בס"ד. ש"פ מטות ומסעי, מבה"ח מנחם-אב*, ה'תשט"ז

(הנחה בלתי מוגה)

הללוי' שירו להוי' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים1, וחותם2 רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, דבהפסוקים שלאחר זה הוא מבאר מה יעשו בחרב וכו'. והנה איתא במדרש תהלים במקומו דמזמור זה מדבר בלע"ל: מי הם החסידים אלו ישראל, כל זמן שרואים את הקב"ה הם נעשים חסידים כו', ראוהו בים נעשו חסידים ואמרו שירה שנאמר3 אז ישיר כו', וכשיראו אותו לעוה"ב הם נעשים חסידים שנאמר תהלתו בקהל חסידים. וכן איתא במכילתא וילקוט פ' בשלח דשיר זה הוא לעתיד לבוא, ולכן אומר שיר חדש לשון זכר4, ובכ"מ נאמר שירה חדשה לשון נקבה, ואפילו בגאולת מצרים אומר השירה הזאת לשון נקבה. וכדמבאר בשה"ש רבה (עה"פ שחורה אני ונאוה5) נקבה זו נוטלת עישור נכסים כו' כך ירשו ישראל ארץ ז' עממין שהוא עישור ע' אומות כו' אמרו שירה בלשון נקבה כו' שנאמר כו' השירה הזאת לה', אבל לעת"ל הן עתידין לירש כזכר היורש לכל נכסי אביו כו' אומרין בלשון זכר. וצריך להבין אומרו רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, דמאחר שמדבר בגאולה העתידה, א"כ מהו ענין החרב, והרי לעתיד כתיב6 וכתתו חרבותם לאתים גו' לא ישא גוי אל גוי חרב.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחלה דאיתא במשנה (שבת פ"ו מ"ד) לא יצא האיש (בשבת) לא בסייף7 לא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח כו', רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינו אלא כו' שנאמר וכתתו חרבותם לאתים. והנה במשנה זו נימנו חמשה כלי זיין, דסייף הוא חרב שהוא כלי זיין, וכן קשת, וגם תריס שענינו להגן בעד החצים ובליסטראות הוא ג"כ בכלל הכלי זיין, וכן אלה פי' בגמרא8 מאי אלה קולפא, שהוא שבט שמכין בו וראשו עב, וא"כ הוא ג"כ כלי זיין. ואיתא בירושלמי9 ע"פ10 וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, שבתיבת וחמושים יש ב' פירושים, פירוש חמש ופירוש מזויינים, והיינו שהיו מזויינים בהחמשה כלי זיין שחושב בהמשנה (דכן הוא הגירסא הנכונה בירושלמי11). וצריך להבין ההפרש בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, דבגאולה העתידה כתיב וכתתו חרבותם לאתים, ובגאולת מצרים הי' צריך לכלי זיין, דלכאורה, מאחר שהו"ע של גאולה, א"כ למה צריך לכלי זיין.

ג) ולהבין זה, צריך להקדים תחלה ענין החרב ברוחניות. דהנה אמרו רז"ל12 כל הקורא ק"ש כו' כאילו אוחז חרב של שתי פיות, דמשמע מזה שיש איזה מעלה בחרב של שתי פיות דוקא. והענין הוא, כדאיתא בזהר13 דחרב דא הוי', רישא דחרבא הוא יו"ד דהוי', גופא דחרבא הוא וא"ו, ה"א ה"א הן תרין פיות דילי', נרתקא דחרבא הוא שם אד'. והענין הוא, דהנה כתיב14 הוי' יחתו מריביו, היינו, שישנם אלו הלוחמים על הוי', ונצוח המלחמה הוא ע"י שם הוי' גופא, דחרב דא הוי', וע"י חרב הוי' מנצחים המלחמה כנגד אלו הלוחמים על הוי'.

