בס"ד. שיחת יו"ד שבט, ה'תשי"ג.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ואח"כ אמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ב. ישנם תלמידי הישיבה ויושבי אוהל בכלל שמתאוננים על כך שאינם רואים הצלחה בלימוד התורה – במדה כזו שלפי דעתם היתה צריכה להיות להם.

ואין לתרץ שהעדר ההצלחה הוא בגלל הצורך ביגיעה בתורה – כי, ההצלחה בתורה אינה שוללת את היגיעה בתורה, דכיון שהתורה היא בלי גבול, כמ"ש1 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", הרי ככל שתגדל ההצלחה בלימוד התורה, ישאר עוד הרבה להתייגע כו'.

וכידוע2 הסיפור שפעם אמר אדמו"ר הזקן להצמח-צדק שיכול הוא ליתן לו תורה במתנה, ולא הסכים הצ"צ, מפני שרצה להתייגע בלימוד התורה, ואח"כ אמר שמתחרט על כך שלא הסכים לקבל במתנה, דכיון שהתורה היא בלי גבול, הרי כמה שיקבל במתנה ישאר לו על מה להתייגע, ובמילא הי' לו לקבל כל מה שאדמו"ר הזקן מוכן ליתן לו במתנה, ואז הי' מוסיף להתייגע על ענינים נעלים יותר.

ועד"ז בנדו"ד, שככל שתגדל ההצלחה בלימוד התורה ישאר עוד הרבה להתייגע בלימוד התורה במשך כל שנות חייו, בכל הזמנים שנימנו בכתוב3 בהחיוב דלימוד התורה: "ודברת בם (בדברי תורה הכתוב מדבר4) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך",

– כולל גם כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו5 ש"בשבתך בביתך" "הוא מעמד הנשמה למעלה באוצר הנשמות קודם ירידתה למטה" (שזהו ה"בית" האמיתי), ש"עוסקות שם בתורה", "בלכתך בדרך", "קאי על הזמן שהנשמה יורדת .. למטה לעולם התחתון ומתחיל ללכת בדרך עולם זה עד ימי זקנה ושיבה",

– ויש להוסיף בהפירוש ד"בלכתך בדרך", שע"י ירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' "מהלך"6

"עד ובשכבך, בבוא עת פקודתו", שגם אז – במשך הזמן הקצר שהנשמה נמצאת בגן-עדן (קודם התחי') – ישנו העסק והיגיעה בתורה [דאף שקיום המצוות אינו שייך בג"ע, מ"מ, שייך שם לימוד התורה7, וגם באופן של עסק ויגיעה, היינו, למעלה מהכחות הגלויים כו'], "עד ובקומך", דקאי על הזמן דתחיית המתים. –

וא"כ, טענה זו – על העדר ההצלחה בלימוד התורה, היא לכאורה טענה צודקת.

ומה גם שלכאו"א ניתן זמן קבוע הדרוש למילוי שליחותו בעלמא דין, כמ"ש8 "ימים יוצרו גו'", וכשם שלא חסר לו אפילו רגע אחד הדרוש למילוי שליחותו, כך לא ניתן לו אפילו רגע אחד נוסף (שבו יוכל להשלים מה שהחסיר ברגע הקודם), כי כך היא דרכה של תורה שכל ענין הוא במדידה והגבלה – שעפ"ז מתחזקת יותר הטענה על העדר ההצלחה בלימוד התורה, שהרי חבל על הזמן שלומד ואינו מצליח, ולעולם לא יוכל למלא זמן זה.

ג. אבל האמת היא שאין זו טענה, ואין על מה להתאונן. – ובהקדם ביאור הענין דבקשת ברכה על הצלחה בלימוד התורה:

בנוגע ל"דברי תורה" – אמרו חז"ל9 "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן".

"לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן" – פירושו, שללא יגיעה אי אפשר לבוא לידיעת התורה. ואין זה דוקא בנוגע לענינים עמוקים ונעלים שבתורה, אלא כן הוא בכל ענין בתורה, שאי אפשר לבוא לזה ללא יגיעה – שהרי מארז"ל זה נאמר (לא בנוגע לחלק מסויים בתורה, אלא) בנוגע לכללות התורה.

– מצינו אמנם לפעמים שיכולים לקבל תורה ללא יגיעה, אבל, ענין זה שייך רק ליחידי סגולה, או בדרך הוראת שעה בלבד, ואילו ע"פ רוב אי אפשר לקבל תורה ללא יגיעה. ולכן אמרו חז"ל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן" – דכיון שכן הוא ע"פ רוב, ו"רובא דאורייתא"10, הרי כן הוא דרך התורה.

אמנם, גם בשעה שהאדם מתייגע בתורה, זקוק הוא לסייעתא דשמייא שלימוד התורה יהי' בהצלחה – כפי שמבקשים בתפלה בכל יום: "למען לא ניגע לריק כו' לבהלה", ד"לריק" פירושו שהלימוד הוא שלא כדבעי, ו"לבהלה" פירושו שהלימוד הוא ללא סדר ותכלית ("אָן אַ טאָלק").

ועל זה נאמר "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן" – שהתורה מבטיחה שכאשר תהי' היגיעה בתורה, אזי תהי' הסייעתא דשמייא שהלימוד יהי' בהצלחה, שלא לפי ערך היגיעה (שזהו"ע של מציאה).

ולאחרי כל זה באה בקשת ברכה על הצלחה בלימוד התורה – כי, אף שהבטיחה תורה הצלחה בלימוד התורה (ע"י הקדמת היגיעה בתורה), הרי ישנם כמה אופנים במדת ההצלחה, ועל זה מבקשים ברכה שתהי' הצלחה מופלגה, היינו, שההצלחה תהי' באופן של הפלגה.

