ב"ה
התוועדויות תשי"א
בלתי מוגה
הטעם להדחי'
ד"לא אד"ו ראש" – להיותם ימים של חסד, וראש השנה ענינו גבורה; ולכן
ראש השנה הראשון חל ביום ו', כי אז היו כל הענינים מצד "כי חפץ חסד
הוא".
מעשה מאדמו"ר
הזקן שאמר שהדמעות דראש השנה הם דמעות של שמחה.
מעשה מהרח"ו
ז"ל – שבשעת "תשליך" ראה צפרדע ואמר שרצונה לשמוע תורה.
אמירה בדיבור פועלת
גם ללא כוונה, כי מתגלה בה הרצון האמיתי שמצד פנימיות הנשמה, כפס"ד
הרמב"ם בענין "כופין אותו כו'".
הטעם שאין משום
"בל תוסיף" בלבישת הט"ק בלילה – כי קיום המצוה הוא בדרך ממילא. |
בלתי מוגה
מאמר הבעש"ט
שהוא מנהג עתיק; ברכת הבעש"ט, והוספת אדמו"ר מוהרש"ב "אַ זיס
יאָר". |
בלתי מוגה
ברכה המשכת
"מזונותיו של אדם" (שכוללים מזון רוחני ומזון גשמי) בטוב הנראה והנגלה. |
בלתי מוגה
שיחה א:
תוכן ענין ההושענות –
השפעת ההמשכות דראש השנה למטה בפועל.
ביאור ההושענא דהיום –
במעלתן של ישראל: "אום אני חומה" – "זו תורה", המגינה על האדם
מעניני עוה"ז, ומ"מ יש בה שערים כדי להשפיע גם בחוץ (ע"פ הוראת
"שומרי החומה" – נפש האלקית); "ברה כחמה" – שלימוד התורה אינו
במורגש ובישות, בדוגמת החמה (משא"כ הלבנה היתה בה ישות מתחלה); "גולה
וסורה" – "הוי גולה למקום תורה"; ועי"ז נעשה "דמתה
לתמר".
שיחה ב:
הטעם שהתחלת ענין
החומה הוא מימות יהושע בן נון – כי בזמנו של משה רבינו אין צורך בחומה, כי ראו כל
הענינים בגלוי (ולכן היתה הכניסה לארץ-ישראל ע"י יהושע דוקא, כדי שתהי'
העבודה באופן של יגיעה); וההוראה בנוגע לדורנו – שלאחרי ההסתלקות צ"ל ענין
החומה.
שיחה ג:
ב' סוגי עבודה –
יושבי אוהל שעיקר עבודתם בתוך החומה, ובעלי עסק שעיקר עבודתם מחוץ להחומה (בדוגמת
החלוקה בין ימי השבוע, ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ובכל יום ישנו
ערב ובוקר, שהם מציאות אחת, כי תכלית החושך הוא כדי לעשות ממנו אור).
שלילת טענות כמה
מהשלוחים על הקשיים כו' – שאין זה בערך כלל לגודל מעלת השליחות, והרי הרבי חפץ
בטובתו הרוחניות עוד יותר ממנו.
יש לגלות את ניצוץ
היהדות גם אצל יהודי שנמצא ברחוב, כמשל חיפוש ומציאת נפט, שנעשה מקור לאור וחום,
במעמקי האדמה; וכשאינו מצליח בזה – ה"ז הוכחה שהדברים אינם יוצאים מן הלב; אם
לא הצליח בפעם הראשונה – יש לנסות שוב ושוב. |
בלתי מוגה
העבודה דחודש תשרי
(החל מראש השנה – "תמליכוני עליכם", ועד שמחת תורה – ריקודים ולא עיון
והעמקה) היא באופן של קבלת עול, להיותה התחלת העבודה דכל השנה; וכמארז"ל
"בת (קב"ע) תחילה סימן יפה לבנים (עבודה ע"פ טעם ודעת)".
הדגשת ענין
הקב"ע בהיחס של חסיד (רגל) אל הרבי (ראש); ולכן אין חשש "ממוצע"
בכתיבת פדיון, כמבואר בחת"ס (משא"כ כשחושב שגם לו עצמו יש
"ראש"); הנוכחים כאן – בודאי מסורים הם להרבי; ואזי גם קיום הציווי הוא
מבלי להרהר כו'.
ע"י העבודה
דקבלת-עול ("מן המיצר") באים להשגה ("ענני במרחב"); וכן במיצר
ומרחב בענינים גשמיים. |
בלתי מוגה
שיחה א:
הסדר אצל בני ישראל
הוא שגם במקום זר (כגון ההליכה לבתי כנסיות כו') עומדים הם בכל התוקף; הוראה בזה
מפ' ברכה – נתינת כח לשלילת הקס"ד שמשה מת (וזהו שגם במצב ד"שעיר"
ישנו הענין ד"מימינו אש דת למו"), ומזה נתינת כח לילך לבתי-כנסיות ולבאר
שבאמת "משה לא מת" כו'.
שיחה ב:
הפעולה על הזולת
לגלות נשמתו צ"ל מתוך הנחת עצמותו – כדמצינו במילה בשבת, שהמוהל מוסר נפשו
(אף שאינו מחפש מס"נ, אלא מוכן לזה אם יש צורך, בדוגמת המס"נ דאברהם
אבינו) ומחלל שבת בשביל כניסת נפש הקדושה דהתינוק (ומזה מובן ששבת הותרה אצל מילה,
ולא רק דחוי').
שיחה ג:
הפעולה על הזולת – הן
בנוגע לתומ"צ והן בנוגע ללימוד תורת החסידות, שהרי "לא יש עתה סדר
והדרגה באופני הבירורים", ובפרט שתורת החסידות נתגלתה בדורות האחרונים דוקא.
ביטול ענין העונשים
(גם להדיעה שהם תוצאה טבעית מהעונש) – ע"י תשובה עילאה, שבמדריגה זו אין
העבירות במציאות; ועד"ז אפשר לבטל כל הגזירות בענינים גשמיים ולהמירם בענינים
רוחניים.
שיחה ד:
כיון ש"אכל בי
עשרה שכינתא שריא" – נמצא כאן גם הרבי, ולכן יאמרו "לחיים" להרבי;
חלוקת "משקה"; התקשרות אל הרבי בעצמו, לא ע"י "ממוצע";
אלו שביקשו כמה פעמים אודות ענין – יכולים לפעול עתה.
אחרי ההקפות וסעודת
יו"ט:
הצינור לקיום ברכותיו
של הרבי – מילוי רצונו. |
בלתי מוגה
"ויעקב הלך
לדרכו" בעבודת התומ"צ – במוצאי יום הכיפורים, ובעבודה ד"עובדין
דחול" – במוצאי שמחת תורה; הכח לזה – ע"י ההתקשרות להרבי; הרמז לזה
בפרשת היום – "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו (גם מל' רצון, התמסרות לרצונו של
הרבי) גו'".
השליחות ל"ערי
השדה" – כדי לפעול גם ב"שדה" (המורה על קליפה, "איש
שדה").
אף שפ"ו תלמידים
(בגימטריא אלקים) הוא מספר נעלה, מוטב שיהיו בגימטריא דשם צבאות....
שייכות ענין השידוכים
לביאת המשיח.
התלמידים קרויים
בנים; ו"יפה כח הבן" – כחם למלא שליחותם – הוא "מכח האב",
ע"י ההתקשרות אל הרבי.
ענינו של חזקי'
(שהאיר אצלו בחי' משיח) – פעולתו לבטל רצונו של סנחריב לפגוע בתשב"ר; וכן
בנוגע לחזקיהו שבדורנו.
ביאור פרטי הכתובים
בברכתו של יוסף, עד "עד הים האחרון".
ברכה לחורף טוב
ולהצלחה. |
בלתי מוגה
לבישת "זיידענע
זופּיצעס" בשבת ויום-טוב – "ונפלינו". |
שיחה א:
ביאור הענין דשבת
בראשית – "השלמה ותוספת אור כי טוב" למועדי חודש תשרי (כמ"ש
אדמו"ר מוהריי"צ במכתבו): "אור כי טוב" הוא האור ש"גנזו
בתורה" – בפנימיות התורה; ועי"ז ישנו גם עתה אצל צדיקים, שאינם מציאות
בפ"ע אלא אלקות (ולכן כתב הבעש"ט מעשה טרם שהי' בפועל, כיון שאצלו
"הי' הוה ויהי' כאחד"), וע"ד הכלל בנגלה "כל העומד ליגזז
כגזוז דמי".
שיחה ב:
ביאור פרטי העבודה
דמועדי חודש תשרי – ע"פ משל מרכבת (שהילוכה הוא משל לעבודת האדם שהוא
"מהלך", ובזה גופא ב' אופנים: רכבת מהירה – "אחישנה", ורכבת
רגילה – "בעתה"), שיש בה מיני קרונות לפי סוגי העבודה: אלול – תקיעת
שופר והתעוררות לתשובה; ראש השנה – התעוררות ביתר פירוט; יום הכיפורים – מחילה
וסליחה; ימים שבין יום הכיפורים לסוכות – המשך עבודת התשובה; סוכות ושמחת תורה –
עבודת השמחה; שבת בראשית – "השלמה ותוספת".
מעלת שבת בראשית (עם
היותו "שיריים") לגבי מועדי חודש תשרי – שאפשר לפעול בו יותר מבמועדים;
אינו ככל השבתות, אלא ענין כללי על כל השנה.
שיחה ג:
המשך המכתב הנ"ל
– "גם החלש יאמר גבור אני", להיותו הולך בדרך הסלולה של רבותינו
נשיאינו.
שיחה ד:
מה"תחנות"
הגדולות דה"רכבת" – י"ט כסלו, שבו אפשר להשלים מה שהחסירו עד אז;
ולכן יש להציע שכאו"א יפעל על מנין יהודים במחדו"מ עד י"ט כסלו,
וישלחו לכאן שמותיהם להזכירם על הציון. |
שיחה א:
ע"פ פתגם
אדמו"ר מוהריי"צ ש"לך לך" הוא שבוע של שמחה – י"ל שבשבוע
שלאח"ז השמחה גדולה עוד יותר, מצד ענין המילה שהוא עילוי שבאין ערוך (כי
לפנ"ז היתה עבודתו בכח עצמו בלבד, וע"י המילה נמשכו אורות מלמעלה).
הכנה לענין המילה –
"לך לך", יציאה ממדוה"ג, גם דקדושה (כגון – לימוד פ"א שחרית
ופ"א ערבית, תפלה במהירות וכיו"ב).
ביאור הפתגם
"וואָס מען מאָג דאַרף מען ניט": עיקר האכילה היא בשביל העלאת המאכל,
וכשהאכילה היא לצורך עצמו – מוריד את המאכל במקום להעלותו; אין להכנס לטענות
ומענות ע"פ שכל בזה, אלא צ"ל קב"ע ומס"נ.
שיחה ב:
העשירי במר-חשון –
יום מלאות תשעה חדשים לההסתלקות, תשעה ירחי לידה (עיבור ע"ד המיצוע, לאלו
שעבודתם הן בגופם והן בנשמתם); "בעל-שם'סקער ענין" – שבימים רע"א-רע"ג
לההסתלקות (סיום ירחי לידה למ"ד ט' חדשים שלמים) לומדים הביאור לסי' כ"ז
באגה"ק.
הטעם שאדמו"ר
הזקן כתב ביאור לסי' כ"ז דוקא – כי בה מדובר ע"ד הסתלקות של נשיא
(משא"כ בסי' כ"ח), הדורשת תוספת נחמה; ועי"ז פתח את הצינור
להגילויים שע"י ההסתלקות, ועד להבנת דבר קשה בתורת החסידות.
הוראה מהאמור בעבודה –
ענין הלידה, הן לידת זכר (כיבוש ובירור העולם) והן לידת נקבה (קבלת-עול); ובעיקר –
בנוגע להפצת תורת החסידות חוצה (ובפרט שהשם "חסידים" נקבע בפי כל ישראל,
ועד שהתחלתו מהמתנגדים).
שיחה ג:
ע"ד ההצעה
להשתדל לפעול על עשרה מישראל עד י"ט כסלו; הדברים מכוונים לכאו"א, כי
עתה אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים.
שיחה ד:
הדברים המקרעין גזר
דינו של אדם: צדקה – תפלה; צעקה – מסירה ונתינה; שינוי מעשה – לימוד חסידות אליבא
דנפשי'; שינוי מקום – מקום רוחני; שינוי השם – שם "חסיד". |
שיחה א:
בשבת זו נכלל ראש
חודש כסלו (שנקרא כן להיותו ה"ראש" דכל ימי החודש, ע"ד המבואר
בענין ראש השנה).
ענינו של ראש חודש –
ממוצע בין שבת לימות החול, המשכת ההנהגה שלמעלה מהטבע בטבע (ע"ד המעלה דפורים
לגבי ג' רגלים), ולכן אומרים בו הלל (אלא שכיון שהלמעלה מהטבע אינו בגלוי אינו אלא
מנהג); טעם איסור מלאכה בראש חודש לנשים דוקא – להיותן בדוגמת הגוף, ולכן זקוקות
לזהירות והיכר, משא"כ אנשים שהם בדוגמת הנשמה (והדרך לזה – ע"י ההתקשרות
לדבר שלמעלה ממנו).
המעלה המיוחדת דראש
חודש כסלו – מצד התכללות הימים המיוחדים דחודש זה.
שיחה ב:
ביאור הענין
ד"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" – לפי' הזהר ש"אברהם" הוא
הנשמה ו"שרה" הוא הגוף: המצוות ניתנו לנשמות בגופים דוקא (וכפתגם
הבעש"ט עה"פ עזוב תעזוב עמו); וזהו "כל אשר תאמר אליך שרה
גו'" – כי עיקר המעלה הוא בהגוף, אלא שעתה הוא בהעלם ויתגלה לעתיד לבוא.