והענין הוא, דהנה יניקת החיצונים יכול להיות משני אופנים. אופן א' הוא מריבוי הצמצומים, דכשמאיר אוא"ס בבחי' גילוי משם אינם יכולים לקבל, לפי שאין השראת אוא"ס אלא בבחי' ביטול, אבל בבחי' יש אינו יכול להיות גילוי אוא"ס, כי אין אני והוא יכולים לדור15, ולכן הקליפות שהם יש ודבר נפרד אינם יכולים לקבל מבחי' גילוי, אבל כשנתצמצם בבחי' ריבוי הצמצומים, יכולים הם לקבל יניקה, לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם, דקרו לי' אלקא דאלקיא16, אלא שהם מחזיקים גם את עצמם למציאות, אבל מעט ביטול יש בם, ולכן יכולים הם לקבל יניקה מריבוי הצמצומים. ואופן הב' הוא שמקבלים יניקתם מהגבהה והתנשאות, היינו מעולם התהו שקדם לתקון, ששם אינו תופס מקום כלל, וכחשיכה כאורה17 בשוה, וכמ"ש18 שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, דכיון שנמצאת בהיכלי מלך ששם אינו תופס מקום כלל, לכן הנה גם שממית בידים תתפש. וזהו מ"ש19 אם תגביהי כנשר, שמגביהים את עצמם למעלה מאד, וכמו דרך הנשר בשמים20.

והנה ענין זה גופא שיכולים לקבל יניקה ע"י ב' אופנים אלו, הרי זה תלוי בעבודת האדם. דהנה כתיב21 יעקב חבל נחלתו, וכמו למשל22 החבל שראשו אחד קשור למעלה וראשו א' למטה, הנה כשמתנענע הקצה התחתון מתנענע גם קצה העליון. ועד"ז הוא גם בעבודת נש"י, שלפי אופן עבודת האדם למטה נעשה ג"כ למעלה. והיינו שכאשר האדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, דתמורת זה שהי' צריך להיות פנימיות רצונו לאלקות בת"ת ותפלה, הנה תמורת זה משפיל את עצמו בדברים גשמיים, עי"ז הוא גורם גם למעלה ריבוי הצמצומים עד שיוכל להיות מזה יניקת החיצונים. וכן כשאדם מגבי' את עצמו בבחי' התנשאות וגסות, דהגם שיודע בעצמו היטב את הפחיתות שלו, מ"מ הוא מתנשא בלא טעם ודעת, הנה רוח אייתי רוח23, שגורם יניקת החיצונים ממקום גבוה מאד. וזהו ענין פרעה אותיות העורף24, שמקבל מבחי' עורף דאריך, שהוא בחי' גבוה מאד, וענין זה תלוי בעבודה, שכאשר פנו אלי עורף ולא פנים25 (כמ"ש בהפטרה), הנה עי"ז נמשך בחי' פרעה שיונק מעורף דא"א, ששם כחשיכה כאורה כו'. וזהו ענין חרב של שתי פיות, כדי להכרית יניקתם מב' האופנים.

ד) ולהבין הענין בפרטיות, הנה מבואר בספרי קבלה וחסידות בהדרושים דמצרים ויציאת מצרים, דמצרים הוא מיצר הגרון, שבגרון יש ג' בחי', קנה וושט וורידין, שהו"ע ג' שרי פרעה26, שר המשקים שר הטבחים ושר האופים. והנה, כשם שיש מצרים וג' שרי פרעה בלעו"ז, כמו"כ יש מצרים וג' השרים גם בקדושה. דשר המשקים הוא המשכת התענוג, שהרי מים מצמיחים כל מיני תענוג27, והו"ע המשכת התענוג האלקי בכל סדר ההשתלשלות. ובגוף האדם הוא הקנה, דבקנה יש גידי המוח וע"י הגידים נמשך התענוג מהמוח בכל הגוף, כמארז"ל28 תלת קני הוי חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא, שהם אברים כללים, וזהו"ע הקנה שהוא ממשיך את התענוג מהמוח ע"י גידי המוח בכל הגוף. ובעבודה הוא לימוד התורה בתענוג, שהתענוג הוא הפנימיות שמהתורה, וכמו"כ התענוג בתפלה, דזהו"ע שר המשקים. ושר הטבחים בעבודה הו"ע רתיחת הדמים בקדושה, שהוא בחי' אהבה כרשפי אש, דשר המשקים הו"ע אהבה בתענוגים שהיא אהבה שנמשכת כמים, ושר הטבחים הוא אהבה כרשפי אש. ושר האופים הוא תורה, והיינו דהגם שנת"ל דשר המשקים הוא תורה, הנה זהו התענוג דתורה, אבל תורה סתם הו"ע שר האופים, דתורה נקראת חטה, בגימטריא כ"ב29, כ"ב אתוון דאורייתא, ומהחטה צריך לעשות לחם, כמ"ש30 לכו לחמו בלחמי, ובכדי שמהחטה תהי' לחם הרי זה ע"י אפי', כמ"ש31 ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, דתנור הוא חמימות האהבה כרשפי אש, ואחד הוא יחידו של עולם, ותנור אחד היינו הקאָך והרשפי אש בענין יחידו של עולם, הרי שיש כאן ב' ענינים, ענין התנור שהוא הרשפי אש, וענין יחידו של עולם שהוא נעלה ביותר, וזהו"ע שר האופים שהוא התורה, שהוא ממוצע בין הב' קוים דשר המשקים ושר הטבחים.