ונמצא, שלכל לראש צריכה להיות היגיעה בתורה ("לא יגעתי ומצאתי אל תאמן"), ואז מבטיחה תורה שתהי' הצלחה ("יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן"), ולאחרי זה יכולים לבקש ברכה שתהי' הצלחה מופלגה.

ומזה מובן שכאשר תובעים סתם הצלחה בלימוד התורה, ללא הקדמת היגיעה בתורה – הרי זה מפני שמתעצלים במילוי התפקיד והשליחות שצריכים למלא, ובלשון הכתוב11: "נרפים אתם נרפים"...

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר12 שענין ה"ברכה" הוא בדוגמת הגשם – כהלשון "גשמי ברכה" – שהתועלת שבו אינה אלא לאחרי הקדמת החרישה והזריעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק13 ש"הפירות שע"י .. הזריעה והחרישה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן כו'"), היינו, שלאחרי שהאדם חורש את שדהו, ואח"כ זורע לכל-הפחות גרעין אחד, אזי מבקש גשמי ברכה, ואז מביא הגשם תועלת בהגידול והצמיחה, וכמו כן בנוגע לבקשת ברכה, שלכל לראש צריכה להיות היגיעה בעבודה, ואח"כ לבקש ברכה על הצלחה מופלגה.

ד. יתירה מזה:

גם כאשר מתייגע, אבל אינו מתייגע כפי הנדרש ממנו – אין זה נחשב ליגיעה חלקית (היינו, שחסר אצלו רק החלק הנוסף בענין היגיעה, אבל חלק של יגיעה יש לו) שמביאה להצלחה חלקית (לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), אלא חסר אצלו כל ענין היגיעה, ובמילא אינו יכול לדרוש הצלחה (אפילו לא לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), כי, כל זמן שאינו מתייגע כפי הנדרש ממנו, אין זו יגיעה כלל.

וכפי שמשמע מהמבואר בתניא14 "מ"ש בגמרא15 דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" – שזהו "משום שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, לפי שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז להיות נקרא עובד אלקים וכו'".

ומזה מוכח שכאשר היגיעה בלימוד התורה אינה אלא לפי רגילותו – שזהו תוכן החילוק בין לימוד מאה פעמים לבד (כהרגילות בימיהם) ללימוד מאה פעמים ואחד (יותר מהרגילות) – חסר אצלו (לא רק חלק מהיגיעה, אלא) כללות ענין היגיעה, כשם שהשונה פרקו כפי רגילותו אינו נקרא "עובד לחצאין", לשליש או לרביע ("אַ האַלבער, אַ דריטל אָדער אַ פערטל עובד"), אלא נקרא "לא עבדו"; ואילו היגיעה יותר מהרגילות, היא, לא רק הוספת עוד חלק כו', אלא "שקולה כנגד כולן וכו'", כיון שעי"ז ניתוסף ענין ומצב חדש לגמרי – שנעשה "עובד אלקים"16.

ה. וההסברה בזה:

הצלחה בתורה הו"ע הבא מלמעלה, שלא לפי ערך היגיעה – כשם שכללות הענין דלימוד התורה, שהוא כננס ע"ג הענק17, הוא באופן של נחלה, כמובן מדברי המשנה18 "האב זוכה לבן כו' בחכמה", וכמאמר הספרי3 "בניך אלו תלמידיך", וכמבואר בחסידות19 שע"י ריבוי השפעת הרב אל התלמיד נעשית השתוות בין חושי התלמיד לחושי הרב, שחושי התלמיד נעשים כחושי הרב, וע"י חושי התלמיד יכולים להכיר את חושי הרב – בדוגמת הבן שדומה לאביו.

ומזה מובן גם בנוגע להיגיעה שעל ידה זוכים להצלחה בלימוד התורה ("יגעתי ומצאתי") – שאין זה קשור עם ההבנה וההשגה, אלא עם ענין היגיעה דוקא, שההצלחה מלמעלה ניתנת ע"י היגיעה דוקא. ולכן, אין זה ענין ששייך בו התחלקות, היינו, שיגיעה חלקית תביא הצלחה חלקית כו', אלא כאשר חסר במדת היגיעה הנדרשת בשביל ההצלחה מלמעלה, אזי חסר הענין כולו.

וע"ד המבואר בחסידות20 בענין החילוק שבין שכל לרצון, ששכל בא בהתחלקות, שיש מי שמשכיל השכל כולו, ויש מי שמשכיל רק חלקו, ואעפ"כ נקרא גם הוא בתואר חכם, לפי ערך השגתו, משא"כ רצון אינו בא בהתחלקות, שכאשר לא נשלם הרצון כולו, אזי חסר לא רק חלק זה שלא נשלם, אלא חסר כללות הענין דמילוי הרצון.

ו. ולכן, ההצלחה בתורה באה דוקא כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות:

כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות – אזי נקרא "עובד אלקים", היינו, שהוא מסור לגמרי להקב"ה כמו העבד שקנוי לרבו, ולכן נותנים לו מלמעלה הצלחה בלימוד התורה – בדוגמת העבד שמזונותיו על רבו21, ובפרט עבד עברי, ש"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"22, וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב גו'"23, "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"24, נעשה הוא בבחינת "אדון", להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"25.

ומזה מובן שההצלחה אינה לפי ערך יגיעתו, שכן, להיותה הצלחה שניתנת מלמעלה, הרי היא לפי כחו של הקב"ה, בלי גבול.

והיינו, שלהיותו "עבד", שאין לו שום דבר משלו – שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו"26, וגם עבד עברי קנוי לרבו, שלכן "עובד בין ביום ובין בלילה"27 – הרי כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותן לו האדון, ובמילא ה"ז לפי ערך רכוש האדון, ועד"ז בנדו"ד, שההצלחה שניתנת לו מלמעלה על היגיעה יותר מכפי הרגילות (שזהו"ע העבד) היא לפי כחו של הקב"ה.

