (כנ"ל סעיף ד) דזה שע"י העבודה דזמן הגלות יהי' הגילוי דלע"ל הוא לא רק הגילוי דהענינים שלמעלה מהשגה וראי' (שמשיח יגלה אותם מצד זה שהוא מלך), אלא59 גם הענינים דהשגה וראי'60, שמשיח יגלה אותם בתור רב61, שגם הגילוי דענינים אלו הוא ע"י העבודה דזמן הגלות, כי זה שלע"ל יהי' וראו כל בשר גו' מצד הטבע והתכונות דבשר גופא, הוא דוקא ע"י שמגלים הכוונה הפנימית דהירידה, שהירידה היא צורך עלי'.

ט) והנה ענין זה (שהצמצום הוא בשביל הגילוי) מתגלה (בעיקר) ע"י העבודה דזמן הגלות. דהנה הירידה דגלות, היא לצורך עלי' (בדוגמת מה שהצמצום הוא בשביל הגילוי). אלא שבענין זה (הירידה דגלות) מיתוסף, שגם בזמן הגלות גופא רואים בפועל איך שההעלם דהגלות מעורר את כח המס"נ. והענין הוא כמבואר בהמאמר62, דבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, כח המס"נ הוא בגילוי יותר מבזמן הבית. ומביא משל על זה מכח הרצון שבנפש האדם, שעם היותו כח מקיף, שלכן הוא נמצא בכל האברים, מ"מ, עיקר גילוי הרצון הוא בהעקביים63, שלכן נקל יותר לאדם להכניס עקבו במים רותחים מכמו לתת מים רותחים על ראשו. דכמו"כ הוא גם בהציור קומה דכנס"י, שכח המס"נ (כח בלתי מוגבל, שלמעלה מהתלבשות בכלים) הוא בגילוי יותר באנשים פשוטים (בחינת עקביים) מבבעלי מוחין. ועד"ז הוא בהציור קומה דכללות כל הדורות, שעיקר גילוי כח המס"נ הוא בדרא דעקבתא דמשיחא. דהסיבה לזה מה שהעלם הגלות מעורר ומגלה כח המס"נ (אף שהעלם וגילוי הם שני הפכים) הוא מפני ששרש ההעלם דגלות הוא ההעלם דצמצום הראשון, שכוונתו הוא בשביל הגילוי. וע"י העבודה דמס"נ בזמן הגלות, עי"ז מתגלה בפועל ענין הפנימי דההעלם (דהעלם הגלות, ועד לשרשו ההעלם דצמצום הראשון), שענינו הוא בשביל הגילוי.

יו"ד) וע"פ כל הנ"ל יובן ג"כ מה שבהעבודה דזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, ישנם ב' ענינים, לימוד פנימיות התורה בהבנה והשגה דוקא, וביחד עם זה העבודה דמס"נ. כי בפנימיות התורה שתתגלה לעתיד ישנם שתי מדריגות, מה שאפשר לבוא בהשגה, ועצם פנימיות התורה שלמעלה מהשגה (ולמעלה גם מראי'). ומכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו64, לכן דורשים מכאו"א ב' העבודות, ההתעסקות בלימוד החסידות (מעין תורתו של משיח) בהבנה והשגה65, וביחד עם זה העבודה דמס"נ, מסירת הרצון, שע"י ב' עבודות אלו יהי' גילוי המשיח בב' האופנים דרב ומלך, בקרוב ממש.