והנה ג' שרים אלו דקדושה כורתים את החיות מהג' שרים דלעו"ז. דהנה גם בלעו"ז יש ג' שרי פרעה, דשר המשקים בלעו"ז הוא התענוג בענינים גשמיים, דהגם שהוא תאות היתר, מ"מ, השקוע בהם גורם שאינו שייך כלל לענין אלקי. ושר הטבחים הוא רתיחת הדמים בדברים גשמיים וגם בדברים חומריים. ושר האופים הוא שבכללות ענינו אינו מונח בתורה כי אם בגשמיות. וע"י הג' שרים כמו שהם בקדושה מכריתים את היניקה מהג' שרי פרעה דלעו"ז. דהנה, ע"י שר המשקים בקדושה שהוא העבודה דאהבה בתענוגים, שענינו הוא המשכת התענוג בהשתלשלות ע"י ספירת החכמה, שזהו"ע הקנה, קנה חכמה קנה בינה32, הנה עי"ז הוא מכרית את היניקה שיונקים ממקום גבוה, דכאשר ההמשכה היא ע"י החכמה שענינה ביטול, אזי אי אפשר להם לקבל, כי, מה שיונקים ממקום הגבוה, הרי זה כשהוא בבחי' מקיף דוקא, אבל כאשר נמשך בפנימיות, אזי אין יכולים לינק, כמבואר בקונטרס ומעין33 בארוכה. וזהו"ע שר המשקים שכורת היניקה ממקום הגבוה. וע"י שר הטבחים בקדושה הוא כורת את היניקה מריבוי צמצומים, שנעשה עי"ז שהאדם משפיל את עצמו בדברים גשמיים, והיינו שע"י האהבה כרשפי אש ורתיחת הדמים בקדושה, נכלה רתיחות הדמים שבלעו"ז, שזהו מה שתרגם ע"פ שר הטבחים, רב קטוליא, שענינו הוא כדאיתא בגמרא34 ע"פ35 זובח תודה יכבדנני, כל הזובח את יצרו כו', והיינו שע"י רתיחות הדמים שבקדושה הרי הוא מכלה את רתיחות הדמים שבלעו"ז, ובמילא מתבטלת היניקה שמצד ריבוי הצמצומים.