ז. ועוד זאת:

גם כאשר היגיעה בתורה היא כדבעי, שאז מבטיחה התורה "יגעת ומצאת" – עדיין אין למהר ולהתאונן על העדר ההצלחה, כי, אין הכרח שההצלחה תבוא באותו רגע ובאותו ענין שחפץ בו, אלא ההצלחה יכולה לבוא בענין אחר ובזמן אחר.

וכל זה – לאחרי שהתייגע בתורה כדבעי, שגם אז אינו יכול לקבוע את הענין והזמן שבו תהי' ההצלחה, כי אם להיות סמוך ובטוח שתהי' לו הצלחה, והרי מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה28; ועאכו"כ כל זמן שיש עדיין מקום לספק אם היגיעה בתורה היא כדבעי, הרי בודאי שאין מקום להתאונן על העדר ההצלחה.

ח. ובנוגע לטענה שחבל על כל יום שעובר ואינו רואה הצלחה, שלא יוכל להשלימו, לפי ש"ימים יוצרו גו'" – שתי תשובות בדבר:

א) מאמר המשנה29 (שעם היות) "היום קצר והמלאכה מרובה" (ובמילא, כל רגע שעובר ואינך מצליח, לא תוכל להשלימו, אעפ"כ) "לא עליך המלאכה לגמור", כי אם לעשות כפי יכלתך. ואם תאמר שכיון שבין כך ובין כך לא תגמור את המלאכה, א"כ לא תעשה מאומה – על כך ממשיכה המשנה: "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", וכיון שכן, צריך כל אחד להתייגע בתורה בכל כחות נפשו ("אַריינלייגן זיין גאַנצן נה"י, זיין גאַנצן חג"ת און זיין גאַנצן חב"ד"), עד כמה שידו מגעת.

ב) כאשר יעשה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת – ישלים לו הקב"ה יותר ממה שידו מגעת.

וע"ד המבואר30 בנוגע לכללות החיוב דלימוד התורה – שמחד גיסא אמרו חז"ל31 שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (אפילו רגע אחד) עליו נאמר32 "כי דבר ה' בזה וגו'", וענשו חמור בזה ובבא כו', ולאידך גיסא אמרו חז"ל33 שמי שאי אפשר לו די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (או אפילו קריאת שמע שחרית וערבית בלבד) – שאפשר לומר בזה ב' אופנים:

א) כיון שמפני סיבות שאינן תלויות בו (להיותו בעל עסק כו') אי אפשר לו לעסוק בתורה יותר – "הרי זה הוראה שדי לו בזה", "שדי לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית .. לערך ההשגה של שרש נשמתו",

[וע"ד שמבטלים תורה בשביל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, או בשביל צרכי ציבור34 – שכיון שמלמעלה הזמינו לו סיבות כאלה שבגללם אינו יכול ללמוד עתה, ה"ז הוראה שהוא פטור מתלמוד תורה],

ב) "כיון שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".

וע"ד שמצינו בגמרא35 ב' דעות בפירוש הכתוב36 "את מספר ימיך אמלא" – אם רק "משלימין לו" מה שפסקו בשעת לידתו, ומ"ש בחזקי' "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה"37, "משלו הוסיפו לו" (אלא שמתחילה היו רוצים לפחות משניו38), או שגם "מוסיפין לו" יותר ממה שפסקו בשעת לידתו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לחיים גשמיים (כבחזקי'), כן הוא גם בנוגע לחיים רוחניים, שהו"ע התורה שנקראת "תורת חיים".

ומזה מובן גם בנדו"ד – שלכל לראש אומרים לו "לא עליך המלאכה לגמור", ועוד זאת – שזהו אופן נעלה יותר – שכאשר רואים שנפשו חשקה בתורה ועושה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת, אזי סוף-סוף ישלימו לו מלמעלה, אם בגלגול זה או בגלגול אחר, וכיו"ב (אבל, גם לולי זאת, הרי הוא מצדו צריך להיות מוכן ולומר "הנני"39 – לעשות כפי כחו).

ט. וכדי לפעול בעצמו להיות נפשו חשקה בתורה באמת ולהיות יגיעתו בתורה באמת – צריך להסיר את הרוח שטות דלעו"ז שמונעת את היגיעה בתורה.

וב' אופנים בזה: (א) להיותו יקר בעיני עצמו, טוען הוא שקשה עליו לייגע מוחו בלימוד התורה, (ב) להיות כלי שכלו רחבים, אינו צריך – טוען הוא – לייגע את עצמו ולהטריח שכלו בעסק התורה, וכמה שיעסוק יספיק לו.

ושניהם באים מצד הרוח שטות דלעו"ז: היותו יקר בעיני עצמו כו' – ה"ז בודאי מהשטות דלעו"ז, "מעשה בהמה"40, שהרי כל ענין הגאות הו"ע של שטות. ומה שחושב שלהיות כלי שכלו רחבים אינו צריך להתייגע בעסק התורה – גם זה הוא מהשטות דלעו"ז, כי, נוסף לכך שגם מי שכלי שכלו רחבים וקלים להבין (שאין זה משלו, אלא חוש שניתן לו במתנה מלמעלה), צריך עסק ויגיעה, הרי, כאשר הוא יתייגע עם החושים שניתנו לו, אזי יגיע לעילוי גדול הרבה יותר בהשגת התורה (כמבואר בקונטרס ומעין41).