שיחה ג:
הטעם לההנהגה בגיוס
לצבא, שעיקר הבחינה היא בנוגע למצב הגופני – כי כן הוא ברוחניות, שהעיקר הוא קיום
המצוות בגשמיות; הוראה מזה לתלמידי הישיבה – שלא לחפש חשק בלימוד התורה, אלא ללמוד
מתוך יגיעה וקבלת-עול.
הוספה בהאמור מצד רגש
האחריות כלפי הרבי (כי הנהגתם של חסידים נוגעת גם להרבי): לאלו שבאו מארצינו
הקדושה – שהתיר יציאתם רק כדי "ללמוד תורה"; ולכל התלמידים – כיון
שלמטרה לקח הרבי את ה"געשמאַק" בגשמיות.
שיחה ד:
"בת ק' כבת כ'
ובת כ' כבת ז'" – בעבודת האדם: בזמן שלימות העבודה (ק' שנה) צ"ל בלא חטא
כבזמן התחלת העבודה (כ' שנה); בהיותו גדול (כ' שנה) צ"ל קבלת-עול כמו בזמן התחלת
החינוך (ז' שנה).
שיחה ה:
הכוונה בענין
ההתוועדות – שיבוא לידי פועל ממש; ונקודת הדברים – שכל אחד צריך לשער הענין שהרבי
תובע ממנו ולעשותו בשלימות.
דברי הרבי "בימי
יהי' הדבר הזה" הם בתקפם גם עתה, ע"ד מארז"ל שכשיראים ממנו
ה"ז כאילו "הוא שפט את ישראל". |
רשימה פרטית בלתי מוגה
קבלת הוספה בלימוד;
שמירת הבריאות ואופנה; דרכים לקיום הלימוד. |
בלתי מוגה
שיחה א:
טעם העלי' לתורה בשבת
שלפני החתונה – כדי להתקשר עם התורה כהכנה לחתונה, ובזה גופא – התקשרות עם אותיות
התורה דוקא.
הוראה מהנהגת יעקב
כהכנה להקמת בית ישראל: "ויצא יעקב גו'" – יציאה מבאר שבע, מקום גילוי
אלקות, והליכה לחרן, "חרון אף של עולם"; "ויפגע במקום" –
הוספה בתפלה; "ויקח מאבני המקום גו'" – שמירת הראש (שיהי' מונח בעניני
תורה ועבודה, וההתעסקות בעניני העולם תהי' "יגיע כפיך" בלבד) ע"י
אבנים – ענין הקבלת-עול; ועי"ז נעשה "והאבן הזאת גו' יהי' בית
אלקים".
עפ"ז יובן הטעם
שההכנה לחתונה היא ע"י התקשרות עם אותיות התורה דוקא – ענין הקב"ע.
שיחה ב:
שמירת יום ההילולא
בלימוד תורתו ועריכת התוועדות – הוא נתינת פדיון נפש לבעל ההילולא (כפי שהוא כלול
בנשיא דורנו, ולכן אין זה סתירה להתקשרות).
תוכן הניגון
"ניע זשוריצי כלאָפּצי" (המיוחס לחסידי אדמו"ר האמצעי): צריכים
למעט בשהות בדרך, ולהיות יותר ב"קרעטשמע", מקומו של הרבי, ששם לא חסר
מאומה.
שיחה ג:
נתינת פדיון היא גם
בענינים גשמיים (וע"פ דברי אדמו"ר הזקן מובן שמענה הרבי הוא להיותו
"נביא ממש").
הכח להקמת בית בישראל
המאיר את הסביבה כולה – ע"י פנימיות התורה, מאור שבתורה, כיון שבמאור לא שייך
צמצום. |
בלתי מוגה
שיחה א:
תוכן הנצחון
בי"ט כסלו (שהוא בעיקרו נצחון אדמו"ר הזקן על הקטרוג למעלה, כמובן
מהסיפור ע"ד ביקור הבעש"ט והמגיד אצלו במאסר) הוא בשתים – שייכות תורת
החסידות לכל ישראל, ולימודה בהבנה והשגה; ומאז חוב קדוש על כאו"א ללמוד
חסידות, ודוקא בהתחלת היום, קודם הנחת טו"ת; על כאו"א לקבל החלטה טובה
בזה, ועי"ז זוכים להענין ד"אם בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים
בתורה" – "ונתתי גשמיכם בעתם גו'".
שיחה ב:
מענה
ל"טענה" שלימוד החסידות אינו נוגע כ"כ להנהגה במחשבה דיבור ומעשה,
ולאידך נמשך זמן רב: תורת החסידות היא מעין שבתורה, שמחובר תמיד למקורו
("ברכו בתורה תחלה"), ולכן מטהר בכל שהוא (לימוד מועט) ובזוחלין (שמורה
על החיות) משא"כ בלימוד הנגלה אפשר שיהי' באופן דמקוה, שאינו מחובר למקורו;
ולימוד החסידות פועל שגם לימוד הנגלה יהי' כדבעי (כמארז"ל בענין פעולת
"קב חומטין" ב"כור חיטין").
שיחה ג:
הענין
ד"מעינותיך" הוא גם בנוגע להתקשרות לנשיאי החסידות; אנו אין לנו אלא
נשיא דורנו, ששייכותנו אליו היא באופן ישיר; ונוסף לזה – ה"ה "ממלא מקום
אבותיו" דכל הנשיאים, וגם ניתוסף על ידו ענין מיוחד – הפצת המעינות חוצה בתכלית.
הצעות לניצול הזמן עד
ה"יאָרצייט", "אַריינכאַפּן" בנוגע לענין ההתקשרות (וקבלת
החלטה טובה בזה – עתה): (א) לימוד חמשה פרקי משניות כנגד נר"נ ח"י, (ב)
שינון המאמר דיום ההסתלקות, (ג) הוספה בנתינת הצדקה; עי"ז נפעל גם בנוגע
להמעמד ומצב שלאחרי ה"יאָרצייט".
שיחה ד:
ביאור בהתחלת
המשניות.
שיחה ה:
מהענינים העיקרים
באורחותיו של אדמו"ר מוהריי"צ – השתדלות בטובת הזולת עד כדי מס"נ,
ובהתאם לכך היתה ההצעה ע"ד פעולה על מנין יהודים במחשבה דיבור ומעשה; אלה שלא
עשו כן – ישלימו עד ה"יאָרצייט".
שיחה ו:
ביאור הענין
ד"לא מצא הקב"ה כו' אלא השלום": ברכתו של הקב"ה היא בלי גבול,
ולכן אי-אפשר שיחזיקנה כלי, "אלא השלום" – חיבור ב' הפכים, נמנע
הנמנעות; ובעבודה – מס"נ יחד עם הבנה והשגה בשכל, הנהגה ע"פ שו"ע
ותפלה על הסדר דוקא, פרנסת בני ביתו ונתינה לצדקה בלי שיעור; ועי"ז נעשים
כלים לברכותיו של הרבי.
ניגון "ניע
זשוריצי כלאָפּצי"; לאחרי ההסתלקות – אין הגבלה מצד המשפיע, אבל עדיין יש
הגבלה מצד הכלים, והעצה לזה – לעשות נקב כמלא רימון, שהו"ע הביטול, וכן ענין
השמחה.
שיחה ז:
ביאור הענין
ד"הפליא הוי' (שכללות ההנהגה עם בני ישראל היא משם הוי') והגדיל לעשות
בארץ" – המשכת אור החסידות עד לענינים ארציים, שגם בענינים הגשמיים יהי' ניכר
שהוא חסיד ומקושר אל הרבי. |
בלתי מוגה
הענינים שבשבת זו:
שבת מברכים טבת (שממנו מתברך ראש חודש, הכולל כל ימי החודש), בין י"ט כסלו
לחנוכה, וכמה שמחות.
הדגשת הענין
ד"מיני' מתברכין כולהו יומין" – שמיום השבת נמשך נתינת כח להעבודה בימי
החול – בשבת מבה"ח טבת, "ירח שהגוף נהנה מן הגוף", בירור וזיכוך
הגוף (ימי החול) בכח הנשמה (יום השבת); דוגמא לדבר בכללות עם ישראל – ישכר
וזבולון, ובכללות חיי האדם – עד גיל עשרים ולאחרי גיל עשרים.
הדגשת האמור לעיל
בהנהגתו של יעקב: "כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב" – בשביל עבודת
הבירורים (בכח הענין ד"מה הי' אומר ט"ו שיר המעלות כו'"), והכח לזה
– ע"י "כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב".
כיון שישנו חיוב הן
בנוגע ללימוד התורה והן בנוגע לנישואין – ע"כ שאינם בסתירה זל"ז (אף
שלכאורה משמע מהל' ת"ת שיש סתירה ביניהם); ובפרט בנוגע לאלו שהרבי תבע מהם
להסתדר באהלה של תורה, שצריכים לקיים זאת בביטול וקבלת-עול, ואזי "מאין –
יבוא עזרי".
הדגשת ענין הביטול
בהנהגת יעקב אבינו – "ויצוק שמן על ראשה", שיציאתו מהזית היא ע"י
כתישה; ובעניננו – שה"זית" המלא וגדוש ב"לומדות" ילמד עם ילד
יהודי "אל"ף-בי"ת", וישפיע על הסביבה גם בענינים פשוטים.
שייכות ענין הביטול
להולדת בת – "עושה רצון בעלה"; ובעבודה – הו"ע קיום המצוות בקבלת-עול,
שהוא הכנה להגילוי ד"נקבה תסובב גבר" לעתיד לבוא.
הדגשת האמור לעיל
בימים שבין י"ט כסלו (נצחון החסידות) לחנוכה (הנצחון על היוונים שרצו
"להשכיחם תורתך" ע"י מציאת "פך א' של שמן" – פנימיות
התורה). |
בלתי מוגה
שיחה א:
הענינים שבשבת זו:
סיום אמירת הקדיש בשבוע הבעל"ט, ושמחת הצלת בת ולידת בת.
הענינים
ד"בת" ו"בן" בעבודה – ביטול וקב"ע, ולאידך חוזק ותוקף
(שמקבלים מאאע"ה, שהי' אחד נגד כל העולם, ואעפ"כ פעל על העולם כולו);
החוזק והתוקף ("בן") הם כתוצאה מהביטול ("בת"), כדמצינו
שהעבודה ד"בן" היא לאחר ענין המילה (בגיל ח' ימים, שאינו יכול להתנגד
כו').
המאורע דהצלת בת – הוראה
שצ"ל אצלו העבודה דבחינת בת (קב"ע), במיוחד בנוגע לחינוך הבנים והבנות
בדרך התומ"צ; הוראה בזה מפרשת ויגש – המס"נ של יהודה (לשון הודאה, ביטול
וקב"ע) להצלת בנימין, עד שהי' מוכן למלחמה.
שיחה ב:
תוכן הענין דסיום
אמירת קדיש – התחלת סדר של עליות שלמעלה משייכות לעולם הדיבור; רבותינו נשיאינו
לוקחים עמהם בעליותיהם גם את החסידים והמקושרים, אלא שלזה צ"ל חיזוק
ההתקשרות.
הוראה בהאמור מפרשת
ויגש: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" – הביטול ליוסף הצדיק
שעי"ז יומשכו כל ההשפעות; "ואל יחר אפך בעבדך" – שלא יתרעם על
שמבקש ממנו עניני קטנות, "כי כמוך כפרעה" – בדוגמת הקב"ה
("דאתפריעו כו'"), שהוא טבע הטוב להיטיב, ולכן לא שייך שיתרעם.
ע"ד ההצעה לפעול
על עשרה מישראל ו"להגישם" לרבי.
שיחה ג:
הוראה מסיום הפרשה:
"ויאחזו בה" – שלא היו מנותקים מהעולם, "ויפרו וירבו מאד" –
בל"ג, בחי' יחידה; והכח לזה – ע"י ההשפעה מיוסף הצדיק ("הא לכם זרע
גו'"). |
בלתי מוגה
ביאור הטעם שהצטער
אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על שהוסיף יום אחד באמירת קדיש (דלכאורה אמירת
הקדיש בצדיקים היא בשביל עליית הנשמה ולא כדי להקל העונש): העלי' שלאחר י"א
חודש היא למעלה מענין הדיבור.
טעם אמירת קדיש ביום
ה"יאָרצייט" – כי אז נעשית עלי' נעלית ביותר, ולכן ה"ה נמשכת
ומתגלה למטה ונעשית ע"י עבודת המטה; ועפ"ז נמצא שהזמן דעתה הוא זמן
"ממוצע", שבו עיקר ההמשכה היא בענינים רוחניים.
הטעם שאפשר להתלוות
אל הרבי בעליותיו – ע"פ מארז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה כו'". |
רשימה פרטית בלתי מוגה
זמני ואופן הלימוד עם
בחור מחוץ לישיבה; הכרה בערך החסידות קודם לימודה – כמו שעיוור מכיר צבעים. |
בלתי מוגה
שיחה א:
השייכות בין י"ט
כסלו לכ"ד טבת (שבהם היתה חלוקת הש"ס) – שבשניהם ישנו יציאה ממאסר
(ממאסר כפשוטו וממאסר הגוף); אמירת "הדרן".
ההשתדלות בחלוקת
הש"ס – לא רק עבור כל המסכתות, אלא גם עבור כל האנשים.
ה"הדרן" –
בענין השייך להסתלקות, כי ענין ההסתלקות חודר במציאותו של חסיד וניכר בכל עניניו.
"אין למדין מן
האגדות" – רק כשהוא סתירה להמפורש בהלכה; הדגשת הענין ד"אין מת עצמו
טמא" בצדיק ונשיא ישראל.