וזהו חרב של שתי פיות, שהו"ע העבודה דאהבה בתענוגים ואהבה כרשפי אש. ובכללות הוא ההפרש בין תורה לתפלה, דתורה היא מלמעלה למטה, שעי"ז מכרית היניקה שמצד המקיף, ותפלה היא מלמטה למעלה, בדרך מלחמה, דשעת צלותא שעת קרבא36, ועי"ז מכרית היניקה מריבוי הצמצומים. וזהו חרב דא הוי', דב' האופנים ביניקת הקליפות נכרתים ע"י הוי' דוקא, דהיניקה שמצד המקיף נכרתת ע"י הוי', כמ"ש19 אם תגביהי כנשר משם אורידך נאום הוי', וגם היניקה שמצד ריבוי הצמצומים נכרתת ע"י שם הוי', שהרי יניקת הקליפות היא מצד ריבוי הצמצומים דשם אלקים דוקא, ובזה גופא אין זה מבחי' אל"ה, כי אם מבחי' י"ם, דממ"ח צירופים אלו יונקים אדמת בני חם37, אך מצד הגילוי דשם הוי' מתבטלת היניקה. וזהו חרב דא הוי', שהוא חרב של שתי פיות להכרית יניקתם בב' האופנים. ובעבודה הוא העבודה דתורה והעבודה דתפלה, ויש מעלה בתפלה שהיא מלמטה למעלה על התורה שהיא מלמעלה למטה, וע"ד המעלה דאתכפיא על אתהפכא, וכמו מעלת הבע"ת על צדיקים, שלכן משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא38. וזהו כל הקורא ק"ש כו' כאילו אוחז חרב של שתי פיות, דק"ש נקראת חרב פיפיות להכרית היניקה מג' שרי פרעה, שעי"ז היא היציאה ממצרים, ולכן מסיים בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו'39.

ה) וביאור ענין החמשה כלי זיין בפרטיות בעבודה שבלב זו תפלה40, הנה סייף שהוא חרב קאי על פסוקי דזמרה, מלשון לזמר עריצים41, דהיינו שע"י ההתבוננות בענין יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו42, הרי הוא מזמר את העריצים. וקשת הוא שמו"ע, כמ"ש43 בחרבי ובקשתי, ותרגם בצלותי ובבעותי, דמעלת הקשת הוא שפועל גם למרחוק, והוא ע"י שמושכין את היתר, דכל מה שימשכו את היתר למטה יותר יגיע החץ למרחוק יותר, ועוד מעלה יש בקשת על סייף, שהוא הורג גם לשונא שאינו רואהו. וכמו"כ הוא גם בהעבודה דשמו"ע, דשמו"ע הוא בקשה, הנה כל מה שיורגש אצלו החסרון ביותר, אזי תהי' הבקשה ומילוי הבקשה בעומק יותר, והיינו דכל שיתמרמר יותר על ריחוקו מאלקות, שזהו שמושכין את היתר למטה יותר, עי"ז יהי' מילוי הבקשה בעומק יותר. ועוד זאת, שהורג גם לשונא שאינו רואהו, שהו"ע דקות הרע, שהרי קודם התפלה הנה דרך איש ישר בעיניו44, שהרי לא עבר על מ"ע ומל"ת, ובפרט כשלמד תורה מעט ומקיים מצוות הרי הוא צדיק בעיני עצמו, אמנם, כשמגיע להעבודה דשמו"ע, כאַפּט ער זיך שיש בו רע ומתחרט עליו, שזוהי הבקשה בשמו"ע סלח לנו, ואחרי שמו"ע אומרים אשמנו בגדנו וכו', בכל פרטי כ"ב האותיות, שעי"ז מוציאים החיות מכ"ב האותיות שמהם היא יניקת הלעו"ז, כמבואר במ"א45. וכל זה הוא לפי שהגילוי הוא ביותר, דבשמו"ע אומרים ברוך אתה הוי', שהו"ע ההמשכה דהוי' שלמעלה מהשתלשלות, וההמשכה הוא באלקינו מלך העולם, ולכן מצד ריבוי האור מעבירים גם את דקות הרע, וכמ"ש46 וגם את הצרעה וגו' אל גדול ונורא, דלפי שהוא אל גדול, לכן נכרת גם דקות הרע. ואלה שהוא מקל לרדות47, ענינו בעבודה הוא כמארז"ל12 לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ופירוש לעולם הוא לפי ששרש הרע וטוב הוא מבחי' גבורות וחסדים, ומצד הגבורות צריך להיות תמיד ענין הרוגז. ורומח הוא ק"ש, דרמח הוא רמ"ח תיבין דק"ש48, והוא"ו רומז על הוא"ו תיבות דשמע וברוך שם. והנה ההפרש בין אלה לרומח הוא, שע"י רומח נעשה נטילת החיות לגמרי, משא"כ באלה שהוא הכאה בלבד. וענינו בעבודה, דבמדות יש ב' בחי', מדות דהיתר ומדות דאיסור, הנה המדות דאיסור צריך להחרימם מכל וכל ע"י רומח, משא"כ במדות דהיתר צריך להיות האלה, להכותם ולהשתמש בהם בקדושה. והתריס שענינו להגן בעד החצים ובליסטראות, ענינו בעבודה הוא לבישת הטו"ת קודם התפלה ובשעת התפלה, דהנה בשעת התפלה יש התגברות הלעו"ז לבלבלו מעבודתו, כדאיתא בתניא49 שהוא כמשל ערל העומד לנגדו לבלבלו מעבודתו, ועל זה הוא ענין לבישת טו"ת50 שנעשים לבושים להנפש להגן בעד החצים כו'.