ולכן, צריך להסיר את הרוח שטות, ולהתייגע בתורה, עד שלימוד התורה יהי' לא רק באופן של הבנה והשגה אלא גם באופן של דעת (שהו"ע ההתקשרות42), הכרה (שיצטייר הענין אצלו כדבר חי) והרגשה (שיורגש הענין לא רק במוחו אלא גם בלבו)43, ועד44 שמתאחד עם התורה שלומד.

וע"ד שמצינו בירושלמי45 בנוגע לתפלה ד"כד הוה מטי מודים הוה כרע מגרמי'" – שאין זה ענין של חסרון (העדר הכוונה46), אלא אדרבה, ענין של מעלה – שענין הכריעה נעשה (לא מצד ציווי הנשמה, אלא) מצד הגוף עצמו (כמו שגם תינוק או בהמה להבדיל בורחים מפני האש47, שאין זה מצד השכל כו'), ועד"ז בנוגע לתורה, שהתורה פועלת עליו ומלמדת אותו – כמענה אדמו"ר מהר"ש48 לא' שאמר (במענה לשאלתו ע"ד לימודו) שלמד ש"ס, או מסכתא פלונית: זהו מה שאתה למדת בתורה, אבל מה לימדה תורה אותך?!... – עד כדי כך שהגוף מצד עצמו מתנהג ע"פ התורה49, כיון שמתאחד עם התורה.

וכאשר מתייגע בלימוד התורה עד כדי כך שמתאחד עם התורה, היינו, שרמ"ח אבריו נעשים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידיו נעשים שס"ה מצוות לא תעשה50, שמציאותו נעשית "אַ לעבעדיקע תורה", ובלשון הידוע51 "ישראל ואורייתא כולא חד" – אזי מתאחד גם עם הקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ובמילא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה, ומכוין לאמיתתה של תורה.

י. וכל זה נוגע ביותר לאלה שמלאכתם מלאכת שמים, היינו, אלה שהקב"ה זיכה אותם לפעול על יהודים נוספים לקרבם כו' – דכיון שמוטלת עליהם אחריות גדולה יותר, שהרי הם צריכים להיות בבחינת "טופח על מנת להטפיח"52, כדי לפעול על תלמידיהם, אזי נדרשת מהם יגיעה גדולה עוד יותר.

וע"ד המסופר בגמרא53 אודות רב שמואל בר שילת, שגם כאשר "הוה קאי בגינתא", "דעתאי להתם" (לתינוקות) – שלזה דרושה יגיעה גדולה ביותר, שגם בשעה שע"פ תורה מותר לו וצריך לעסוק בעניניו הפרטיים, מ"מ, תהי' דעתו על התלמידים!

– מסופר54 על א' מחסידי אדמו"ר הזקן, ר' בנימין קלעצקער, שהי' עוסק במסחר עצים, שפעם אחת רשם בהסך-הכל דמסחר העצים: "אין עוד מלבדו"!... וכששאלוהו מהי השייכות של "אין עוד מלבדו" לחשבון מסחר העצים? – השיב בקל-וחומר: ומה אם בעת התפלה יכולה ליפול מחשבה זרה ע"ד מסחר עצים – קל-וחומר שבעת עריכת חשבון מסחר העצים יכולה ליפול מחשבה ע"ד "אין עוד מלבדו"!

ואף שבשביל זה יש צורך ביגיעה גדולה ביותר – הרי בודאי ניתנו הכחות הדרושים לכך, כמאמר חז"ל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"55, ו"לא בא עליהם אלא לפי כחם"56, ו"לפום גמלא שיחנא"57, כמבואר בארוכה בד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא58;

יש לידע איפוא שאין זה אלא נסיון בלבד, וכשעומדים בתוקף אזי מתבטל הנסיון,

– כמבואר בתניא59 בנוגע להתעוררות ("ויקץ כישן ה'"60) לעמוד בנסיון, ש"כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב כו'", ומביא בזה ד' פסוקים61

ובודאי יצליחו בעבודתם לקרב את התלמידים, ועי"ז יצליחו גם בעניניהם הפרטיים62.

* * *

יא. המאמר שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו63 – לומדים אותו ביום ההילולא בכל שנה, כי, "הסתלקות" ו"הילולא" ענינם אחד:

הסתלקות – ענינה עלי' למעלה, כמבואר בלקו"ת64 בפירוש מאמר הזוהר65 "כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", ש"אסתלק" ענינו המשכה שבבחי' רוממות, והיינו, שהאור הנמשך הוא אור מרומם, ופועל רוממות גם במקום המשכתו, שע"י המשכה זו יכולים להגיע לדרגא כזו שלולי ההמשכה לא היו יכולים להגיע אלי'.

וגם יום הילולא66 – ידוע שהו"ע של עלי' למעלה, והיינו, שנוסף על העליות שישנם גם במשך השנה כולה, כמאמר חז"ל67 "צדיקים אין להם מנוחה כו' בעוה"ב שנאמר68 ילכו מחיל אל חיל", יש ענין מיוחד ביום ההילולא – שבו נעשית עלי' שלא בערך כלל.

וזהו הטעם לאמירת קדיש ביום ה"יאָר-צייט", אע"פ שגם אצל אלה שהם היפך ממדריגת צדיקים אין אומרים קדיש (כדי להציל מהדין ומשפט דגהינם כו') לאחרי י"א חודש69 – כיון שאז ישנם עליות בקדושה גופא ("פון גוט צו בעסער"), והרי אמירת קדיש שייכת לענין העליות, שלכן אומרים קדיש בתפלה במקומות שבהם ישנה העלי' מעולם לעולם, כמו בין ישתבח לברכת יוצר, וכיו"ב70.

יב. במאמר71 הנ"ל – בסעיף ג'72 שנתבאר לעיל (בהמאמר) – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את הענין דשטות דלעומת-זה, ומביא ראי' ממ"ש73 "כי תשטה אשתו".