שיחה ב:
השלמת עניני העבודה
שלא הושלמו במשך הי"א חודש; עי"ז זוכים להשכר ד"כל השונה הלכות (דהיינו
שגם כשעוסק ב"הליכות" חקוקות אצלו ה"הלכות", ובנדו"ד –
תורתו של הרבי) מובטח לו שהוא בן עוה"ב (שזוכה לראות את הרבי)".
שיחה ג:
ב' סיפורים אודות
המס"נ דרבותינו נשיאינו: שהיית אדמו"ר מוהריי"צ בבית מרזח
בפּטרבורג ביום הש"ק כדי לבטל גזירה; סיפור אודות אדמו"ר הזקן. |
שאלות בענין "שלשה
דברי בורות" ששאלו אנשי אלכסנדריא לר' יהושע.
ב' תנאים בטומאת המת –
סילוק הנשמה ושמירת מציאות הגוף.
השאלה הא' –
"אשתו של לוט מהו שתטמא": ספק אם הנס נעשה בכל רגע, ואזי לא נשתנה לגמרי
מציאות גופה ומטמא, או שנעשה פ"א, ואזי נשתנה לגמרי מציאות גופה ואינו מטמא;
והשיב ר"י שאין נפק"מ בזה כי דומם אינו בגדר מיתה.
השאלה הב' – "בן
שונמית מהו שיטמא": ספק אם סילוק הנשמה פועל על כל הזמן שלאח"ז
(משא"כ בבן הצרפית שחזרה אותה הנשמה עצמה) ומטמא, או שרק כשהוא ללא חיות
מטמא; והשיב ר"י שאין לך בלבול צורה יותר מזה.
השאלה הג' – "מתים
לעת"ל צריכין הזאה או אין צריכין": הקשו אלעת"ל דוקא (אם חשיב
נגיעה בגוף עצמם) כיון דנפק"מ לפועל; והשיב ר"י שסו"ס אין
נפק"מ כי כשיבואו נחכם להן. |
[הדרן על הש"ס*]
|
בלתי מוגה
שיחה א:
הקושיא "למה
הרעות גו'" ישנה גם לאחרי מענה הקב"ה (ששעבוד מצרים צ"ל בשביל
ההכנה למתן-תורה) – כי אפשר להמיר שעבוד הגלות בשעבוד רוחני; ועד"ז בנוגע
ליגיעת וטרדת הפרנסה, שאפשר להמירה ביגיעה וטרדא בלימוד התורה.
"עבודת
פרך" ברוחניות – עבודת התומ"צ יותר מרגילותו, אפילו בדבר קטן (ובפרט
בעקבתא דמשיחא, לאחר שהענינים הגדולים נפעלו בדורות הראשונים, במכ"ש מזה
שליעקב נשתיירו רק "פכים קטנים"), ואפילו בדרך כפי' (וזהו המשל
מ"חמרים" – לשון חומר הגוף, "שנשכרים" – שלא קנאו ולא נעשה
שלו, אלא נשאר במצבו החומרי); וכמו ענין התשובה (שהיא ההכנה לביאת המשיח), שעיקרה
הוא שינוי הרגילות, ונעשית "בשעתא חדא וברגעא חדא".
שיחה ב:
שינוי הרגילות הוא
הכנה להצטרפות אל הרבי בעליותיו, וכן כלי לקיום ברכותיו והבטחותיו (כדברי הרבי,
שמעולם לא פשט את הרגל ח"ו).
דוגמאות למופתים
מהשנה האחרונה (אלא שמי שאינו רוצה אינו רואה אותם, ע"ד ביאור אדמו"ר
מהר"ש שכל הענינים מצ"ע הם עניני קדושה אלא שהכל תלוי בהאדם; ויתרה מזו –
שמופתים שאינם בגילוי מיד הם מדרגא נעלית יותר): אחד שלא הסכים לתת לצדקה כפי
ההוראה שקיבל ולא קיבל את המשרה שחפץ בה; אחד שהאבנים בכליותיו יצאו מעצמם.
שיחה ג:
ברכה למי שהתנדב
להדפיס רשימה מאדמו"ר מוהריי"צ לקראת כ"ד טבת.
הוראה מהסיפור
ע"ד שליחות הבעש"ט לבירור מעין שמעולם לא בירכו על מימיו: בכאו"א
מישראל ישנו מעין רוחני, וגם אם הוא מכוסה בעפר ואבנים – סוכ"ס יבוא זמן גילויו
(ואדרבה, שאפשר שהחסרון הוא מצד המברר שאינו מוכן עדיין).
ביאור חתימת
אדמו"ר מוהריי"צ בשנה האחרונה ביו"ד אשורית: יו"ד – ענין
הקדושה, וכתב אשורי הוא כתב קודש; קישור היחידה של הרבי (קוץ שלמעלה) עם היחידה
דכאו"א (קוץ שלמטה). |
י"ל י"א ניסן תשי"א
"שכינה" היא ראשית התגלות אוא"ס, וישנה בכל מקום לפי ענינו.
ודיוק הלשון "עיקר שכינה" – שהגילוי בתחתונים
הי' עיקר ופנימיות השכינה, אור שלפני הצמצום שלמעלה מעולמות.
עיקר הסילוק הוא סילוק השכינה מהארץ לרקיע (שנעשה ע"י חטא עץ־הדעת, שהוא
עיקר החטאים), וכן עיקר ההמשכה הוא המשכת השכינה למטה בארץ (שנעשה ע"י משה,
"כל השביעין חביבין").
תכלית הבריאה היא בשביל עוה"ז התחתון, כי העולמות העליונים הם גילוי
ההעלם בלבד (וגם להשיטה שבריאת הכלים היא יש מאין – אין זה יש מאין ממש), שהוא
ירידה להם. וגם האורות שמוסיפים באצילות ע"י התומ"צ הם "כמונחים
בקופסא", ואינם אלא לצורך עולם התחתון.
כל הענינים שרבותינו נשיאינו תבעו ממקושריהם – קיימו גם הם בעצמם (כמו בענין
אהבת ישראל).
ע"י אתכפיא ואתהפכא נעשית דירה במדריגה נעלית יותר מקודם החטא, ולכן
נאמר בזה לשון "אסתלק". וזהו ענין הסתלקותם של צדיקים, שקשה יותר מחורבן
ביהמ"ק, כדי שעי"ז יתקיים "אסתלק יקרא דקוב"ה".
וזה תובעים מאתנו – דור השביעי, שמעלתו אינה מצד עבודתו, אלא מצד התולדה,
להיותו שביעי לראשון – לעבוד עבודתו בדוגמת "הראשון", אברהם אבינו, שכל
ענינו הי' "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם", וע"י עבודה זו יומשך עיקר
שכינה בתחתונים |
שיחה א:
אף שלאחר י"ב חודש
הנשמה עולה ושוב אינה יורדת, רצונו של הרבי – מצד גודל אהבת ישראל שלו – להיות יחד
אתנו, ולכן בודאי יהי' כן; ההוראה בפועל – חיזוק ההתקשרות.
אמירת הקאַפּיטל של
הרבי – גם לאחר מלאת שנה מההסתלקות; ראיות שהוספה בזמן וגידול והתבגרות שייכים גם
לאחר ההסתלקות – מענין ה"יאָרצייט", ומהסיפור ע"ד אדמו"ר
מוהרש"ב שאמר דרוש על קאַפּיטל פ"ד בחזיון לילה.
שיחה ב:
כשם שהכוונה הפנימית
בהוראות של הרבי לעסוק בענינים גשמיים היא בעניני תומ"צ – כך הכוונה הפנימית
בשליחות של הרבי לעסוק בהפצת התורה והיהדות היא הפצת תורת החסידות, כי כל מדריגה
בהמדריגות דנר"נ ח"י היא הכנה להמדריגה שלמעלה ממנה.
קיום הענין
ד"ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "אז ישיר משה", "שר לא
נאמר אלא ישיר", עד "הוי' ימלוך לעולם ועד".
שיחה ג:
"סטייטמענט"
(בהתאם להכלל "אזלת לקרתא עבד כנימוסא"): אהבת השם, אהבת התורה ואהבת
ישראל – כולא חד, וכשחסר בא' מהם – חסר גם בהאחרים.
שיחה ד:
הסיפור ע"ד
הוראת אדמו"ר מוהרש"ב להרשב"ץ שימעט מלהתערב: אין להתערב בעניניו
של הרבי, אלא למלא את רצונו.
שיחה ה:
חב"ד דורשת
עבודה בכח עצמו (בניגוד לשיטת פולין); עשיית המשכן ובית המקדש – וכן כתיבת הספר-תורה
לקבלת פני משיח צדקנו – בהשתתפות כלל ישראל.
שיחה ו:
"סיום" על
המשניות: "חלות דבש כו' משיהרהר" – לב"ש (שהלכה כמותם לעת"ל)
די במחשבה (ובנדו"ד – ההתעוררות בביהמ"ד של הרבי) כדי להתעלות למעמד
ומצב נעלה יותר; "לא מצא כו' אלא השלום", וע"י ההחלטה בזה נעשית
היציאה מהמצב ד"ערבין".
קבלת הנשיאות – בחסד
וברחמים; דברי הרבי שבימיו יהי' הדבר הזה – ע"י העבודה תחת ממשלתו והנהגתו.
"כי בשמחה תצאו
ובשלום תובלון" – כשישנו ענין השלום והאחדות, אזי גם "ההרים
והגבעות" מסייעים, "וכל עצי השדה" – שגם אילני הסרק יעשו פירות. |
ב' פירושים: א) "היושבת בגנים" – כנסת ישראל הנפוצה בגולה,
"חברים מקשיבים לקולך" – המלאכים. ב) "היושבת בגנים" –
גן־עדן, "חברים מקשיבים לקולך" – הנשמות.
ע"י עבודה מסירים את העלם והסתר הגוף על הנשמה, ואדרבה, שע"י
ההעלם מתחלה האדם מתחזק ביתרון כח. וזהו ענין אתכפיא ואתהפכא, שהוא עיקר הכוונה
בבריאת העולמות.
ולכן באים הנשמות שבגן־עדן (כפירוש הב') להקשיב להנשמות שבגופים, אף שעדיין
לא השלימו עבודתם, כי עבודתם כשהם נפוצים בגולה (כפירוש הא') היא מסירות־נפש ממש,
שישנה רק בעולם הזה |
שיחה א:
העתקת כתבי
אדמו"ר מהר"ש (ע"י בעלת היאָרצייט) וכתבי אדמו"ר מוהרש"ב
(ע"י אדמו"ר מוהריי"צ) שלא ברשות (אף שבודאי ידעו ע"ז) –
בדוגמת ברכות יצחק ליעקב שהוצרכו להיות "במרמה", ע"י תנועת
המס"נ של המקבל; וכהביאור במאמר ההילולא שע"י הפיכת השטות דלעו"ז באים
לשטות דקדושה שלמעלה מטו"ד (ולכן הענין ד"ושכנתי בתוכם" הוא דוקא
ע"י "ועשו לי מקדש" גשמי).
שיחה ב:
הזכרת שמות רבותינו
נשיאינו: בהמאמר דיו"ד שבט – רק עד אדמו"ר הזקן; בהמאמר די"ג שבט –
עד הבעש"ט.
שיחה ג:
ביאור החילוק בין
אלי' הנביא להבעש"ט: ענינו של אלי' הנביא – לבצע שליחויות הדורשות (לפעמים)
התלבשות בגוף, ולכן הוכרח לעלות בסערה השמימה בגופו; ענינו של הבעש"ט – לעורר
את בני ישראל מעלפונם, גם התחתון ביותר, ולכן רצה בהענין ד"אל עפר
תשוב"; ההוראה – על כאו"א למלא את שליחותו ולא לחפש גדולות ונפלאות.
שיחה ד:
"והוא
יגאלנו" – אינו בסתירה להסדר דתחיית המתים לאחר ימות המשיח, כי תחיית המתים
של יחידים יכולה להיות גם לפנ"ז.
שיחה ה:
עיקר ענין התשובה –
ישנו גם בשבת.
העבודה בזריזות בכל
ג' הענינים ד"צבא". |
הנחה בלתי מוגה
החילוק בין נשמות דאצילות ("זרע אדם") לנשמות דבי"ע
("זרע בהמה"): בנשמות דבי"ע חסר ענין הדעת (שעל־ידו דוקא נעשית
הולדת המדות), ולכן ביטולם הוא ביטול היש בלבד, משא"כ בנשמות דאצילות ישנו
ענין הדעת, ולכן ביטולם הוא ביטול במציאות.
וזהו "כי תקנה עבד עברי" – המשכת הדעת גם בנשמות ד"זרע
בהמה", כיון ששרשם של כל נשמות ישראל הוא מבחי' "עבר הנהר", ששם
ישנו ענין הדעת (ולכן אין זה אלא "קנין", גילוי ההעלם בלבד). והמשכה זו
היא גם (ובעיקר) לנשמות בגופים, כי גם הגוף שרשו מבחינה זו. וענין זה הוא בכחו של
משה דוקא, שהוא במדריגת עבר הנהר.
וכן ישנה המשכת הדעת בנשמות ד"זרע אדם", כי הדעת שבהם אינו אלא
דעת שע"י השגה, וצריך להמשיך בהם בחי' הדעת שהוא הכרת העצם, "תכלית
הידיעה שלא נדעך". וגם ענין זה הוא מצד שרשם, כיון ש"נשמות ישראל עלו
במחשבה", ונמשך ע"י משה דוקא, כיון שבו מאיר העצם שלמעלה.
וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לפנימיותם, שמשה הוא המקשר
את פנימיות הנשמות עם פנימיות עצמות ומהות א"ס ב"ה.