ו) ומעתה יובן הטעם שאמרו שבשבת לא יצא האיש בסייף, דהנה בעבודה דששת ימי החול הנה שעת צלותא היא שעת קרבא להלחם עם הרע שבנפשו, אמנם בערב שבת עם חשיכה נפרד הרע מן הטוב, וכמאמר51 וכל דינין מתעברין מינה ולית שולטנא כו' ואיהי אתפרשת כו', ולכן בשבת אינו שייך ענין מלחמה הנ"ל, וזהו שאמרו לא יצא האיש בחמשה כלי זיין הנ"ל, כי בשבת אינו זמן המלחמה הנ"ל. אבל רבי אליעזר אומר שמ"מ תכשיטין הן לו, והיינו שהבירורים דששת ימי החול הנה גם בשבת הם תכשיטין להתקשט בהן, דהתפלות דימי החול מתעלים בהתפלה דשבת, והוא קישוט להאדם שנצח בימי החול. וחכמים אומרים שאינם תכשיטים, וראי' על זה, שהרי לעתיד כתיב וכתתו חרבותם לאתים, ואם היו תכשיט היו מתקשטים בהם לעתיד, אלא שאינם תכשיט כלל, ואדרבה כו', וטעם הדבר הוא לפי שכל המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ52, ולכן אין זה תכשיט כלל.

ועפ"ז יובן ההפרש בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, דעם היות שבגאולה העתידה כתיב וכתתו חרבותם לאתים, מ"מ, בגאולת מצרים כתיב וחמושים עלו, והיינו לפי שלעתיד כתיב53 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, משא"כ בגאולת מצרים הי' הרע בתקפו עדיין, כמבואר בתניא54 בענין כי ברח העם55 שזהו לפי שהרע הי' בתקפו, אלא שכיון שהגאולה היתה צריכה להיות כהרף עין56, לא רצו להתעסק (טשעפען זיך) עם זה, וכיון שהי' עדיין רע לכן הצטרכו לכלי זיין, משא"כ לעתיד שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי וכתתו חרבותם לאתים.

והנה57 בגאולה העתידה יהי', בכללות, ב' מדריגות, בזמן וגם בנפש. דלעמי הארץ או כמ"ש באגה"ק לערב רב58, ובהתחלת זמן הגאולה יהי' כן בכל ישראל, ע"ד מרז"ל59 אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהי' צורך בחרב כו', אמנם ת"ח וכמ"ש באגה"ק לישראל שאינם מערב רב, ואח"כ יהי' כן בכלל, אשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ לא יצטרכו לחרב, ועז"נ וכתתו חרבותם לאתים גו'. וזהו אומרו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, דאף אשר מדבר בלעתיד לבוא, כמ"ש בפתיחת המזמור שירו להוי' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים וכנ"ל, מ"מ הנה בתחילת זמן הגאולה יהי' צורך בכלי זיין. וע"ז אומר שיהי' רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים, שיהיו עוד הגוים קודם שיתבררו לעבדו שכם אחד, וגם ע"ד המבואר בלקו"ת60 ע"פ כל גוים סבבוני61 שהוא גוי אשר בקרבך62 הגוף ונה"ב, ויצטרכו לחרב פיפיות בידם. ואח"כ בשלימות הגאולה וכתתו חרבותם לאתים גו' ולא ישא גוי אל גוי חרב, כי את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ונתתי שלום בארץ63 ע"י שר שלום64 דוד65 מלך המשיח, בהגאולה העתידה, במהרה בימינו.