בכלל, בתורת החסידות כל הענינים הם בדיוק, וכאשר מביאים ראי' מפסוק, אין זה כדי לגלות בקיאות, אלא משום שפסוק זה שייך לענין זה74.

ובנדו"ד: השייכות של הפסוק "כי תשטה אשתו" לענין שטות דלעו"ז (שעל זה באה הראי' מהפסוק), מובנת לכאורה בפשטות – שהרי דרשת רז"ל75 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", נאמרה על פסוק זה.

אבל באמת, הא גופא דורש ביאור, שהרי יש מאמרי רז"ל רבים שלא מביאים עליהם ראי' מפסוק. ובהכרח לומר, שהפסוק "כי תשטה" שייך במיוחד להענין ד"אין אדם עובר עבירה כו'". וצריך להבין שייכות זו.

ויתירה מזה אינו מובן:

"יש בכלל מאתיים מנה"76, אבל אין בכלל מנה – מאתיים. ובמילא, כשרוצים להביא ראי' ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" – שענין זה אינו דוקא בעבירה חמורה שחייבים עלי' כרת, אלא בכל עבירה, אפילו לדקדוק קל של דברי-סופרים77, ואפילו "קדש עצמך במותר לך"78 [שהרי הטעם לכך מבואר בתניא79, שזהו לפי שהאדם עובר על רצון העליון, והרי כן הוא גם ב"קדש עצמך במותר לך"] – למה מביאים ראי' מהפסוק "כי תשטה אשתו", שזוהי עבירה חמורה?

יג. השייכות ד"אין אדם עובר עבירה" ל"כי תשטה אשתו" – היא בשני ענינים.

ענין הא':

הדין ד"כי תשטה גו'" הוא באשת איש, ודוקא אשת איש נעשית זונה בביאה זו80, ולא פנוי' (ואף שלדעת ר' אליעזר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, אין זה אלא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו81), והיינו, שהטעם שעבירה זו נוגעת כל כך, הוא, מפני היותה "אשת איש". וכן הוא בהענין ד"אין אדם עובר עבירה" כו', שעל ידה הרי הוא נפרד מאלקות – שהטעם שכל עבירה, אפילו עבירה קלה, נוגעת כל כך, הוא, משום שבנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה, כמוסבר להלן.

איתא בזוהר82 שפילוסוף שאל את ר' אליעזר: כיון שבנ"י הם עם המובחר, למה חלשים הם משאר העמים? והשיב ר' אליעזר, שהיא הנותנת: להיותם המובחר מכולם, אינם יכולים לסבול פסולת, כמו שקצים ורמשים – ברוחניות, ובמילא אינם יכולים לסבול זאת גם בגשמיות.

– וע"ד המדובר (בהמאמר83) שאע"פ שאצל אומות העולם הא ד"קרו לי' אלקא דאלקיא"84 אינו ענין של מרידה85, הרי אצל בנ"י, להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא.

ישראל דומים ללב86. וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים, אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בנ"י.

ובזה תובן השייכות ד"כי תשטה" ל"אין אדם עובר עבירה כו'":

בנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה. הקב"ה הוא הבעל, ובנ"י הם האשה. וכן הוא בכל הזמנים, גם בזמן הגלות. – ההבדל בין הזמן דעתה להזמן דלעתיד הוא, שעתה נקרא הקב"ה: "בעל", ולעתיד: "איש" – כמאמר הכתוב (במענה לטענת בנ"י שהקב"ה נתן להם גט גירושין, "ומה לבעל על אשתו לאחר גירושין"87): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' גו'"88, שהרי להחליפם באומה אחרת חס ושלום אי אפשר89. ובמילא – ע"פ מש"נ90 "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", נוגע כל ענין של עבירה, שהרי אפילו כאשר עובר על רצון קל (שבזה נכלל גם "קדש עצמך במותר לך"), אינו עושה רצון הבעל, ובמילא אינו בבחינת "אשה כשרה".

ולכן, כדי להסביר שע"י כל עבירה נעשה האדם נפרד בתכלית, ונוגעת גם ההנהגה בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך") – מביאים את הפסוק "כי תשטה אשתו", כיון שאין זו סתם ראי', אלא הסברה: מדוע גם עבירה קלה נוגעת כל כך – לפי שהנשמה, נפש הבהמית, נפש הטבעית והגוף, הם בבחינת "אשה" להקב"ה, ו"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", לכן נוגע אפילו רצון קל.

יד. וענין הב':

הענין ד"כי תשטה אשתו", אינו באופן שיודעים שנטמאה האשה, כי אם שנסתרה בלבד, ויתכן שטהורה היא, אלא שגם זה ש"נסתרה", נקרא "כי תשטה" מלשון שטות, ונקרא "מעשה בהמה", שבגלל זה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה40.

לכאורה אינו מובן: כיון שלא יודעים שנטמאה, הרי אפשר להעמידה בחזקת כשרות, ורוב בנות ישראל כשרות הן, וא"כ, למה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה? – אלא טעם הדבר הוא, שהא גופא שנמצאת במצב כזה שאפשר לחשוד אותה על טומאה, הרי זה ענין של מעשה בהמה, כי, אצל בנות ישראל, אסור להיות מצב של חשד.

ואע"פ שהענין ד"ונסתרה" כשלעצמו נקרא בשם מעשה בהמה, ומשום זה לבד אסורה לבעל, מ"מ, הרי זה רק לשעה קלה בלבד, דכיון שלא נטמאה, אלא רק "ונסתרה" – נעשית אח"כ טהורה לבעלה, כמ"ש91 "ונקתה ונזרעה זרע".