והענין בעבודה: "זרע אדם" הוא עסק התורה והתפלה, ו"זרע
בהמה" הוא העסק בעובדין דחול. והעבודה היא להמשיך הדעת בב' ענינים אלו
ע"י ההתקשרות ל"אתפשטותא דמשה" שבדורנו. וע"י העבודה עתה
("שש שנים יעבוד") נעשה גילוי הדעת דלעת"ל ("ובשביעית יצא
לחפשי חנם") |
בלתי מוגה
שיחה א:
ביאור ההמשך דפ'
משפטים לאחרי מתן-תורה – שלאחרי שאמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" התחיל
הסדר ד"אשר תשים לפניהם" ע"י משה דוקא.
שיחה ב:
ביאור מעלת חודש
העיבור (כי בפשטות – אדר העיקרי הוא אדר שני) – שבו נעשה השלמת החסרון דשנת הלבנה
לגבי שנת החמה, תיקון מיעוט הירח ששרשו מיעוט האור דצמצום הראשון, ע"י גילוי
אור שלמע' מהאור שלפני הצמצום.
הכוונה בכל עניני
ירידה (כמו הירידה דנשמות, וכן ענין ההסתלקות) – בשביל העלי', "אסתלק יקרא
דקוב"ה בכולהו עלמין".
שיחה ג:
ביאור הענין דעבד
עברי בעבודה: "שש שנים יעבוד" – העבודה במשך "שית אלפי שנין",
וצ"ל נרגש בה שהיא בשביל ש"בשביעית יצא לחפשי חנם", השלימות
דלעת"ל; ועי"ז – נמצאים גם בגלות עצמה במעמד ומצב שלמעלה מהגלות, כדברי
אדמו"ר מוהריי"צ שהנשמה לא נמסרה לגלות, ועי"ז בכחה לפעול גם על
הגוף.
די בעצם ההחלטה
להתעלות למצב נעלה ביותר, אפילו כשהיא בכח בלבד, כדי להמשיך השפעת הטוב מלמעלה;
דוגמא לדבר – התעוררות אהוי"ר כסגולה לבנים, שדי בקבלה עד"ז בכח. |
בלתי מוגה
שמחה פורץ גדר*
עריכת החופה בחוץ.
לאחרי שהתורה חדרה
בכל המקומות – צ"ל כבר קיבוץ גלויות.
שמחה זו היא היציאה
הראשונה לאחר ההסתלקות, ו"שמחה פורצת גדר". |
|
בלתי מוגה
כשם שעשיית המשכן היא
מדברים גשמיים דוקא – כן הוא בהמקדש הפרטי דכאו"א; הנתינת כח לזה – ממ"ש
"ויקחו לי", ש"התרומה" היא חד עם הקב"ה, אלא שגילוי ענין
זה הוא בכח בנ"י דוקא; הכוונה בכ"ז – לעבודה בפועל. |
בלתי מוגה
הענין "נר
תמיד" (שגם בהארה ישנו ענין התמידיות) – ע"י "ואתה תצוה",
ההתקשרות למשה; ענין זה נוגע גם לבנין בית בישראל. |
בלתי מוגה
ם, ס*
מנהג אדמו"ר
מוהריי"צ להתענות ביום חופת בנותיו; השלמת התענית – גם כשמתאחרת החופה.
הוראת אדמו"ר
מוהריי"צ להתחיל שוב בחזרת המאמר ולהפסיק, כמנהג פולין.
המנהג בפועל – לקדש
בטבעת עגולה של זהב, אף שבספרים איתא שצ"ל עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ ושל
כסף.
ב' אופנים בשייכות
דנישואין למתן-תורה – הקב"ה חתן וכנסת ישראל כלה, או בני ישראל חתן והתורה
כלה; ושניהם אמת, בהתאם לב' הענינים דמתנה ויגיעה שבתורה. |
בלתי מוגה
שאלה בתניא: מדוע
צריך ללמוד בק"ו שהמבטל מ"ע נק' רשע, והרי מפורש הדבר בגמרא.
שקו"ט בגדר
עניית אמן – אם הוא חיוב (השלמה להברכה), או שלילה (שלא יראה כאינו מסכים); אין
ראי' לא' האופנים מדיני הפסק לעניית אמן; י"ל שבזה תלוי המחלוקת מי גדול,
המברך או העונה אמן.
עניית אמן ע"פ
חסידות – ע"ד "חותם בברוך", שההמשכה תהי' בקדושה בלבד. |
הענין ד"כי תשא את ראש" (נתינת כח מלמעלה לעבודת הקרבנות) נעשה
ע"י משה, שנקרא "רעיא מהימנא" ע"ש שרועה את האמונה שלא תהי'
בבחי' מקיף בלבד, כמאמר "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" (ובדקות ישנו
בכאו"א). והכוונה בזה בעבודה – שענין זה נעשה ע"י הדעת (שהוא ענינו של
משה), שהו"ע ההתבוננות.
ובפרטיות: ישנם ג' מדריגות באמונה – האמונה בבחי' ממכ"ע (שם אלקים,
דיבור), שישנה גם באומות־העולם; האמונה בבחי' סוכ"ע (שם הוי', מחשבה), שישנה
רק בישראל; והאמונה בבחי' העצמות שלמעלה מסוכ"ע, שגם היא ישנה בישראל (כי
שורש הנשמות הוא למעלה מענין המחשבה לגמרי). ומ"מ צריכים הם להמשכת האמונה
בפנימיות ע"י משה.
וזהו ענין מחצית השקל: ע"י נתינת מחצית השקל (אתערותא דלתתא) ממשיכים
מלמעלה "מטבע של אש" (אתערותא דלעילא), ועי"ז נמשך אח"כ
אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגעת שם ("בשקל הקודש", למעלה גם
מסוכ"ע), שהו"ע "כופר נפשו", המשכת העצמות.
ולכן שאל משה דוקא על מצוה זו בנוגע לדורות הבאים, כיון שנכלל בה כללות
עבודת האדם. ועל זה ענה לו הקב"ה שענין זה יהי' ע"י "אתפשטותא
דמשה" שבכל דור |
נעתק מגוכתי"ק אדמו"ר שליט"א
|
בלתי מוגה
שיחה א:
הטעם שדוקא בפרשת
שקלים שאל משה את הקב"ה "משאני מת אין אני נזכר": מחצית השקל ענינה
"מטבע של אש", "כופר נפשו", ולזה צ"ל פעולתו של משה;
וע"ז השיב לו הקב"ה שגם בכל שנה נעשית נשיאת ראש ע"י משה –
אתפשטותא דמשה דבכל דרא.
שיחה ב:
ביאור שייכות המלאכים
לענין השיתוף מצד התהוותם מבחינת הדיבור – ע"פ מרז"ל שבריאת המלאכים לא
היתה ביום ראשון "שלא תאמר מיכאל הי' מותח כו'".
ביאור מ"ש בתורה
אור שהענין ד"ימין מקרבת" יכול להראות כ"שמאל דוחה": כשיש
מניעה בהצלחת העסק ("מזוני") – ה"ז כדי שעי"ז יתעורר להוסיף
בתורה ועבודה ובצדקה; ועד"ז בנוגע ל"בני" ו"חיי".
שיחה ג:
ביאור בכפל הענין
דמעשה המשכן וכליו.
שיחה ד:
המשכת היחידה שבנפש
בפנימיות – ע"י משה דוקא, ועפ"ז מובן גודל ההכרח בהתקשרות אל הרבי,
"אתפשטותא דמשה"; גם בגשמיות, המשכת חיות העצמי היא ע"י משה דוקא
(גם בניגוד לדעת הרופא); גם בהדיבור אודות התקשרות יש תועלת. |
בלתי מוגה
דברי אדמו"ר
מוהריי"צ ע"ד רשימת מנהגים הנוגעים לרבים.
הנהגות אדמו"ר
מוהריי"צ בברית מילה: לבישת טלית שלו ללא ברכה; הפניית הראש שלא להביט בשעת
החיתוך; ריחוש בשפתיו בשעת הברית.
ביאור מעלת המעשה
שבמצות מילה (שלאחרי מתן-תורה היא בהעברת ערלת הגוף תחלה, וכהסיפור מהצמח-צדק שאמר
ליקח מוהל מומחה יותר, כי "עשי' לעילא"): במילה ישנה המשכת האורות
שלמעלה מהתלבשות שבמצוות ל"ת (ולכן יש בה חיוב כרת), ואעפ"כ נמשכת
ע"י עשי' (ולכן דוחה שבת); והטעם לזה – כי נאמרה לפני הדיבור.
נתינת "דמי
קדימה" עבור לימודו של הילד בהישיבה. |
קונטרס פורים - תשמ"ט
בהמצוות שלאחרי מתן־תורה ישנם ג' ענינים: התחתון, העליון, וביטול גדרי
העליון והתחתון על־ידי המשכת אוא"ס שלמעלה משניהם.
דוגמת ג' ענינים אלו ישנם גם באופן קיום המצוות ("מצות אנשים
מלומדה", מצד אהבת ה', ולשמן), בהמצוות עצמן (בירור הדברים שבעולם, המשכת
חיות לאדם ע"י הדביקות בהקב"ה, והביטול במציאות לרצון העליון), בלימוד
התורה (חכמה ושכל, ממוצע המקשר את ישראל עם הקב"ה, ו"אורייתא
וקוב"ה כולא חד"), ובהלכות תלמוד תורה (הלכות הצריכות, ידיעת התורה,
והחיוב ד"והגית בו יומם ולילה", ובעומק יותר – הלימוד לשמה שלמעלה
מציווי).
ולכן תלוי גמר קבלת התורה בענין המס"נ בפועל דוקא, כי עיקר גילוי חיבור
העליונים ותחתונים הוא ע"י ביטול הגדר דעליון ותחתון (אופן הג' הנ"ל),
שהמס"נ חודר בהגוף, ודוקא כפי שהוא בתכלית השפלות בגשמיות (כפי שהי' בפורים).
ומ"מ לא די בענין הביטול, אלא צריך שגם המציאות עצמה תהי' קשורה עם
התורה. וענין זה נעשה ע"י מרדכי, שעורר את ישראל ללמוד תורה במסירות־נפש,
ובפרט ע"י שלמד תורה עם תשב"ר (שנשמתם קרובה יותר לאלקות, וגם גופם לא
נתגשם כ"כ).
וכיון שבכל שנה ושנה חוזר וניעור ענין זה, לכן ישנו בפורים הציווי ד"עד
דלא ידע", ענין הביטול והיציאה ממציאותו גם מצד הגוף |
בלתי מוגה
שיחה א:
הוראה מאמירת
"ובכן" ד' פעמים – הרביעי כנגד "ובכן אבוא אל המלך אשר לא
כדת": בפורים ישנה נתינת כח להכנס אל המלך גם "אשר לא כדת"; וכיון
שענינו של פורים הוא גמר ושלימות מתן-תורה – נמשך ממנו על כל השנה.
שיחה ב:
החילוק בין
המס"נ דפורים להמס"נ דחנוכה – ע"פ נגלה: בחנוכה היתה הגזירה על
המצוות עצמם, ואילו היו עוברים באונס לא היו נענשים; משא"כ בפורים היתה
הגזירה על הגוף, ואילו היו עוברים כדי להינצל היו נענשים (כדין מי שעבר ונתרפא בא'
מג' איסורים), שהו"ע המס"נ בלי הגבלות ("עד דלא ידע",
"אשר לא כדת"); הטעם לזה – כי בפורים מתגלה ההתקשרות מצד העצם שאינה
נותנת מקום לענין הפכי (ולכן הי' הגמר ושלימות דמתן-תורה בפורים דוקא).
שיחה ג:
טעם קריאת שם
היו"ט דפורים "על שם הפור": ענינו של פורים הוא "ונהפוך
הוא" – הפיכת "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" (כמבואר בחסידות
שבאופן ד"אחישנה" ישנו גם הבירור דעמלק), שאפילו גזירה על בני ישראל
נהפכת ונעשית יו"ט; וההוראה בעבודה – הפיכת הדברים המבלבלים עצמם לקדושה, שעל
ידם יתוסף כח ואומץ בעבודתו; הכח לזה – מהעבודה ד"לא ידע" (החל מהענין
ד"לבסומי" בימי הפורים עצמם), הנותנת כח גם בהעבודה ד"ידע".
שיחה ד:
תירוץ על קושיא
בקדושה – ע"י ענין בחכמות חיצוניות (שהרי הצורך בחכמות חיצוניות הוא רק בשביל
התועלת בעבודה): המענה לטענה ד"אתם המעט מכל העמים" (בני ישראל ביחס
לאוה"ע, בבני ישראל גופא – המקפידים על תומ"צ, ובהם גופא – הזמן המוקדש
לענינים רוחניים) – מהחידוש שנתגלה בנוגע ל"אטום", שהעיקר אינו כמות
החומר, אלא ניצול איכותו כדבעי.
הדגשת הענין האמור
בעבודת אברהם אבינו – "כל העולם כולו מעבר א' והוא מעבר א'", ודוגמתו
בעבודת כאו"א מישראל, גם אם הוא יחידי במקומו; אין מקום לקושיא מצד חושך
העולם בדורנו, כי בדור זה דוקא נתגלה כח המס"נ – העבודה ד"לא ידע",
גם כשאינו מבין בשכלו כיצד יבוא הדבר לידי פועל (וכההוראה מאופן הנהגתו של מרדכי,
שלבש שק ואפר כו' במקום לחבוש "צילינדער" ולעסוק בשתדלנות; ומפורים ישנה
ההוראה על כל השנה).
שיחה ה:
עבודת יצחק – חפירת
בארות, הסרת הדברים המעלימים ומסתירים וגילוי הנשמה, הן בעצמו והן עם הזולת; עבודת
יוסף – לעשות מ"אחר" "בן"; יש להתחיל בעבודה עם עצמו, אבל אין
להמתין להשלמתה כדי לפעול עם הזולת.