וכן הוא בשעה שיהודי עובר עבירה, שזהו"ע של רוח שטות – אין זה ענין של טומאה לבעלה ח"ו, שהרי "וכבודי (הניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל) לאחר לא אתן"92, ואין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", כי "לא ידח ממנו נדח"93.

וזהו טעם נוסף לכך שכשמדובר בענין שטות דלעו"ז מובא הפסוק "כי תשטה אשתו" – כיון שבכך רוצים לבאר, שכל ענין השטות דלעו"ז אצל בנ"י, אינו ענין של טומאה ח"ו, ואין זה אלא כמעשה בהמה לשעה קלה.

*

טו. דובר לעיל (בהמאמר83) בביאור ענין השטות דלעו"ז שבעבירה, שאצל בנ"י שמוזהרים על השיתוף, הרי גם ענין זה הוא כפירה באחדותו ית', והו"ע של מרידה והיפך רצונו ית' (משא"כ אצל אוה"ע אין זה ענין של מרידה, כיון שלא הוזהרו על השיתוף).

ויש להוסיף בזה בעומק יותר:

מבואר בחסידות94 בענין אחדותו ית' – שלא זו בלבד שאין עוד אלקה ח"ו, ולא זו בלבד שאין דבר שיש לו שליטה וממשלה ויכולת מלבדו ית', שזהו"ע השיתוף (שהוזהרו בנ"י להאמין שאין שום שליטה לכוכבים ומזלות כו', שאינם אלא כגרזן ביד החוצב95), אלא יתירה מזו – שאין שום מציאות כלל (אפילו לא מציאות שמקבלת השפעה כו') מלבדו ית', כמ"ש96 "אין עוד מלבדו", "אף בחללו של עולם"97.

וענין זה מיוסד על מ"ש בזוהר98 בביאור מצות היחוד שנאמרה בכתוב99 "וידעת היום גו' כי ה' הוא האלקים גו' אין עוד" – "למנדע דהוי' הוא האלקים .. דאינון חד", "הוי' ואלקים כולא חד"100,

והביאור בזה בתורת החסידות101 – שהחילוק דהוי' ואלקים הוא שהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד102, למעלה מהטבע, ו"אלקים" בגימטריא הטבע103, ו"הוי' ואלקים כולא חד" היינו שהטבע עצמו הוא למעלה מהטבע,

דכיון שהנברא אינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא הכח הפועל שבו, ולא רק שמציאות הנברא הוא כח המהוה המדוד ומוגבל לפי ערך המתהוה, אלא עוד זאת, שמציאותו היא "חפץ הוי'" ("כל אשר חפץ הוי' עשה"104) בדרגא היותר נעלית105 – נמצא, שכל ענין טבעי, מציאותו היא האלקות שלמעלה מהטבע.

ועפ"ז מובן שלא זו בלבד שמי שחושב שיש לנברא שליטה וממשלה ויכולת כופר הוא באחדותו ית', אלא גם מי שחושב שיש איזה מציאות מלבדו ית', הרי זה – בדקות דדקות – כפירה באחדותו ית'.

וע"פ האמור שאצל בנ"י נחשבת גם כפירה באחדותו ית' לענין של מרידה והיפך רצונו ית' – הרי גם המחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית', כיון שכאו"א מישראל חייב להאמין שאין שום מציאות כלל מלבדו ית'.

טז. והנה, ישנם הטוענים איך אפשר לומר שהמחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית' – הרי ענין זה נתגלה רק בתורת החסידות, ואיך היו סבורים בדורות שלפנ"ז?!

והמענה לזה:

ישנם ריבוי ענינים בתושבע"פ שהיו תחילה בהעלם, ונתגלו במשך הזמן – כפי שמצינו בגמרא106 שהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", "ולא הי' יודע מה הם אומרים, תשש כחו כו'".

וכן הוא גם לאחרי זמנו של ר"ע, בכל דור ודור – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (נאמר למשה מסיני)107, שזהו חידושו של תלמיד ותיק, כיון שענין זה נאמר למשה בסיני רק בכללות, ונתגלה ע"י תלמיד ותיק108.

– ולכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" לשון הוה109, בגלל חידושי התורה שמתחדשים בכל דור ודור.

ובנוגע לכל הענינים דתושבע"פ שמתגלים מזמן לזמן – אע"פ שקודם שנתגלו לא היו חייבים בהם, הרי לאחרי שנתגלו, נתחייבו בהם כל בנ"י, כיון שזהו חלק בתורה.

ועד"ז בנוגע להענינים שנתגלו בתורת החסידות, ובכללם גם ביאור הנ"ל בענין אחדותו ית' – שאע"פ שקודם שנתגלה לא היו חייבים בזה (והעדר הידיעה בענין הנ"ל לא הי' נחשב לכפירה באחדותו), הרי בימינו אלה, כאשר מצד נפלאות תמים דעים נתגלתה תורת החסידות דוקא בזמן כזה ש"אכשור דרי" (בתמי')110, ומזמן לזמן הולך וניתוסף בביאור והתרחבות תורת החסידות במשך שבעה דורות – חייבים כל בנ"י בחלק זה שבתורה, כשם שחייבים בכל התורה111.

יז. וזהו גם המענה לאלה הסומכים על השיטות שנחלקו על תורת החסידות בתחילת התגלות תורת החסידות:

ישנם כמה ענינים בתושבע"פ שבתחילה נחלקו בזה ב' שיטות, ואח"כ נפסקה ונקבעה הלכה כשיטה אחת. ובכן: כל זמן שלא נקבעה הלכה – "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"112, אבל לאחרי שנקבעה הלכה – חייבים כל בנ"י לנהוג כן, ומי שאינו נוהג כן, עושה היפך הדין,

– כדאיתא במשנה113 "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי (להיותו מתלמידי ב"ש) וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", כי, לאחרי שנקבעה הלכה כב"ה, ה"ז דבר ברור ללא ספקות כלל, ולכן, גם כאשר מחמירים להתנהג כדעת ב"ש, מפני שמסתפקים בדבר, ה"ז היפך הדין –

כי, לאחרי שנקבעה הלכה, ה"ז נעשה בכלל "דבר משנה", אשר, "בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש"ע והגהותיו, בכלל משנה יחשבו"114, והיינו, שכל מה שתלמיד ותיק מחדש ונתקבל הדבר בתפוצות ישראל, ה"ז בכלל "דבר משנה".