שיחה ו:
תוכן הענין
ד"שושן פורים" – פעולת הנתינת-כח דפורים, "לא ידע", גם במצב
ד"שושן עמק איומה", המורה על ענין הגלות.
שיחה ז:
דברי אדמו"ר
מוהרש"ב לאדמו"ר מוהריי"צ קודם הסתלקותו ע"ד "אַרויסגיין
פון זיך און ווערן אַן אַנדערער".
בנוגע לענין
ההתקשרות: "מי אני ומה אני", אבל כנראה שאין ברירה אחרת; "נשמתו
בי".
ברכה שפורים זה יהי'
האחרון בגלות. |
הנחה בלתי מוגה
החיות האלקי המחי' את העולמות הוא הארה בלבד, שבהיותה כלולה במקורה היא
באופן נעלה יותר, ולכן היא בבחינת רצוא להכלל במקורה; ולאידך, מצד הכוונה העליונה
להאיר בעולמות היא בבחי' שוב. ולכן ישנו ענין הרצוא ושוב גם בנבראים (אלא
שבהנבראים העליונים ענין זה הוא בגילוי, לפי שהם מרגישים את מקורם, משא"כ
הנבראים שלמטה).
ומ"מ, ענין הרצוא באור הממכ"ע אינו ביטול המציאות לגמרי, כי גם
במקורו ישנה נתינת מקום לזולת; וענין השוב שבו הוא התיישבות ממש. משא"כ
בסוכ"ע ענין הרצוא הוא ביטול במציאות לגמרי, וענין השוב הוא ביטול הכלים אל
האורות.
וזהו "זאת חוקת התורה", שהנהגת התורה והמצוות הם בבחי' רצוא ושוב.
והטעם שענין זה נאמר בפרה אדומה הוא משום שהרצוא ושוב שבה הוא מבחי' סוכ"ע
(ולכן נקראת "חוקת", ל' חקיקה), ולכן יש בה ב' התנועות דרצוא ושוב (אפר
ומים) באותו ענין. ודוקא על־ידה יכול להיות הטהרה דטומאת מת, שאין בו חיות כלל
(ולכן תמה משה במה תהי' טהרתו).
וזהו "וידבר הוי' גו'" – הוי' דלתתא, ממכ"ע (ובעבודה –
"בכל לבבך"); "זאת חוקת התורה אשר צוה הוי'" – הוי' דלעילא,
שלמעלה מסדר השתלשלות (ובעבודה – "בכל מאדך") |
בלתי מוגה
שיחה א:
ב' הפרשיות פרה
והחודש – בין גאולה לגאולה; קריאתן – מצד שייכותן לפסח.
שיחה ב:
הרגש שמחת הגאולה
בפרשת פרה (כהקדמה להגאולה דפסח) – מצד הרגש הלב (ובפרטיות – רבותינו נשיאינו, שהם
הלב דבני ישראל), "לב יודע גו' ובשמחתו לא יתערב זר" (כי שמחת הלב קודמת
לידיעת המוח); ובנוגע לפועל – על כאו"א להכריח א"ע להיות בשמחה.
שיחה ג:
שייכות הענין
ד"בשמחתו לא יתערב זר" לפרשת פרה – "זאת חוקת התורה", ענין
החקיקה שהו"ע עצמי; השייכות לההפטרה – "לא למענכם אני עושה גו'",
כי בענין עצמי הענין ד"למענכם" אינו תופס מקום.
הדגשת ענין העצמיות
ב"חוקת התורה" יותר מב"חוקת הפסח" (שהרי בכל זמן יש לבאר
המעלה דזמן זה), כמ"ש במדרש "ומי גדולה הפרה": המשכת העצמות היא
ע"י העבודה בזמן הגלות דוקא (ולעת"ל יהי' רק הגילוי דהמשכה זו); וזוהי
המעלה דפרשת פרה, הקשורה עם ענין היפך הטהרה.
אין להתפעל מדברים
המעלימים בנוגע לבני, חיי ומזוני רויחי, וכבר עתה צ"ל שמחת הלב מכך
שלאח"ז יתוסף בכ"ז. |
ב' סוגי עדים – עדי
פעולה (כמו עדי קידושין) ועדי בירור (כמו עדי פיקדון); ולכן פסולים דרבנן פטורים
משבועת העדות (דסו"ס לא יתברר הדבר) ובקידושין צריכה גט מספק (כי עצמותם לא
נשתנה), וכן בקידושין אין צריך חקירה ודרישה, כי הגדת העדות היא דבר נוסף, כמו
עדות על גמר דין.
הוראה מהאמור: גם
בהעדות ד"אתם עדי" (בני ישראל על הקב"ה) ישנם ב' אופנים הנ"ל,
ולכן אינו יכול להסתפק בפעולתו בד"א שלו, כי פעולתו היא ענין עצמי של המשכת
אלקות בעולם (הנישואין דאלקות וכל הבריאה). |
בלתי מוגה
מנהג חסידי הצמח-צדק
להלוות מעות כדי להרגיש המעלה שבמצות גמ"ח. |
|
בלתי מוגה
מעלת דרושי החסידות
של הצ"צ.
"האבות הן הן
המרכבה" – גם בשעת השינה.
הטעם לעבור לפני
התיבה ביאָרצייט של זקנו.
אין לתת מצות מכונה
לילדים. |
|
בלתי מוגה
לאחר עריכת הסדר –
בשובו לחדרו:
ניגון "א-לי אתה
ואודך".
בערב פסח שחל בשבת
אינו נוגע כ"כ אכילת הפסח על השובע, שהרי החגיגה נאכלת רק למחרת (ולכן אומרים
"מן הפסחים ומן הזבחים"). ובהקדים: אכילה על השובע ענינה – אי התחשבות
עם הגוף, וגם התגלות העצמות שלמעלה מענין השובע של הנשמה ("פקע איגרא").
ובפסח – גם במצב ירוד נדרש "דילוג" למדריגה נעלית זו, כי אז
"פותחין הדלת" – גילוי העצמות לכאו"א (ומשפיע לו כל המצטרך, ובלבד
שיתמסר ללא תנאי). אבל – תכלית הכוונה היא לשתף גם את הגוף, וזוהי המעלה בקביעות
זו, שאין צריך לשלול הנאת הגוף – מעין לעת"ל שהגוף יזדכך (דלא כביצי"מ,
"ברח העם").
בעת ההתוועדות:
כיון ש"חייב אדם
לומר בלשון רבו", יש לנהוג כמנהג הרבי בנוגע לזמני עריכת הסדר השני, אכילת
האפיקומן אחר חצות, וביאורי ההגדה (על חצי' הראשון בלבד).
"הבן–
"נער ישראל ואוהבהו" (אהבה עצמית) –שואל מה", מבקש הגילוי
דשם מ"ה; "מה נשתנה הלילה הזה" שלכל יהודי ובכל מצב נגלה ממ"ה
הקב"ה – כי כבר הי' לעולמים, "עבדים היינו כו' ויוציאנו כו'".
הטעם שגם מי שקיים
מצות ידיעת כל התורה חייב להסב עם כולם ולספר ביציאת מצרים – כי בכך יעורר בעצמו
את ענין הביטול לנותן התורה, ויכיר ש"עכשיו (ממש) קרבנו המקום לעבודתו".
"לספר" –
לשון ספירות ובהירות.
"וארבה" –
לשון מריבה.
"צא ולמד" –
גיי אַרויס פון זיך.
"וכל הבת
תחיון" – כדי שהבנות יקבלו ההשפעה דלעו"ז, ולכן גם זה בכלל הצרה.
סדר הבאת הפלוגתא
דר"י הגלילי, ר"א ור"ע – בהתאם לתוכן הענין; הפלוגתא דר"א
ור"ע – האם המכה חדרה גם בבחי' ההיולי.
הנהגת אדמו"ר
נ"ע באכילת המרור.
בנוגע לכל עניני
"צפון" חובה לשאול את הרבי. |
בלתי מוגה
ספירת העומר – התחלת
העבודה בכח עצמו (ורק אח"כ מבקשים "הרחמן כו'"). |
|
|
הנחה בלתי מוגה
ענין הריח הוא המשכת עצם הנפש. ובזה גופא ב' מדריגות, כנגד שני נקבים
שבחוטם: ריח סתם (נקב הימני) – מקיף דאור ישר, שמגיע בבחי' חיצוניות עתיק; וריח
שיש בו חריפות (נקב השמאלי) – מקיף דאור חוזר, שמגיע בבחי' פנימיות עתיק.
ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק פועלת גם בענין השכל ("פנימיות אבא פנימיות
עתיק"). וזוהי מעלת המשיח, שיהי' "מורח ודאין" – ההמשכה מבחי'
פנימיות עתיק ("מורח") עד לשכל הגלוי ("דאין"). והכוונה בזה –
שלא ישפוט לפי המצב החיצוני והכחות הגלויים, אלא לפי העצם.
וזהו מ"ש "והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים": כשם
שקריעת ים סוף היתה הכנה למתן תורה, כך בקיעת הנהר לעתיד תהי' הכנה לגילוי פנימיות
התורה ע"י משיח; אלא שקריעת ים סוף (התחלת העבודה) היתה ע"י מטה דוקא,
ואילו בקיעת הנהר (סיום וגמר העבודה, שאז יהי' גילוי מהות האלקות) תהי' ביד
("והניף ידו").
וזהו שארז"ל "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא": כיון
שע"י משיח יהי' גילוי העצמות – הרי לגבי העצמות צ"ל ענין התשובה גם
בצדיקים |
בלתי מוגה
השייכות דמשה ומשיח
(שביעי ואחרון של פסח), ומעלת כ"א מהם.
מעלתו של חג הפסח על
שבתות ויו"ט – שהמצה הנאכלת עצמה היא מצוה, "מיכלא דמהימנותא",
ופועלת בכללות הגוף ונה"ב.
בעת קרי"ס האיר
החושך עצמו את הלילה, כיון שע"י זיכוך ההעלם באים לגילוי נעלה יותר; וגם עתה,
ע"י בירור וזיכוך העלם הגוף תתחדש לעת"ל ראיית המהות דאלקות ע"י
הגוף. ועד"ז בנוגע לההעלם והסתר דההסתלקות – שעי"ז באים לעילוי גדול
יותר, ועד לגילוי העצמות.
גודל האחריות להתעסק
בהרבצת התורה – כיון שהרבי בכל עצמותו הולך עם כאו"א.
התמסרות זקני ורבני
אנ"ש להדרכת הצעירים.
ברכות פרטיות להבעלי-בתים
תומכי הישיבה.
מעלתם של תלמידי
הישיבה – שהם חומר בלתי מצוייר, ולכן פעולתו של הרבי בהם גדולה לאין-ערוך.
החילוק בין שחיטת
בהמה ושחיטת עוף: בעוף שאינו חומרי כ"כ די בשחיטת הושט (אכו"ש), ובבהמה
שהיא חומרית יותר צריך גם שחיטת הקנה (זהירות בענינים רוחניים).
הכרח הרבצת תורת
החסידות: משיח מצדו מוכן, ומחכה רק לנו.
פעולת ההתוועדות על
הימים הבאים (שהרי חג הפסח מסתיים רק בעצרת). |
הנחה בלתי מוגה
בכל אחד מאופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא ישנה מעלה לגבי זולתו: המעלה באתכפיא
– שהרע עצמו מכיר ויודע מעלת הטוב (משא"כ אתהפכא היא ע"י גילוי מלמעלה);
והמעלה באתהפכא – שהרע עצמו מתהפך לטוב (משא"כ באתכפיא אינו מתהפך, אלא מתבטל
לגבי הטוב בלבד).
וישנו אופן באתהפכא שיש בו שתי המעלות: הרע עצמו מתהפך לטוב, ומ"מ הדבר
נעשה גם מצד הרע עצמו (עי"ז שמשיג ומכיר שהוא רע).
והיינו, שבאופן הא' – האתהפכא באה מצד הכחות שנותנים מלמעלה, ובאופן הב' –
האתהפכא באה מצד גילוי העלם העצמי, המתבטא בהרגש המרירות על מצבו.
וזהו תוכן ב' הדעות בפירוש הכתוב "ויורהו ה' עץ גו'": לדעת הזוהר
קאי על התורה – כאופן הא' באתהפכא (שבא ע"י גילוי מלמעלה), ולדעת המדרש קאי
על עץ מר – כאופן הב' באתהפכא (שבא ע"י גילוי המרירות שבמים המרים עצמם).
וזהו הביאור במארז"ל "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא":
המשיח יפעל שהצדיק ירגיש את ישותו ("יש מי שאוהב"), וממילא ירצה לצאת
מישותו.
ועפ"ז יובן ענין הפטרת מחר חודש: חידוש הלבנה הוא בדוגמת הגילויים
דלעתיד, והעבודה בזמן הזה היא בדוגמת ערב ראש חודש. וזהו תוכן הרמז שנתן יהונתן
לדוד בענין הקשת – כי ענין הקשת הוא שהענן גורם לריבוי הגוונים, כשם שענינו של משיח
הוא שהחושך יאיר מצד עצמו (וכמאמר הזוהר שראיית הקשת "בגוונין נהירין"
היא סימן לרגליו של משיח) |
בלתי מוגה
"אייר"
ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל. מעלתה של רחל (ותיווך ב' הטעמים שלא נקברה במערת
המכפלה) – שהסכימה לוותר על משכב הצדיק למען אחותה כדי שתהי' לעזרה לבני' (כל
בנ"י), ולכן הוזכרה יחד עם האבות דכל בנ"י בר"ת דחודש אייר.
ריקוד "משיח'ס
טאַנץ".
ברכת "אַ
געזונטן זומער".
אמירה או לימוד פרקי
אבות. |
הנחה בלתי מוגה
ביום א' דחג הפסח הי' הגילוי בבחינת אתערותא דלעילא, וגילוי זה נרגש בנפש
האלקית בלבד, והנפש הבהמית נשארה בתוקפה; ולאח"ז בא ענין ספירת העומר –
העבודה מלמטה למעלה, הפועלת הזזה גם בנפש הבהמית.
ובפרטיות יותר ישנם בבירור נפש הבהמית שני ענינים: הקרבת העומר – בירור
המוחין דנפש הבהמית; ולאח"ז ספירת העומר – בירור המדות דנפש הבהמית. ובירור
זה הוא בפרטי פרטיות – כפי שכל מדה כלולה מז' המדות (חסד שבחסד – תשוקה גלוי'
לגשמיות, גבורה שבחסד – שנאת המנגד לו בענין זה וכו').
עיקר בירור המדות נשלם ביום ל"ג בעומר, בחי' הוד שבהוד (הודאה
שבהודאה), שהוא הסוף לעיקר המדות. ולכן יום זה קשור עם רשב"י, שעבודתו היתה
לקשר עומק רום עם עומק תחת, ולכן גילוי שורש שרשו למעלה מעלה הוא ע"י המדריגה
התחתונה ביותר בעבודה (הוד שבהוד).
וזהו מ"ש "וספרתם לכם ממחרת השבת": הכח לבירור סדר ההשתלשלות
עד למטה מטה הוא "ממחרת השבת" – מבחינה שלמעלה מכללות ענין הזמן (שהרי
השבת היא המדריגה הנעלית ביותר בזמן). ועי"ז באים סוף־כל־סוף להגילוי דמתן
תורה (לאחרי הקדמת ההכנה דגילוי פנימיות התורה בל"ג בעומר) |
בלתי מוגה
שיחה א:
מעלת חמשת תלמידי
ר"ע ש"הם העמידו תורה" – לימוד התורה מתוך קבלת עול, שעי"ז
"נתקיים העולם" – עיקרה ע"י לימוד פנימיות התורה דרשב"י, כי
הלימוד הוא בעניני אלקות, ועי"ז רואים אלקות ("תא חזי") גם בעניני
העולם; ומיום ההילולא שלו, שעניניו הכי נעלים מתגלים למטה בעולם, ובמיוחד ע"י
תורת החסידות – שייך הדבר לכאו"א.
שיחה ב:
טעם מנהג התלמידים
לשחק בקשת (למעליותא) – כי זהו סימן לביאת המשיח (ע"י הפצת תורתו של
רשב"י). והשייכות לתלמידים – כי התיקון לזה שלא נהגו כבוד זל"ז הוא
לימוד ביר"ש ובביטול, כתוצאה מלימוד פנימיות התורה (רשב"י), וזהו"ע
ה"קשת" – הכנעת היצה"ר הנסתר והרחוק ע"י משיכת היתר למטה יותר
(ביטול). ופנימיות התורה מגלה הפנימיות והטוב גם בעולם – כמרומז בסיפור הגמרא
שדוקא רשב"י הוא שפירש לטוב את הדברים שנראו כהיפך הברכה, ויום זה מסוגל
להנהגה זו.
שיחה ג:
ההכנה לקבלת התורה
בשמחה – לימוד פנימיות התורה, שעי"ז באים להכרה בקדושת התורה, ול"נגילה
ונשמחה בך".
ההכנה בפועל לקבלת
התורה – "בנינו עורבים אותנו", כל ילדי ישראל: ישנם אלפי ילדים שרוצים
לנתק אותם מיהדות ח"ו, ועל כאו"א למצוא את הדרך שלו לפעול להצלתם, מבלי
לקמץ בהוצאות. אין ממש בתירוצים וטענות למיניהם – כגון שהדבר נעשה בהסכמתם של יהודים
דתיים, או שהפרסום עשוי להזיק ליישוב הארץ (ואדרבה – זוהי שמירת הארץ!), ואין
לחשוש בזה למחלוקת, כיון שמדובר בחילול שם שמים.
שיחה ד:
החילוק בין אופן
הורדת הגשמים של רשב"י (כסיפור הזהר) ושל חוני המעגל (כסיפור הגמרא):
ע"פ נגלה המשכת הברכה היא ע"י מרירות על הענין הבלתי רצוי, וע"פ
פנימיות התורה – ע"י התעסקות בענינים טובים; יום זה מסוגל לדרך ההתעסקות בקו
הטוב.
שיחה ה:
הנהגת אדמו"ר
האמצעי (שהסתלק בדומה לרשב"י) לל"ג בעומר; בל"ג בעומר נקל להיות
בשמחה – בטוב של רשב"י, ואזי פורצים גדרי הגלות וקולטים אורו הגנוז דרשב"י;
הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (השייך לאדמו"ר האמצעי) בשמחה.
שיחה ו:
כשרשב"י ראה זקן
רץ עם שני הדסים לכבוד שבת התחיל לגלות פנימיות התורה – התחלת הגאולה; עתה, סמוך
ל"שבת", צריך לרוץ ולגמור הבאת הגאולה, ע"י "הדס" (ריח,
שמעורר מהתעלפות) – הפצת המעיינות חוצה. |
בלתי מוגה
מעלת המילה – המשכה
(נצחית) דאורות שלמעלה מכלים בגוף הגשמי, ע"י הסרת המעכב בלבד (ע"ד מעלת
מצוות לא תעשה).
שמיני למילה –
ע"ד שמיני למילואים – השלימות דשומר ההיקף שלמעלה מהשלימות
("מילואים") דסדר השתלשלות (ז' ימי ההיקף), ורק בכחו (ע"ד
"ממחרת השבת") יכולה להיות המשכת הקדושה גם בגוף הגשמי, שיהי' מקושר
(בחי' יסוד) לאלקות.
הצורך בהתקשרות
מיוחדת לרבי דוקא בימינו אלו – שע"י שמקושרים למעלה אין נופלים למטה (כסיפור
הידוע), ועד שמזכך ומעלה גם את נה"ב על ההר, הר סיני. |
הנחה בלתי מוגה
ביאור החילוק בין שני אופני ההילוך – מלמעלה למטה ומלמעלה למטה:
לצורך ההילוך מלמטה למעלה יש צורך בכמה תנאים: (א) ידיעת הדרכים והנתיבות
לעלות בהם (ובעבודת האדם – קיום התומ"צ כדבעי והשגת אלקות); (ב) כח חזק כדי
לעלות (ובעבודת האדם – היכולת לקחת גם את הנפש הבהמית); (ג) לבושים המתאימים
(ובעבודת האדם – תיקון אותיות המחשבה, הדיבור והמעשה).
ההילוך מלמעלה למטה אינו דורש תנאים אלו, שהרי העליון יודע את הדרכים והנתיבות
והוא בעל כח חזק, וגם ענין הלבושים (אפילו לבושי התחתון) אינו נוגע בירידת העליון
למטה.
בכל אחד משני אופנים אלו ישנה מעלה שאין בזולתו: היתרון בהילוך מלמעלה למטה –
שאז נמשך העליון כמו שהוא (משא"כ ההילוך מלמטה למעלה הוא רק לפי ערך עבודת
התחתון); והיתרון בההילוך מלמטה למעלה – שהתחתון קולט את העליון בפנימיות.
וזהו העילוי בענין "והתהלכתי בתוככם" (שיהי' לעתיד לבוא) – שכולל
שני אופני ההילוך בבת אחת, ע"י גילוי העצמות שלמעלה מההתחלקות דמעלה ומטה.
וזהו "ואולך אתכם קוממיות" – ב' קומות, "אור ישר" ו"אור
חוזר", שלעתיד יתאחדו שניהם בתיבה אחת |
בלתי מוגה
עיקרה של פרשת
בחוקותי – ענין הברכות.
מאמר ר' מרדכי
מהאָראָדאָק [שנקרא ע"ש ר"מ הצדיק, שאמר שנשמה יורדת לעוה"ז כדי
לעשות טובה ליהודי] שגם צדיקים צריכים עבודה (הסרת הישות); וזהו מ"ש בהפטרה
"ארור הגבר אשר יבטח באדם" – שחושב שיש לו נשמה גבוהה ואינו צריך
לעבודה.
חסיד הוא זה שמקיים
את רצונו של הרבי; ואזי, גם הוא איש צבא שמראהו ולבושו החיצוני הוא כך וכך – עושה
אותו הרבי לחסיד. |
בלתי מוגה
לאחרי מ"ת בפעם
הראשונה – ההכנה למ"ת החל מר"ח סיון היא ע"י התורה עצמה (ואזי גם
קבלת התורה היא בשמחה, ולא בכפי'); ובפרט – אצל יושבי-אוהל. |
|
בלתי מוגה
מנהגו של הצ"צ
לערוך "נגלה טיש" בא' דחה"ש.
הרא"ש
והרמב"ם פליגי אם החיוב בלימוד תושבע"פ [השייכת במיוחד לחה"ש, שבו
נאמרו עשה"ד בע"פ] הוא לידע גם טעמי ההלכות; העילוי בדעת הרמב"ם
(הלכות פסוקות) – כמעלת תלמוד ירושלמי (הלכות פסוקות) על בבלי (טעמי ההלכות) –
שהלימוד הוא מתוך קב"ע לידע אמיתית רצון העליון. וזהו שרב יוסף, שהי'
"סיני", הדגיש דוקא את מעלת "האי יומא", שבו ניתנו עשה"ד
– הלכות ללא טעמים. |
בלתי מוגה
הטעם שאין הלכה כר'
יוסי ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו" – כיון שההמשכה דמ"ת (החיבור
דעליונים ותחתונים) היא למעלה משייכות לעבודת המטה; ולכן – יש לחטוף כמה שאפשר
בלימוד התורה מבלי להתחשב במעמדו ומצבו.
מסירת הפתקאות
ע"ד הוספה בלימוד התורה ע"י התלמידים; יש לחטוף ולהוסיף בלימוד החסידות
אף אם אינו ראוי לכך, והרביים כבר ידאגו למצבו. |
הנחה בלתי מוגה
"ואהי' אצלו אמון" – התורה כפי שהיא בעצמותו ית'; "ואהי'
שעשועים יום יום" – התורה כפי שנמשכה בבחי' המוחין; "משחקת לפניו בכל
עת" – התורה כפי שנמשכה בבחי' המדות; "משחקת בתבל ארצו" – התורה
כפי שנתלבשה בספירת המלכות; "ושעשועי את בני אדם" – התורה כפי שנמשכה
למטה.
לימוד התורה בדרך "אור חוזר" (ע"י קושיות וכו') מגיע למעלה
באין ערוך מהלימוד בדרך "אור ישר". ובלימוד התורה בדרך "אור
חוזר" גופא ישנם שני אופנים: (א) היגיעה כדי להבין את הלימוד – המגעת בבחי'
"פנימיות אבא פנימיות עתיק"; (ב) היגיעה כדי לידע את המעשה – המגעת
בבחי' "פנימיות עתיק" עצמו.
ולכן נאמר הלשון "שעשועי" דוקא בתורה כפי שנמשכה למטה, כי דוקא
ע"י לימוד התורה למטה (באופן הב' שבבחי' "אור חוזר") מגיעים לבחי'
שעשועי המלך בעצמותו. ולכן נאמר "ואהי' אצלו אמון" (לשון עתיד), כי
גילוי התורה כפי שהיא בעצמותו יהי' רק לעתיד לבוא (ע"י עבודת לימוד התורה
למטה עכשיו).
וזהו "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם" – שהכוונה בזה היא לבחי' התורה
כפי שנמשכה בבחי' המוחין ("אאלפך חכמה אאלפך בינה"). ואינו מזכיר את
התורה כפי שהיא בעצמותו ("ואהי' אצלו אמון"), כי ענין זה אינו ענין
התורה כשלעצמה, שהרי הוא מצד עצמותו ית' ולא מצד התורה |
בלתי מוגה
תוכן הברכה
"קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" – דלא כמ"ת בפעם הראשונה,
ש"קבלוה באונס"; וזוהי ההכנה ל"נישואין" (קבלה בפנימיות)
דלע"ל.
המאמרים שיצאו לאור
לקראת חג-השבועות.
החידוש דמ"ת –
חיבור הנבראים עם הבורא.
הטעם שהתורה ניתנה
דוקא במדבר שממה (ולא במקום הפקר סתם) – להורות שעל הלומד תורה (הן יושב אוהל והן
בעל עסק) לשבת וללמוד ולהסיר מלבו את כל דאגותיו, הגשמיות והרוחניות, ולסמוך רק על
הקב"ה – כמו בנ"י במדבר.
החילוק בין העומר
לשתי הלחם בענין היתר ה"חדש".
הטעם שהתורה ניתנה
דוקא במדבר שממה (ולא במקום הפקר סתם) – להורות שעל הלומד תורה לסמוך על
הקב"ה שידאג לכל צרכיו כמו בנ"י במדבר, ולהתמסר ללימודה בלי חשבונות
(גשמיים או רוחניים).
החילוק בין העומר
לשתי הלחם בענין היתר ה"חדש".
הסתלקותו של
הבעש"ט ביום א' דשבועות, והקבורה – ביום ב'; שייכות ה"הילולא"
דהבעש"ט למ"ת – שנקרא "יום חתונתו".
הישארותו של הרבי
בחו"ל – כיון שרוצה להישאר עם חסידיו ולקחתם עמו לגאולה (בדוגמת משה רבינו);
על האדם להכיר בערך וחשיבות עבודתו – שהרבי ממתין לו – ובזה מנצלים ענין הגאוה
(חשיבות עבודתו כו') לעבודה כדבעי.