ועד"ז בנוגע לתורת החסידות, שבדורות האחרונים נקבעה ההלכה כתורת החסידות – שהרי אין לך ראי' גדולה יותר מ"מעשה רב"115: ההתנגדות לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל החששות והספיקות שעי"ז יסורו מן הדרך ח"ו, וכיון שעתה רואים במוחש מעשים שבכל יום שתורת החסידות מוסיפה חיזוק וחיות בקיום התומ"צ – בטלו כל החששות והספקות, שהרי "מעשה רב", ובמילא נקבעה הלכה כתורת החסידות116.

ומזה מובן גם בנוגע לשיטת החסידות בענין אחדותו ית' – שגם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לסמוך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, "דעבד כמר עבד כו'" [אף שגם עליהם גדולה הרחמנות שלא זכו להגילוי אור דתורת החסידות], הרי בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה כתורת החסידות – מי שסומך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, נוהג היפך הדין117.

יח. וזהו גם המענה לאלה שהיצה"ר משדל ומפתה אותם לטעון שתורת החסידות הו"ע נעלה וגבוה יותר מדי עבורם, ואין זה שייך ונוגע אליהם:

גם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לטעון כן – בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה ותורת החסידות נעשית חלק בתורה, הרי הטענה שחלק מסויים בתורה הוא נעלה וגבוה יותר מדי, היא ע"ד טענת אוה"ע "רם על כל גוים ה'"118, "אם צדקת מה תתן לו"119 – שזהו היפך התורה.

האמת היא שכל ענין נוגע לעצמותו ומהותו ית', וכמו כן בתורה – שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, אורייתא וקוב"ה כולא חד – שגם הענין היותר נעלה בתורה נוגע לכאו"א מישראל.

ומזה מובן שבימינו אלה, תורת החסידות היא הדרך לכאו"א מישראל ולכל בנ"י, וכמאמר הזוהר120 "בהאי חבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא (ומוסיף:) ברחמים".

יט. והנה, ע"פ האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו"ע של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר121 "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".

ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":

כשם שהאשה שנסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא122 "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";

כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות דלעו"ז, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, שהרי "וכבודי" – שזהו ניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דוקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו123, ויהי' אצלו הענין דיחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו"ע ביאת משיח הפרטי שבכל אחד124, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה].

* * *

כ. כאשר עושים חשבון (על יסוד המבואר בתניא) שאפילו ע"י איסור דרבנן (כולל גם הענין ד"קדש עצמך במותר לך") נעשים נפרד בתכלית מאלקות – אזי נעשה כבד על הלב ("עס ווערט זייער שווער אויפן האַרצן")...

וע"י חשבון זה – יבוא לידי עצבות, או לאידך, שיכול לבוא לידי קלות ח"ו (כמבואר בתניא125), ששניהם מופרכים בתכלית.

וביותר מיצר הדבר – שהרי האמת הוא ש"הוי' ואלקים כולא חד", היינו, שגם טבע אינו מציאות מלבד אלקות (כנ"ל סט"ו), ואין זה אלא שענין זה הוא בהעלם,

ועד כדי כך הוא ההעלם, שהקב"ה עצמו נותן מקום לטעות, כמארז"ל126 על הפסוק127 "נעשה אדם", "אמר לו (הקב"ה למשה) כתוב (בלשון רבים) והרוצה לטעות יטעה",

אלא שכוונת ההעלם היא בשביל שיתברר ע"י עבודת האדם, שאז יהי' הגילוי ע"י עבודה דוקא, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"128 – שהמעלה בזה היא בשתים: (א) בנוגע להמקבל – שמייקר ומתענג בזה יותר, (ב) בנוגע להנותן – שנמשך ממדריגה פנימית ועמוקה יותר,

וא"כ, כאשר אינו מברר את ההעלם – לא זו בלבד שמועל בשליחותו, אלא עוד זאת, שזהו היפך הכוונה ממש (כמבואר בהמאמר129), שהרי כוונת ההעלם היא שעל ידו יבוא לעלי' גדולה יותר, ובפועל בא להיפך ח"ו, שההעלם מביאו לידי עצבות או קלות ח"ו, היפך הכוונה מן הקצה אל הקצה.

כא. צריכים לידע, איפוא, שכיון שניתנה לנו העבודה לבטל את ההעלם, בודאי ניתנו לנו הכחות הדרושים לכך, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ו"לפום גמלא שיחנא" (כנ"ל ס"י).

ועוד צריכים לידע – שכיון ש"לא ידח ממנו נדח", הרי בודאי שסוף-כל-סוף, בגלגול זה או בגלגול אחר130, ינצל כאו"א את הכחות שניתנו לו וישלים את הכוונה העליונה, וסוכ"ס יקויים היעוד131 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"132.

והרי ענין זה – "לא ידח ממנו נדח" – נאמר לא רק על רוב בנ"י, אלא על כל בנ"י.