עבודה כל עיקרה –
במצב הדורש עיבוד ותיקון, וכל מצב כזה, כל ההעלמות והסתרים, וכל ענין שיהודי רואה
בעולם – אינו אלא לצורך העבודה; ולכן, גם אם נמצא בפינה נידחת עליו לשמור
תומ"צ כדבעי מבלי להתפעל מהגויים (שאין להם שליטה על נשמתו של יהודי), ולדעת
שתפקידו לקרב ליהדות את היהודים אשר שם – מבלי להתפעל אם ילעגו לו.
עם כאו"א עשה
הרבי "כריתת ברית" – על עבודה במס"נ להחזקת היהדות.
ברכותיו של הרבי ודאי
יקויימו סו"ס במילואן.
העבודה ד"יום
טבוח" – קרבן (החלטות טובות מהמדובר בהתוועדות) "מכם ממש"; ו"מזבח
אדמה תעשה לי" – מניעת רגש של ישות. |
בלתי מוגה
תפקיד השד"ר –
"להדליק" יהודים ("נרות") עד שיאירו מאליהם באור החסידות.
סיום ה"פכים
קטנים" בכח אור החסידות וההתקשרות לרביים.
הצורך
ב"הזזה", וכיצד באים לכך.
למצוא אותיות מתאימות
להאמור; לא להתפעל ממניעות. |
הנחה בלתי מוגה
מעלת עבודת בני ישראל לאחר הכניסה לארץ לגבי עבודתם בהיותם במדבר: בהיותם
במדבר היתה עיקר עבודתם ברוחניות, ובכניסתם לארץ נתחדש עיקר קיום המצוות המעשיות
בגשמיות, שהוא ענין נעלה יותר.
אלא שלצורך עבודה זו יש צורך בנתינת כח מלמעלה. וזהו ענין שילוח המרגלים –
נתינת כח מלמעלה בשביל העבודה בגשמיות לאחר הכניסה לארץ.
ובענין זה ישנו חילוק בין המרגלים ששלח משה למרגלים ששלח יהושע: המרגלים
ששלח משה – ענינם נתינת כח על בירור ז' המדות (עבודת הצדיקים), ולכן שליחותם היתה
לתור את ארץ כנען כולה (ארץ ז' עממין); משא"כ המרגלים ששלח יהושע – ענינם
נתינת כח על בירור הלבושים בלבד (עבודת הבינונים), ולכן שליחותם היתה לתור את
יריחו (בחי' ריח, לבושים) בלבד.
וטעם החילוק – כיון שמשה הי' מבחי' הראי', שהיא בחי' ביטול עצמי, ומצד בחינה
זו אין מקום כלל להיפך הקדושה, ולכן נעשה הבירור גם בהמדות עצמם. ורצונו של משה
הי' להמשיך בחינה זו בישראל (כמ"ש "אעברה נא ואראה את הארץ גו'").
אלא שהמרגלים לא הי' בהם ביטול זה, ולכן לא הרגישו במעלת העבודה בגשמיות,
בחשבם שמצד גודל הירידה "אפילו בעל הבית כביכול אינו יכול להוציא את
כליו"; ורק יהושע וכלב, שהי' בהם הביטול למשה – הבינו ש"בעל הבית יכול
להוציא את כליו" (דהיינו שאפשר להעלות את הגשמיות) |
בלתי מוגה
לולי חטא המרגלים
היתה הכניסה לארץ ע"י משה רבינו.
עלי' לאה"ק – רק
בנתינת-כח של משה רבינו שבדורנו; אין לחשוב שאפשר להחליט הכל בעצמו – "סאַם
סאַפּאָזשניק" – בלי לשאול את הרבי. |
|
הנחה בלתי מוגה
החילוק בין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות הוא בכל שלשת הענינים שבעבודה:
בדבר שבו נעשית העבודה – בעבודת הבירורים הניצוץ שבו הוא באופן של אור,
משא"כ בעבודת הנסיונות הניצוץ הוא בתכלית ההעלם והסתר, עד שאינו עולה בשם
ניצוץ אור, ולא נשאר ממנו אלא מציאותו בלבד;
באדם שעליו הוטלה העבודה – עבודת הבירורים היא ע"י ההתפשטות שלו,
משא"כ עבודת הנסיונות היא ע"י עצם מציאותו;
ובאופן שבו נעשית העבודה – עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה ושקו"ט,
משא"כ עבודת הנסיונות היא ע"י התעוררות תוקף עצמי וביטול עצמי (ולכן
עבודת הנסיונות קשורה עם היחידה שבנפש).
מאחר ש"כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר" – מובן שהניצוץ
שבעבודת הנסיונות נמצא "הגבוה גבוה ביותר".
וזהו מ"ש "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו'", שדוקא
ע"י עבודת הנסיונות נעשה ענין הדעת באלקות, כי ע"י עבודה זו מגיעים
למדריגה עליונה ביותר. ולכן דוקא לאחרי הנסיונות שבגלות זה האחרון, שבו מבררים את
הניצוצות התחתונים ביותר – יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי'" |
בלתי מוגה
שיחה א:
כמו בי"ב תמוז
והלאה – גם לאחרי ההסתלקות מונהגים עניני הרבי למעלה מדרך הטבע, וימים אלו מוכשרים
להתמסר ולהשתתף בעבודתו – הרבצת היהדות.
שיחה ב:
ההוראה ממכירת
פוליסות "ביטוח חיים" (ששני הצדדים מעונינים שהלקוח יאריך ימים...) –
שאין הכוונה להמית את הגוף ונה"ב, והענין ד"יזכיר לו יום המיתה"
הוא רק כדי להוציא מהם את הנדרש מהם.
שיחה ג:
בנס שנעשה בחו"ל
ובזמן הגלות לא אמרינן "קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין" (בתמי'), ואדרבה –
מקורו מגילוי נעלה יותר. ובנדו"ד – ההעלם והסתר דהמאסר הי' גדול ביותר, ולכן
היתה הגאולה ע"י גילוי גדול ביותר, עד שהג.פ.או. עצמם הודו בכך; וגם בעת
המאסר גופא – התבטלה מציאותם והסתלקו כשראוהו מעוטף בטלית. וכח זה – שלא להתפעל
מהעלמות והסתרים, וביטולם ע"י תוקף עצמי וביטול עצמי – נותן הרבי
לכאו"א.
שיחה ד:
ענין הגאולה ברוחניות
אצל כאו"א – יציאה מרגילותו (גם דקדושה) ועלי' לדרגא נעלית יותר, וזהו ענין
נסיעת תלמידי הישיבות למספר שבועות בשנה לעסוק בהרבצת התורה; ועד"ז ברוחניות –
מזמן לזמן יש "לנסוע" מעצמו לגמרי, ולהתקדם ב"דרך המלך". וגם
אם ה"הזזה" היא רק בדמיון – הרי "אינו מת מן הזקנה" עד שתהי'
הזזה באמת.
שיחה ה:
הנסיעה לעסוק בהרבצת
התורה שייכת לתלמידים של כל הישיבות (וגם לבעלי עסק), ועי"ז ינחלו אח"כ
הצלחה "אלף פעמים ככה" בלימודם; עיקר מטרת הנסיעה – לעורר את בנ"י
ליראת שמים.
בעניני קדושה אין
לחשב את ההוצאה לפי ההכנסה, אלא אדרבה – לחשב את ההוצאה הנדרשת ועפ"ז לדאוג
להכנסה, ולחובות שיישארו – ידאג הרבי.
שיחה ו:
ביאור דברי
אדמו"ר מוהריי"צ שע"י הזכרת שיטת הבעש"ט בענין השגח"פ
במאמר דר"ה תרפ"ז הי' מסוגל לסבול את המאסר: ב' דרגות במס"נ: שמחפש
מס"נ, ושעושה את שלו אפי' במס"נ, ולמעלה משתיהן – אצל צדיק הדור, שחושב
ונוגע לו המשך העבודה בדור ובעולם כולו (וכדברי אדמו"ר נ"ע לר' חיים
מבריסק ע"ד החילוק בין פקיד לבעה"ב) – הבאת המשיח, ולפיכך לא הי' יכול
לסבול את המאסר – מחשש להפסקת עבודתו ח"ו כפי שהוא יכול לעשותה (כמאמר משה
"שיתקיימו .. על ידי"), ולכן הועילה לזה רק שיטת הבעש"ט
בהשגח"פ – שהוא זה שאמר בשם המשיח שביאת המשיח תלוי' בעבודת ההפצה.
שיחה ז:
ההסתלקות לא גרעה
בהענין ד"יתקיימו על ידי".
מסירת כל ג' המפתחות
(ש"לא נמסרו לשליח" יחד) אצל צדיקים – להיותם למעלה מאליהו (שקיבל רק
א'); "ממוצע המחבר" – יכול לקבל כל המפתחות, כיון שאינו בבחי'
"שליח" אלא כל מציאותו היא מציאות "הרב" בעצמו [משא"כ
באליהו הנביא – שהמפתח הי' אצלו למטרה של היפך הטוב]; היוצא לשליחותו של הרבי – יש
בידו כל המפתחות.
סיום ההתוועדות [בעת
נתינת "לחיים": חזרת דא"ח ואופנה; השפעה על הסביבה]. |
רשימה פרטית בלתי מוגה
מסירת פ"ש;
לעורר ע"ד הכנה לביאת משיח; שמירת הבריאות. |
בלתי מוגה
חיוב הנדרים מתחיל
ב"מופלא הסמוך לאיש" – זמן ההכנה (כולל עי"ז גופא) לחיוב במצוות –
כי ענינם הכנה לתומ"צ, ע"י הוספת גדרים וסייגים; ודוקא בנדרים נזכרו משה
וראשי המטות – כי יש צורך בנשיאים לוודא מתי ההוספה היא רצוי' ולא גורעת. |
מעלת הנסיעה בשליחות
הרבי, וגודל האחריות; מסר לאחב"י. |
בלתי מוגה
החילוק בין התוארים
ד"איש" ו"אדם"; מעלת המסירת נפש של אדמו"ר נ"ע. |
הנחה בלתי מוגה
תכלית בריאת העולם היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. וענין זה נעשה בעיקר
על־ידי עבודת הקרבנות, לפי שבהם הי' נראה בגלוי שבבהמה גשמית נפעל ביטול והתכללות
באש שלמעלה (ולכן עיקר המעלה היא בהקרבת הבהמה הגשמית דוקא, ולא בתפלה שכנגד
הקרבנות).
בעבודת הקרבנות גופא – יש מעלה יתירה בעבודת הקרבנות שהיתה בגן־עדן בתחלת
הבריאה (כמארז"ל עה"פ "לעבדה ולשמרה", ש"לשמרה" קאי
על עבודת הקרבנות), כי גן־עדן הוא הרוחניות שבגשמיות העולם, ועבודת הקרבנות שם לא
היתה בענין הבירורים אלא בענין המשכת אלקות.
עבודת הקרבנות לעתיד לבוא תהי' למעלה גם מעבודת הקרבנות בגן־עדן, כי יהיו בה
ב' המעלות: הקרבנות לא יהיו בשביל עבודת הבירורים אלא בשביל המשכת אלקות (כמו
בגן־עדן); ונוסף לזה תהי' בהם גם מעלת המשכת העצמות (משא"כ בגן־עדן לא היתה
המשכת העצמות, כיון שהי' זה קודם מתן־תורה).
ומזה שהשלימות בעבודת הקרבנות לעתיד לבוא באה ע"י העבודה בזמן הגלות –
מובן גודל מעלת העבודה בזמן הגלות, שעל־ידה באים לשלימות זו |
בלתי מוגה
התוכן הפנימי
ד"בין המצרים" הוא למעליותא, ולכן בפרשיות דימים אלו מדובר בענינים
השייכים להגאולה.
ההוראה מט"ו באב
ומפינחס – שאין להתפעל מירידה רוחנית, אלא לנצלה לעלי' גדולה יותר; איך וכיצד – על
החסיד לשאול את הרבי ולסמוך עליו, ואזי מכוין לדעתו גם אם אין מענה מפורש – כפינחס
ששאל את משה הגם ש"נתעלמה ממנו הלכה".
ע"י
ה"ירידה" של היציאה מהישיבה לעסוק בהפצת היהדות, מיתוסף עילוי בלימוד
התורה שלאח"ז; ובלבד שלא יסתפקו ב"ציור" הנסיעה
"במחשבה", אלא יסעו בפועל ממש.
אשר לבחירות
באה"ק – יש לדעת שה"מפתחות" נמצאים אצלנו. |
בלתי מוגה
שיחה א:
אמירת
"לחיים" לפני עריכת ה"סיום".
השמחה ד"בנין
ביהמ"ק" (סיום מסכת תענית) השלישי – שהתחלתה בת"ב עצמו, ושלימותה
והתגלותה בט"ו באב – שלא תהי' עוד גלות, להיותה גאולה שלימה מתחילתה.
ט"ו באב
ויוהכ"פ קשורים עם שידוכים וזיווגים – להיותם זמן נישואין למעלה דהקב"ה
וכנס"י; והיינו ע"י "כלי לבן שאולין" – הארת הלובן דיחידה
בכוחות הפנימיים.
סברת הבבלי שהשאלה
היא ממי שלמטה ממנה – כדי שלא תהי' בושה בהשאלה, וסברת הירושלמי שהשאלה היא ממי
שלמעלה ממנה – כדי שתלבש בגדים נאים יותר. ולשיטתם בכמה מחלוקות – שלבבלי אין צריך
לטרוח טירחא מועטת עתה כדי להביא תועלת לזמן רב אח"כ, משא"כ לירושלמי.
והטעם לזה – כי תלמוד בבלי הוא באופן ד"במחשכים הושיבני", ואי אפשר
לשקול בבירור את הטירחא כנגד התועלת שאח"כ. ובעבודה – בחושך הגלות יש לחטוף
ולעסוק בכל ענין הבא לידו, בלי חשבונות דקלה וחמורה, ועי"ז באים לראיית מהות
אלקות דלע"ל – כהסיום (בבבלי דוקא) "וכאו"א מראה באצבעו
וכו'".
שיחה ב:
ביאור מעלת קרבן
העצים דעשרים באב (והשייכות לדוד ויואב), וההוראה – מס"נ מתוך שמחה בשביל
הזולת; בזה מתבטאת התביעה העיקרית של הרבי.
שיחה ג:
מט"ו באב –
התחלת תקופה חדשה בנוגע ללימוד התורה – צ"ל הנהגה מתוך שמחה.
שיחה ד:
הלימוד מפסק ההלכה של
הרלוי"צ לפני הר"ח מבריסק שהסוכה עצמה מערבת: תוכן ענין העירוב הוא –
אהבת ישראל, והשכחה לעשותו – באה מחסרון באהבת ישראל. וכשחסר ענין האחדות בהיותו
במצב ד"ימות החול", אזי בשבת (במצב של קדושה, שאז הוא רוצה בענין
האחדות) נשאר רעב... והתיקון לזה הוא העירוב שנעשה ע"י הסוכה עצמה – מדריגת
המקיף (שנמשכת בפנימיות, "למען ידעו") שבה "כל ישראל ראויים לישב
בסוכה אחת". ובנוגע אלינו – אחדות בנ"י ואהבת חנם ע"י ה"מקיף
של הרבי".
שיחה ה:
אפילו בת"ב
עצמו, לאחר חצות לא היתה ניכרת עצבות; וכ"ש עתה....
שיחה ו:
בנוגע לנסיעה בשליחות
המל"ח בתקופה זו (תקופה הנוגעת לכל השנה) – אין מקום לחשב אם הנסיעה היתה
כדאית, כי יש ורואים את התוצאות רק משך זמן לאח"ז. ולדוגמא – מעשה ברב שהודה
לאחר זמן על הפעולה שנעשתה אצלו ע"י הבחורים שהגיעו אליו; יש להתעודד ולדעת
שכל פעולה היא נצחית.
שיחה ז:
בדורות האחרונים אפשר
ללכת לקברי אבות גם לאחר שבע שנים.
החילוק בין "גם
זו לטובה" (לשון הקודש, דבר ברור) ל"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ל'
תרגום, שאינו ברור כ"כ) – בהתאם לחילוק בין המעשה דר"ע, שהמאורעות עצמם
היו ענין של צער, להמעשה דנחום איש גם זו – שמלכתחילה הי' טוב (ומתאים לכך שהי' רבו
של ר"ע, והי' "שמח ביסורים"). ודוגמת זה בחורבן ביהמ"ק – כדי
למנוע היזק גדול יותר לבנ"י, או כדי לבנות במקומו בית נעלה יותר; עתה קרובים
אנו לזמן ד"אודך ה' כי אנפת בי", "גם זו לטובה", ובידינו הדבר
לפעול בנין ביהמ"ק "היום". |
הנחה בלתי מוגה
לשון התקשרות שייך רק בשני דברים נפרדים זה מזה, משא"כ בדבר אחד אינו
שייך לשון התקשרות, אלא לשון דביקות.
ועפ"ז מובן, שההתקשרות דישראל עם הקב"ה היא דוקא בנשמה כמו שירדה
למטה, וכן התקשרות התורה עם הקב"ה היא דוקא בתורה כפי שירדה ונתלבשה בעניני
העולם (משא"כ בהיותם למעלה הם בבחינת דביקות).
ומ"מ ישנה מעלה יתירה בענין ההתקשרות למטה על ענין הדביקות למעלה:
בהתקשרות ישראל עם הקב"ה – דוקא ע"י ההתקשרות למטה באים למדריגה
גבוהה יותר, הן בבחי' אהבה והן בבחי' יראה: אהבה – כי מצד ההעלמות וההסתרים שישנם
למטה מתעוררת הנשמה בצמאון לאלקות; ויראה – כי רק למטה שייך הביטול באופן של הנחת
עצמותו, שמתבטל ממציאותו לגמרי.
ובהתקשרות התורה עם הקב"ה – דוקא בירידת התורה למטה נמשך בה מבחינת
עצמות אוא"ס ב"ה, כי עי"ז שישראל מתקשרים עם הקב"ה ע"י
התורה נעשה תוספת אור גם בתורה עצמה.
וזהו "והי' עקב תשמעון גו' ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר
נשבע": ג' ענינים אלו (ברית, חסד ושבועה) ענינם השפעה גם למי שאינו ראוי,
להיותם ענינים שלמעלה מסדר ההשתלשלות. והמשכת ענינים אלו היא דוקא ע"י העבודה
ד"והי' עקב תשמעון" – העבודה בבחי' עקב
שבנשמה, ובפרט בעקבתא דמשיחא |
בלתי מוגה
גודל מעלתם של
בנ"י – שהקב"ה מקבל דרישתם ומנחמם בעצמו.
"והי' עקב
תשמעון" – מעלת המצוות שבבחי' עקב.
אלול ר"ת
"אנה לידו ושמתי לך": תוכן ענין עיר מקלט – כפרה על זה שגברה בו נפשו
הבהמית עד ששפך דם הנה"א בשגגה, ובזמן הזה – מועילה תשובה אפילו לרוצח מזיד;
חודש אלול הוא "עיר מקלט" לכל המעשים הלא טובים שהיו במשך השנה, ובלבד
ששב בתשובה ויוצא מעצמו ("גולה") לסדר ההנהגה דחודש אלול (ואין צריך
לסיגופים, כמש"נ "וחי"); לפרסם בכל מקום שהקב"ה נותן ימים אלו
לתקן כל הענינים ולהינצל מ"גואל הדם". |
בלתי מוגה
ג' הענינים דסיבוב
הכלה את החתן, נתינת הטבעת ע"י החתן, והחופה – כנגד ג' המקיפים (שענינם
התמסרות לבנות בית על יסודי התומ"צ) דהכלה, החתן והקב"ה; ודוגמתם באלול –
ההתמסרות ד"אני לדודי" (מקיף דכנס"י) וגילוי יגמה"ר (מצד
החתן, הקב"ה), ועד להתמסרות מצד עצם הנשמה שלמעלה מהמקיף דיחידה (באלול, וגם
בנישואין למטה) – ע"י ההתקשרות לרבי עם כל העצם. |
בלתי מוגה
אופן שחרורם של
אדמו"ר מהוריי"צ ואדמו"ר מהורש"ב מעבודת הצבא. |
בלתי מוגה
שיחה א:
עבודת הבעש"ט
ואדה"ז – "שני המאורות הגדולים" – לנסוע ממקום למקום כדי להאיר
כאו"א מבנ"י (ולא חיכו שיבואו אליהם), גם אנשים פשוטים, ועד שהתחלת
עבודת הבעש"ט היתה עם ילדים קטנים; על כאו"א להיות
"באַהעלפער", לחזר אחר אנשים פשוטים ו"להאיר" את בנ"י
אשר בסביבתו.
שיחה ב:
דרך החסידות היא כמו
הדרך לעיר מקלט – דרך רחבה לכאו"א, גם במצב הכי ירוד; והשייכות ל"עיר
מקלט" דאלול – שאז הדרך להגיע אל המלך פתוחה ורחבה לכאו"א.
שיחה ג:
מסקנת החשבון
די"ב הימים האחרונים של אלול – ש"לך הוי' הצדקה". והכלי לקבל בתורת
צדקה ביום הדין הוא – נתינת צדקה, גשמית ורוחנית, שהיא ביכלתו של כאו"א, אלא
שצ"ל "כדבעי לי' למיעבד"; ההתחלה בזה – מח"י אלול, מתוך חיות
ושמחה.
שיחה ד:
תלמידי הישיבות הם
בבחי' "פרחי כהונה". בידיהם נמצאים "מפתחות ביהמ"ק"
למנוע כיבושו בידי זרים, ועליהם מוטלת האחריות לדאוג שכל יהודי יוכל להיכנס
לביהמ"ק, לד' אמות של תורה, ע"י שמטהרים אותו מענינים בלתי-רצויים;
ובימי אלול, שיש להרבות גם בצדקה רוחנית, מחובתם של תלמידי הישיבות (ויושבי אוהל
בכלל) להגיע לכל מקום שבו נמצאים יהודים ולדבר עמם ע"ד חודש אלול.
שיחה ה:
כיון שבר"ה
פועלים שנה טובה ומתוקה – עכצ"ל שבכחו של כאו"א להגיע לתשובה מאהבה
שהופכת זדונות לזכיות, וברגע כמימרא, והראי' – המקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק
גמור מקודשת. ועד"ז בנוגע לאשה המתקדשת (ודוגמתו בקידושי כנס"י
לקב"ה), ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"; וזהו"ע התוכחות דפ' תבוא
– הפיכת הקללות לברכות ע"י התעוררות האהבה עצמית דהקב"ה ובנ"י
זל"ז, ומקבלים שנה טובה ומתוקה.
שיחה ו:
העבודה דאהבה (וכן
תשובה מאהבה) קשה יותר, אך נעלית יותר – כיון שע"י האהבה נעשה הדבר האהוב כל
ענינו ומציאותו; וכדי שהקב"ה יתן כח לעבודה דאהבת ה' בלי גבול, צ"ל
ההנהגה באהבת ישראל בלי גבול – נתינת צדקה בלי חשבונות, למעלה ממדוה"ג, ואזי
זוכה שהקב"ה נותן לו צדקתו בלי מדוה"ג.
שיחה ז:
ע"י שמאיר
"נר ה'" (נשמתו) של הזולת, הקב"ה מאיר את נרו ("אני משמר את
נרך"); ארגון הליכה לבתי-כנסיות לעורר את בנ"י בנוגע לעניני ימים אלו.
יש להתחיל את העבודה
בקו השמחה, וכך יימשך על כל השנה.
תוכן ההכרזה
"נאַשאַ ביריאָט" ("דידן נצח") ושייכותה לימים אלו. |
ממפגש של ג' יסודות
חשובים – הזמן בכלל, סמוך לר"ה, ובני-נוער – המסקנה היא לנצל את הזמן ואת
המרץ של הנוער להפצת יהדות, בהתאם לרגש האחריות עבור כל רגע בחיים ועבור הזולת,
ולעשות זאת בצורה יסודית – כמתאים ללומדי מדע; המשמעות הכפולה של תקיעת שופר –
קריאה לתשובה, וקול של נצחון להצלחה בכל זה. |
בלתי מוגה
לימוד תורה לנערות.
דת ומדע; תכלית
החיים; הצורך במצוות; אמונה ושכל..
מעמד הר סיני לעומת
דתות אחרות; עגל הזהב.
מהו "רבי";
ההבדל בין רבי לרב או פסיכולוג; ברכה מהרבי; נסיעה לרבי.
תרגום חסידות
לאנגלית; הנחת תפילין; ברכה. |
הנחה בלתי מוגה
התחברות האורות והכלים נעשית עי"ז שהאור מרגיש ומגלה את מעלת הכלי
(שהרי האור הוא בבחי' גילוי), והכלי בטל להאור (שהרי הכלי ענינו ביטול). וכן הוא
בשורש הענין – יחוד הוי' ואלקים, ולמעלה יותר – צמצום הראשון וגילוי הקו.
ומזה נמשך בעבודת האדם התחברות הנפש האלקית והנפש הבהמית, באופן שעשר הכחות
דנפש האלקית מתלבשים בעשר הכחות דנפש הבהמית (בדוגמת התלבשות האורות בכלים).
אמנם, תכלית הכוונה היא להגיע לבחי' רצון פשוט, שלמעלה מהתלבשות האורות
בכלים. וענין זה אינו בכח האדם מצד עצמו, אלא נותנים לו מלמעלה.
וזהו ביאור מארז"ל "מדת בשר ודם – כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו
מחזיק; מדת הקב"ה – כלי מלא מחזיק, כלי ריקן אינו מחזיק": "מדת בשר
ודם" היא העבודה שאפשר להגיע אלי' בכח עצמו, שלזה צ"ל "כלי
ריקן" מרצונות גשמיים; ו"מדת הקב"ה" היא העבודה שנותנים לו
מלמעלה, שלזה צ"ל "כלי מלא" – שכל הכחות דנפש הבהמית יהיו ממולאים
בכחות דנפש האלקית.
ושני ענינים אלו ישנם גם בכללות ישראל: העבודה בבחי' התלבשות האורות בכלים –
"ראשיכם שבטיכם גו' עד שואב מימיך", והעבודה בבחי' בלי גבול שלמעלה
מהתחלקות הפרטים – "אתם נצבים היום כולכם".
ולכן קורין פרשה זו לפני ראש השנה, שאז צ"ל המשכה כללית משרשה ומקורה
("כולכם"), ובאופן שתומשך לאח"ז במשך השנה בכל הפרטים
("ראשיכם שבטיכם גו'") |
בלתי מוגה
פרשת נצבים קורין
לעולם קודם ר"ה.
ברכת חודש תשרי
ע"י הקב"ה בעצמו (אף שקידוש חדשים מסור לבנ"י דוקא) – הו"ע
האתעדל"ע הא' (שקודם האתעדל"ת), שממקור נעלה יותר מהאתעדל"ע הב'
והג', וזוהי הנתינת כח לכללות הענין דאתעדל"ת (ברכות שאר החדשים ע"י
בנ"י) – שנחוצה במיוחד קודם העבודה דשנה הבאה, לנוכח תוצאות החשבון צדק
דאלול....
בעבודה דימים נוראים
(קו היראה) ישנו גם ענין הדילוג – ענין התשובה; גם העבודה דקו היראה צ"ל
בשמחה – "גילו ברעדה" – כדי שיוכל לאזור אומץ לא להתחשב בשפלותו, ולמלא
ציווי הקב"ה להכתירו למלך. |
|