ובהקדמה – שיש ענינים בתורה שבהם הולכים אחר הרוב, אבל יש ענינים שבהם לא מספיק שיהי' רוב, אלא צ"ל כולו ממש. ולדוגמא: בנוגע לסנהדרין – ההליכה אחר הרוב היא בנוגע לדעות, היינו, כאשר דעת רוב הסנהדרין היא לזכות או לחובה, הולכים אחר הרוב, ואין מתחשבים בדעת המיעוט; אבל בנוגע להמציאות דסנהדרין – לא מספיק שרוב חברי הסנהדרין נמצאים בב"ד, אלא בהכרח שכל חברי הסנהדרין יהיו נמצאים בב"ד, ואם א' מחברי הסנהדרין לא נמצא בב"ד בשעת הדין, אי אפשר לפסוק כדעת הרוב.

ובנדו"ד, ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח" – לא מספיק הרוב, אלא צ"ל כל ישראל ממש.

וע"ד מארז"ל133 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". – ואף שבהמשך הענין נאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", הרי זה בנוגע ל"עולם הבא" דוקא, משא"כ בנוגע לשאר הענינים, הרי כל אחד ואחד מישראל, יהי' מי שיהי', "לא ידח ממנו נדח"134, כיון שבעיני הקב"ה יקר יהודי, ו"להחליפם באומה אחרת אי אפשר" – קאי לא רק על כללות בנ"י, אלא גם על כל אחד מישראל בפרט.

וכיון שכן, הרי בודאי שסוכ"ס תושלם הכוונה העליונה לא רק ע"י כללות בנ"י, אלא גם ע"י כאו"א מישראל.

כב. וזהו גם מש"נ135 "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים":

"האובדים בארץ אשור"136 – "אשור" כמו אשר, שהוא בחי' תענוג – קאי על אלה שנאבדו מחמת הרדיפה אחר תענוגי עוה"ז, ע"ד ארץ אשור כפשוטה שהיתה ארץ טובה כו', כפי שאמר מלך אשור אל בנ"י: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש וגו'"137, והיינו, שלא הי' יכול לומר שיביא אותם אל ארץ מוטבת מארצם, כיון שאין ארץ מעולה הימנה, ולכן אמר שיביא אותם עכ"פ אל ארץ כארצם138.

"והנדחים בארץ מצרים" – מצרים מלשון מיצר – קאי על אלה שנדחו מחמת המצור והמצוק כו', בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י בהיותם בגלות מצרים, ש"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"139.

וסוכ"ס, הנה ע"י התקיעה בשופר גדול, ישובו ויבואו כולם – הן "האובדים בארץ אשור" והן "הנדחים בארץ מצרים" – "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים": לא רק בארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות140, אלא גם בירושלים, שהיא מקודשת מכל העיירות שבארץ ישראל140, ובירושלים גופא – "בהר הקודש", והיינו, שכל בנ"י יתעלו לדרגא היותר נעלית בקדושה, ועד שכאו"א מישראל יהי' בדרגת הכה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים, לאחרי עבודות היום, הקרבת פר ושעיר וכו'.

כג. ומובן, שהודעת התורה ש"לפום גמלא שיחנא" ו"לא ידח ממנו נדח" (כנ"ל), אינה סיפור בעלמא, אלא נתינת כח לעבודה:

כאשר אדם הולך בדרך שיש בה אבני נגף ומכשולות, אזי בידעו שיש בכחו לעבור את הדרך, ויתירה מזה, שסוכ"ס יעבור את הדרך ויגיע למחוז חפצו – הנה ידיעה זו נותנת לו עידוד וחיזוק לעבור את הדרך בהקדם ובשמחה.

וכמו כן ברוחניות – שהידיעה שיש לו את הכחות הדרושים לעבודה, ושסוכ"ס יצליח להשלים ולמלא את העבודה, מהוה תוספת-כח להתגבר על כל המניעות ולעבוד עבודתו בהקדם, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר141 שאדם פיקח אינו דוחה עשייתו לאחרי זמן, וגם לעבוד עבודתו בשמחה.

כד. ומלבד זה ישנה גם הידיעה בכוונת ההעלם (כנ"ל ס"כ) – שלכן, אינו מסתכל על ההעלם כמו העלם, אלא אדרבה, כסיבה המעוררת את הכחות הנעלמים וגם את הכחות העצמיים שיבואו לידי גילוי.

וע"ד המבואר באגה"ק142 בשם הבעש"ט בענין "נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו" – "שישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול .. להתלבש ניצוץ מהארתה .. בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה'" (שניצוץ זה הוא גבוה ביותר, ולכן ירד למטה ביותר), שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כו'", ע"ד מארז"ל143 "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא".

ועד"ז בנדו"ד – שסיבת ההעלם היא בשביל שתהי' העבודה בכח עצמו, היינו, שלא יהי' "נהמא דכיסופא", אלא ע"י יגיעה דוקא, ולא רק יגיעה רגילה, אלא יגיעה יותר מהרגילות (כנ"ל ס"ד), שעי"ז נעשה גילוי היותר גדול, ובלשון הכתוב144: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" – שדוקא ע"י בירור (עבודת הבירורים) או דחיית ההעלם (ענין הנסיונות)145 מקבל הוא את ה"יקר"146.

וכאשר יהודי מסתכל על ההעלם באופן שהוא הסיבה להגילוי היותר גדול – אזי עושה עבודתו בשמחה, ומצליח לבטל את כל ההעלמות וההסתרים שמבפנים, ובמילא מתבטלים גם כל ההעלמות וההסתרים שמבחוץ,

ואז מובטח לו שיבוא – עם הגוף, נפש הבהמית והשכלית – להר הקודש בירושלים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו".

אח"כ צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. מכ"ק אדמו"ר מהר"ש. מכ"ק אדמו"ר הצ"צ. מכ"ק אדמו"ר האמצעי. וניגון ג' הבבות של הבעש"ט, הרב המגיד וכ"ק אדמו"ר הזקן].

* * *